סיכום תחרות רובינשטיין: יש אלוהים!

טרי-פו-נוב!!! וכל השאר היסטוריה

יסלח לי מר פרידריך ניטשה. אלוהים חי ובועט! כשדניל טריפונוב מנגן שופן אני מרגיש שרוח האלוהים מלטפת אותי, חודרת מבעד לשריון גופי ואז מתיישבה אצלי בלב ולא עוזבת לעולם. שלמות.

אני שפינוציסט. אני מאמין שאלוהים הוא הטבע, מכלול כל היש בעולם, הרמוניה ודיסהרמוניה, הטוב והרע, הניגודים המשלימים, אינסוף תארים. כשטריפונוב הוציא את הצליל הכל כך ייחודי ונדיר שלו מכלי הנגינה שאצבעותיו ריחפו מעליו, הפסנתר הפסיק לנגן. הוא עבר לשירה. ולי… לי ירדו דמעות. התרוממות רוח שכזו. הרגשתי האדם הכי מאושר בעולם לרגעים, וברגעים אחרים חשבתי כאב ומצוקה עזים. המכשף הרוסי שיחק לי בנשמה, לקח אותה לפסגות ותהומות שספק אם קיימים.

זכיתי באור מן ההפקר! נפלה בחלקי הזכות לראות ולהאזין לאמן נדיר, חריג, יוצא דופן. ומה הכי מדהים? מה המחמאה הכי גדולה לטריפונוב? שהתזמורת הפילהרמונית בניצוחו של אשר, שליוותה את טריפונוב, פתאום נשמעה כל כך נפלא, נישאת גם היא על כנפי מלאכים.  לא ידעתי שהתזמורת שלנו בישראל יכולה להישמע לרגע כמו הפילהרמונית של ברלין. טריפונוב הוציא ממנה את זה.

תגידו לי אתם, מתי שמעתם שופן כזה?

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

את החוויה המטאפיזית שעברתי שם באותן 40 דקות קשה לתאר במילים. כי במקום בו נגמרות המילים מתחילה מוסיקה נפלאה, קסומה. אלוהית, כבר אמרתי. על הקשר בין גוף לנפש יעידו שערותיי שנעמדו לי, הלב שפעם בחוזקה, הצמרמורת שאחזה בנקבוביות.  ובעיקר – הדמעות שזלגו מעיניי. דמעות של אושר, של כאב, של יופי, של תהייה: איפה לעזאזל היית עד היום, דניל?

זה היה פנטסטי. מסע קסום. בניגוד לשאר היצירות שנוגנו בשלב הקונצ'רטו הרומנטי, עם הרבה פומפוזיות ווירטואוזיות, שאפשר פה ושם לטעות או לדלג על תווים בהן מבלי שזה ישפיע, בשופן אין בלופים. הצליל שקוף, כמעט מוצארטיאני. פנינים. פנינים, טריפונוב הוציא מהפסנתר. זה חייב להיות אחד מפלאי עולם. זה בלתי ניתן להבנה איך הוא מגיש את הפיאנו הקסום הזה ועדיין כל תו נשמע, התזמורת לא עולה עליו.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

להדרן ניגן טריפונוב את וריאצית הקמפאנלה הווירטואוזית של ליסט. הקלידים הפכו לפעמונים. כמה רגישות ומוסיקליות ובגרות והבנה, שילוב של שכל ורגש. איך הוא לקח את היצירה הזו שכולם דופקים ו"עושים שרירים" בניסיון להפגין בה טכניקה, והוציא אותה כל כך זכה וטהורה, שונה מכל אחד? גאון!

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

נ.ב – הוא רק בן 20!

***

דירוג השופטים:

1) טריפונוב

2) גילטבורג

3) רשקובסקי

4) זובר

5) מוטוזקין

6) פוקומה

***

סיכום התחרות: המון קומפלימנטים מגיעים לעדית צבי, לעמותת ארתור רובינשטיין ולכל מי שלקח חלק בארגון התחרות. הארגון היה מופתי. אין אפילו טענה אחת לארגון. שאפו.

מחמאה גדולה לא פחות היא על החזרת היוקרה לתחרות. אומר זאת כך: נכחתי בשש תחרויות רובינשטיין מ-1995 ועד היום. התחרות הנוכחית, ה-13 במספר, הייתה האיכותית והטובה ביותר ללא ספק. איכות המתחרים הייתה באמת חריגה. פנטסטי!

ביקורת אחת בלבד יש לי: חייבים לעשות שינוי בשיפוט כדי למנוע את המצב השערורייתי הזה בו תלמידים של שופטים זוכים בלי שום סיבה והצדקה לפרסים בלתי סבירים. בוריס גילטבורג פסנתרן טוב, ולמרות שהצטיין דווקא בגמר עם רחמנינוב, אין שום תירוץ בעולם שיצדיק את מקומו בין ששת הפיינליסטים לאור השלבים הראשונים בתחרות.

 ומילא הוא היה מקבל את הפרס השישי או החמישי. גילטבורג זכה באופן מקומם ושערורייתי בפרס השני. בנוסף הוא זכה באופן תמוה בפרס על ביצוע הקונצ'רטו הקלאסי הטוב ביותר. ועל זה נאמר: תעשו לי טובה!

זו הייתה בדיחה עצובה. איליה רשקובסקי אהובי, הנפלא, המדהים, המחונן, המרטיט, היה ראוי לפרס שני בלי צל של ספק. השופטים נתנו לו רק מקום השלישי אחרי גילטבורג. COME ON! כמה מביכים השופטים יכולים להיות? כמה הם יכולים לזלזל באינטליגנציה של הקהל?

אבל כמה זה כבר יכול לקלקל את תחושת המתיקות כשרואים את האור ומגלים את אלוהים בערב אחד אביבי וקסום בעיר העברית הראשונה…

גמר 2011: אז כמו שאומרים, תשבור רגל
גמר 2011: מה לא יהיה בוומבלי

No Comments

עמיר 27 במאי 2011

באמת תהיתי מיהו הבחור המתייפח שתי שורות מתחתי…
השופן אכן היה שמיימי
ובקשר לשיפוט, כפי שאמר איש חכם ממני ״youve gotta feed the monkey"
ובשביל להירגע, אנא ערוך ניסוי מחשבה מזעזע כדלהלן:
נותרו שני מקומות … אריה ורדי פותח את המעטפה … ובמקום השני … דניל טריפונוב…
נראה לי שהשפינוזיסט שבתוכך היה מתנפץ באותו רגע והיה צף ועולה קאנטיאניסט או ר״ל היידגריסט.
ברור היה לכולם בחבר השופטים ובקהל כי המקום השני ניתן מטעמי שיפוט ביתי, but than again מישהו זוכר מה שמו של סגנו של בר כוכבא?

ומה הקטע של כל החברות בחבר הנאמנים והשופטים , אין לכן איזה לוקר בחדר ההלבשה להשאיר את הארנקים והתיקים? זה היה מגוחך לגמרי שכל גברת מגונדרת עלתה עם ארנק יותר גדול מחברתה.

מארק בלינדר 27 במאי 2011

אחרי ההדרן של טריפונוב (רק לי זה היה נראה מיותר שכמה אנשים מחאו כפיים באמצע הנגינה כשזיהו מה הוא מנגן?) נורא הציק לי המתח הזה של מי יזכה. תחרות בין אמנים זה באמת דבר מיותר.

עמית לוינטל 27 במאי 2011

חח – באולמות קונצרטים בחו"ל יש מקומות להשאיר את המעילים. בארץ אין את זה – מסתובבים עם התיקים והמעילים.
אני לא רחוק מהתפיסה של היידגר באמת.
אין לי ספק שהקהל – ששרק קצת בוז לגדעון סער – היה שורק בוז אדיר אילו דנילוב היה זוכה וגילטבורג מקבל פרס ראשון.
זה היה מעבר למה שאנחנו יכולים לשאת

עמית לוינטל 27 במאי 2011

מארק, אני מבין אותך לגמרי.
יש ויכוח אינסופי אם אפשר וצריך להשוות בין נגנים ולכן אם יש טעם בתחרות בין אמנים. המתח הזה של תחרות הוא מה שהופך אותה בעיניי לספורט.
אבל אנחנו – מה איכפת לנו – לשמוע כל כך הרבה חבר'ה מוכשרים ולהתדיין ולהתווכח בינינו.

B. Goren 27 במאי 2011

עמית, היה כיף לקרוא את הדיווחים היומיים. אני מקווה שהזוכה אכן ינצל את הפרס, שהקריירה שלו תקבל דחיפה קדימה ונשמע עליו בעתיד, בניגוד לכמה זוכים קודמים שקצת נעלמו.

עמית לוינטל 27 במאי 2011

בדיוק. זה הכי חשוב. יותר מכל פרס.
אגב טריפונוב נוסע עכשיו לתחרות צ'ייקובסקי במוסקבה.
אני מקווה שיסיים עם כל התחרויות האלה השנה ויפצח בקריירה המבטיחה שלו

מוטי 27 במאי 2011

נהניתי מאוד לקרוא את הפוסטים שלך לאורך ימי התחרות.
אני מסכים כמעט עם כל מילה שכתבת. הנושא של טריפונוב הוא פשוט לא הוגן. מגיע זאטוט בן 20, שכשחגגתי בר מצווה אפילו לא היה בתכנון, ומנגן שופן כאילו היה רובינשטיין בכבודו ובעצמו. כל שפה מדוברת, בין אם עברית , אנגלית וכו' – דלה מכדי לתאר את התחושות שעוררה הנגינה של הפרק השני המקסים . אני מקווה שלא נעשה לו מנחוס לקריירה, אבל ההופעה שלו היתה לא פחות מהיסטורית ואני מקווה בשבילו שכשיגיע לפסגות בקריירה נוכל לומר שהיינו שם כשהוא התחיל.
מסכים לגבי גילטבורג – הפרס השני לא מוצדק. בעיני הרחמנינוב שלו היה חלש, יומיים אחרי- ואני אפילו לא זוכר שום רגע מהנגינה שלו.
בכלל השלישייה השנייה של הגמר היתה בדרגה אחת איכותית יותר מהשלישייה הראשונה. רשקובסקי ביצע פרוקופייב פשוט אדיר, אבל החולשה במוצרט עמדה לו לרועץ.
הבחירה שלי: טריפונוב,רשקובסקי,זובר,מוטוזקין,פוקומה,גילטבורג.

עמית לוינטל 27 במאי 2011

אנחנו אותו אחד ממש :)

יונתן גור 27 במאי 2011

לא ראיתי באולם לצערי, אבל חייבים מילה טובה (אפילו כמה) לערוץ 1 ולערב שידורים המרגש שהרימו שם.

עמית לוינטל 27 במאי 2011

יותר ממילה טובה לערוץ 1. סחתיין על הערוץ שמקבל הרבה בראש אבל כשצריך לפרגן לא מפרגנים לו.
ויצטום מלך!

עמיר 27 במאי 2011

אני רואה עכשיו ביס מקס את השידור ולאחר ההדרן של טריפונוב וויצטום המלך סיפר לאומה כי ״זה עתה שמענו את טריפונוב מנגן פגאניני״ אך לאחר , אני מניח, כמה צעקות באוזניה הוא התעשת בחיוך נבוך. 

מארק בלינדר 28 במאי 2011

ויצטום גם הצליח לעצבן עם שאלות מטופשות לאריה ורדי. אבל אנחנו באמת צריכים להפסיק להיות כאלו פרפקציוניסטים.

B. Goren 27 במאי 2011

אני חייב מילה בענין המוזיקה של שופן: שמעתי פעם את גיל שוחט מתבטא בנושא באומרו שהמוזיקה של שופן היא אחת הפסגות אליהן הגיעה התרבות האנושית. חזקה על שוחט שהוא יודע על מה הוא מדבר.

עמיר 27 במאי 2011

זה היה לפני שקובי פרץ הפציע לחיינו, היום שוחט כבר היה מתבטא אחרת.
אחרי הכל , נראה לך ששופן היה מצליח למלא את היכל נוקיה שלא לדבר על בלומפילד

B. Goren 27 במאי 2011

אל תלכלך על שוחט…

IDO 27 במאי 2011

הוא נפלא!

הקישורים שהבאת, מאד מרשימים. ממש שומעים איך הוא שר את המנגינות בעזרת הפסנתר.

השלונגובונג האחרון 27 במאי 2011

מקום שני לגילטבורג, באמת מקומם. אבל אחרי הביצוע שלו שילשום, שהיה לדעתי השלישי בטיבו בגמר (אחרי טריפונוב ורשקובסקי), אז אולי כן הגיע לו מקום 3-4.

באיזשהו מקום, צר לי על רשקובסקי, כי הוא באמת נהדר. זה מזכיר לי את טייסון גיי, שאילמלא בולט, היה מקבל את התהילה הראויה לו.
אני לא הכרתי את פרוקפייב עד אתמול, ובכל זאת רשקובסקי הצליח לנגן יצירה, שהיא לרגעים נשמעת כמעט פסיכודלית, בצורה בלתי רגילה. (נדהמתי לגלות כמה שג'ון וויליאמס מושפע מפרוקפייב, ולאחר בדיקה באינטרנט, אומרים אפילו ש"גנב" ממנו לא מעט).
האמת שאחרי הביצוע שלו, היו לי ספקות אם טריפונוב יצליח להתעלות על זה. כמובן שהתבדתי.

אבל דווקא ההדרן של טריפונוב, היה זה שהכי הפתיע אותי. כי שופן, יושב עליו בול. וכמו שכתבת, פתאום כשהוא מנגן יצירה שהיא כמעט טכנית טהורה בצורה היחודית שלו, זה היה עילוי.
הוא ניגן ליסט בצורה מאוד לא מדויקת, במיוחד בהשוואה לביצוע כמו של יונדי לי – http://www.youtube.com/watch?v=hEnfZjqMSy0, אבל נתן כל כך הרבה יותר רגש בתמורה…

כסיפוביץ 27 במאי 2011

אני אתמול באמצע הרבע הראשון בגמר הכדורסל כשהיה ברור מה הולך להיות
קפצתי לערוץ אחד וראיתי את אלוהים מנגן על הפסנתר.
ועוד ב-HD
עדיין לא נרגעתי

לא הבנתי משהו: 27 במאי 2011

למה שרק הקהל בוז לגדעון סער?

עמית לוינטל 27 במאי 2011

זה לא היה בוז רועש, אבל מספיק כדי לעורר מבוכה.
למה זה קרה?
א. כי הקהל בא לראות אמנות ותחרות ובטח לא פוליטיקאים בערב שכזה. היתה מיותרת מאוד ההופעה שלו.
ב. כי סהר נתן שם כמה הצהרות פוליטיות וכידוע לך – זה לא קשור לאירוע בכלל וחוצמזה רוב הקהל שמאלני

עמיר 27 במאי 2011

השאלה היא למה רק חלק מהקהל שרק לו בוז.

ברני 30 במאי 2011

אני שרקתי בוז אבל עשיתי זאת בבית. מסכימה אתכם עם כל מילה.

דוד מירושלים 27 במאי 2011

לא היה דבר כזה, תענוג נדיר. בכלל לדעתי הערב השני היה מוצלח יותר מהראשון, רשקובסקי ניגן את השנייה של פרוקופייב (יצירה אהובה עלי משום מה, סתם בגלל האוונגרדיות שלה) ממש יפה, זובר ריגש עם רחמנינוב באמת, אבל בסופו של דבר, על הכל האפיל טריפונוב שכשניגן העולם עצר פתאום.
האיש גאון, ואני מאחל לו רק הצלחה בהמשך.

ארנון 27 במאי 2011

אני ממש לא מבין בתחום, אבל זו באמת חוויה.
ושאלה ללוינטל ולמבינים – למה אין כאן נשים? זה כדורגל?

עמיר 27 במאי 2011

בדומה לעוד אינספור תחומים אחרים, גם כאן הנציגות הנשית על פי רוב אנקדוטלית.
על כל עשרה או אפילו חמישים ״פסנתרני על״ תמצא ״פסנתרנית על״ אחת . מרתה ארחריץ?
הסיבות ידועות, היסטורית וסוציולוגית.
בעשורים האחרונים דווקא צצות ועולות לא מעט פסנתרניות מוכשרות ביותר וכמה מהן אף היו בשלבים המוקדמים של התחרות אך למרבה הצער לא הגיעו לגמר .
ועכשיו חידה לזריזים, לא יותר מעשר שניות. מנה שלוש מלחינות ידועות שפעלו בין המאה ה18 למאה ה20

B. Goren 27 במאי 2011

קלרה שומאן, את'ל (מרי) סמיית' ופאני מנדלסון (אחות של). אם איני טועה גם אלמה מאהלר הלחינה קצת אבל זה ממש בלי אחריות. שווה בדיקה.

עמית לוינטל 27 במאי 2011

זה נכון. אין מספיק נשים. היו ויש כמה פסנתרניות גדולות – ארחריץ' ומיצוקו אודישה למשל – אבל מלחינות שיצירותיהן שרדו והפכו לקלאסיקות, כמעט ולא היו – השמות שהזכיר בנצי הן באמת היחידות כמעט.
פסנתר הוא כלי הבעה שדווקא הולם נשים ונשיות. צ'לו וקונטרבס למשל יותר הולמים גברים, אם לעשות רגע סטריאוטיפיזציה.

עמית לוינטל 27 במאי 2011

ארנון, בתחרויות קודמות היו הרבה פסנתרניות, אפילו היו תחרויות בהן חצי ויותר מהמשתתפות היו נשים. השנה באופן מוזר רק 8 מ-33 המתחרים היו נשים, 2 מהן עלו לשלב השני ואף אחת לא הגיעה לגמר.

ב-13 תחרויות רובינשטיין הייתה רק אישה אחת שזכתה (ג'ורג'יה תומאס ב-92). מצד שני יש כשרונות נשיים. בתחרות שופן האחרונה למשל אמנם כולם בגמר חוץ מאחת היו גברים אבל האחת זכתה בפרס הראשון – יוליאנה אבדייבה. נראה איך הקריירה שלה תתפתח

עפר ויקסלבאום 27 במאי 2011

עמית היקר,
גרמת לי לעשות אמש מה שהיה נדמה לי עד לפני פחות מחודש מדע בדיוני:
לשבת באוטו ( חזרתי בדיוק ממשחק קט רגל עם חברים ), ולהאזין לחלוקת הפרסים בתחרות ע"ש ארתור רובינשטיין.
בשבועות האחרונים קראתי את כל הפוסטים שפרסמת על התחרות, ידעתי את שמות המתמודדים, את הפייבוריטים שלך, ואני מודה, הייתי במתח!
גרמת לי להרגיש קרוב למתמודדים, עד כדי כך, שכשמנחה הערב פנה לקהל, לאחר עוד פרס שדניל טריפונוב ליקט, ואמר: " עוד מעט הוא יוכל לפתוח קרן משל עצמו " צחקתי יחד עם הנוכחים באולם.
בקיצור,
היתה חווייה לעקוב אחרי הפוסט שלך, ולראות שכמו אצל עמיתיך ל – " די באזר " ניתן לשלב אהבה לז'וגו בוניטו ( האין הוא, אכן, המשחק היפה בעולם ? ) ולעולמות נוספים, מתחום הרוח.
תודה!

עמית לוינטל 27 במאי 2011

עופר, היה לי לעונג.
תודה לכם שריגשתם בטוקבקים כאלה.
אני רוצה להאמין שעל התחרות הבאה אוכל לכתוב קבוע במדור הספורט :)
מי ייתן

D! במולדת 27 במאי 2011

עמית, אני שמח שהבחירות לטעמך.
תודה על מסע מוסיקלי מרתק.

כן ירבו..

דורפן 27 במאי 2011

אני יושב ולוגם קפה כרגע בכיכר ליסט פרנץ בבודפשט. ובעודי מאזין לקמפנלה שצירפת קרה דבר שלא חוויתי מעולם. פסלו של הקומופיזטור הנודע מזיל דמעה! באמת!

רובי פאולר האמיתית 27 במאי 2011

תשמע לוינטל, עברו 24 שעות ואני לא נרגעת מטריפונוב. אמא שלי בת ה 88 שהיא בת זוגתי האחת והיחידה בארבע התחרויות האחרונות, התייפכה כמו תינוקות "הפסנתר שר בפולנית עכשיו, ושופן בוכה בקבר" היא לחשה לי שני שליש אל תוך הקונצרטו. למען האמת, עקבתי אחרי כל הפוסטים שלך, אבל ראיתי את טריפונוב לראשונה רק ברסיטל הקאמרי בשבוע שעבר, אין לי מושג איך בכלל דמיינת שהפרס ילך למקום אחר, הילד הזה ריחף בכמה ספירות מעל כל מתחריו, הוא לא מכדור הארץ. ועוד שתי הערות, בעצם שלש: לא נעים לומר, אבל אולי כדי לאסור על המתחרים לבוא לגמר עם מס 2 של רחמנינוב, נדמה לי שהבחירה בקונצ'רטו הזה במעמד שכזה היא התגלמות הבנאליה, וגם…ובאותו הקשר, הביצוע של רשקובסקי לפרוקופייב מבחינתי היה כמו לשבור את השיא של בוב בימון דווקא ביום שמייק פאוול שבר אותו בארבעה סמטימטרים יותר ממך. ואם כבר, אז עוד המלצה אחת : סרטם הדוקומנטרי המופלא של האחים מייזלס על ולדימיר הורוביץ, "הורוביץ, הרומנטיקן האחרון" כל מי שנמצא פה עכשיו יתענג על הסרט ההוא. (ויש באוזן השלישית) 

עמית לוינטל 27 במאי 2011

כל מילה שלך ושל אמא שלך זהב.
בדיוק מה שאמרתי אתמול – בזמן שטריפונוב מרחף בשמיים כל האחרים נוגעים בקרקע. זה בעייתי להשוות. לא יודע איך חששתי שהשופטים לא יבחרו במובן מאליו.
השני של רחמנינוב הרבה פחות בנאלי ושמאלצי מהשלישי של רחמנינוב שמאז הסרט 'ניצוצות' הפך ליותר מדי מתבקש.

רשקובסקי אחד הטובים ששמעתי בחיי בביצוע פרוקופייב. פשוט ענק

סימנטוב 27 במאי 2011

באיחור (כרגיל) תודה על הסידרה לא יצא לי לראות את רובה אבל עקבתי אחרי הפוסטים והגמר מוקלט ומוגן מפני מחיקה

מארק בלינדר 28 במאי 2011

מצטרף לתודות, היה סיקור נפלא!
עכשיו צריך לדאוג לא לפספס את טריפונוב כשהוא מגיע לאזור שלי.

הדר 28 במאי 2011

עמית,
אחרי שקראתי את כל הפוסטים בשקיקה,
חוזרת במחשבות לשעות לפנות בוקר של יום אחד בו התגלגלתי במקרה לבלוג שלך.
קראתי, שיפשפתי את העיניים היטב, האמנם?
נהניתי, ומאוחר יותר חזרתי לבדוק שלא הייתי שיכורה.
אז כן, היה משכר לקרוא את הדיווחים מלאי החיות שלך
עם קישורי המוזיקה המתנגנת נפלא.
בפעם הבאה, (מתי היא?) מצטרפת למאזינים באולם.
מתי מזמינים כרטיסים?
תודה.
תודה על החוויה.

עמית לוינטל 28 במאי 2011

תודה רבה. :)
התחרות הבאה תיערך באביב 2014. בין מארס למאי. אם אהיה קיים עד אז ויהיה לי בלוג, אז אעדכן מראש.

monia 28 במאי 2011

לעמית,
אני חובב מוסיקה קלאסית מושבע לא הפסדתי כעמט אף רגע מהתחרות. ואם להגיד את האמת, אני לא מסכים עם חלק נכבד ממה שאתה כתבת בכל הפוסטים שלך (קראתי את כולם). עם כי על כשרונות כמו רשקובסקי וטריפונוב אין עוררין.
אבל, וזה האבל החשוב ביותר אני מאוד שמח שאתה (מבין היחידים!!) סיקרת את האירוע בצורה כל כך נרחבת ומעניינת (אם כי לדעתי מדי פעם שגויה), שכפי שאני רואה חובבי ספורט שלא שמעו קונצרט מימיהם התעניינו בחלוקת הפרסים… אחרית הימים
אני באמת מוריד על כך את הכובע, אני שמח שיש בלוגרים כמוך עדין כאן.

עמית לוינטל 28 במאי 2011

תודה רבה.
אני שמח שלא מסכימים איתי. כמו בכל דבר בחיים, במיוחד בתחומים של טעם, כך גם במוסיקה יש אי הסכמות, וככה צריך להיות.
אני טוען, בניגוד לחז'ל שעל טעם וריח יש להתווכח. כי אם לא, אז על מה נתווכח? על עובדות?

ברני 30 במאי 2011

בפייסבוק של התחרות כתבתי שבוריס ג. הגיע לאן שהגיע בגלל פוליטיקה. נזפו בי על כך. אבל לדעתי זו הסיבה. אסור שתלמידים של שופטים יגשו לתחרות. או שלשופט אסור לשפוט או שההמתחרה צריך לבחור תחרות אחרת. זה למעשה מה שהם עושים, עוברים מתחרות לתחרות. אגב, אני מכירה שני מקומות שניים שזכורים בהיסטוריה של הפסנתר, ומי זוכר את המקום הראשון, אחד הוא רובינשטיין עצמו ושני הוא אשכנזי בתחרות שופן בוורשה.

עמית לוינטל 31 במאי 2011

את צודקת לחלוטין.

מוטי 4 ביולי 2011

עדכון (אם מישהו עדיין קורא את זה):
טריפונוב זכה גם בתחרות צ'ייקובסקי ברוסיה במקצה הפסנתר וכן ב grand prix -"אלוף האלופים" של התחרות (בתחרות הזו יש כמה קטגוריות – פסנתר, כינור, צ'לו וזמרה לנשים וגברים).

עמית לוינטל 4 ביולי 2011

אכן מוטי. ראיתי אתמול. פשוט ענק!

Comments closed