ניצחון תרבותי

סדרת גמר נפלאה עם לקח מוסרי חשוב

 

כל כך הרבה מחשבות רצות לי בראש, כל כך הרבה אנליזות, כל כך הרבה שמחה. אילו הייתי שופך על דף את כל מה שיושב לי בלב ובראש, היה יוצא מזה ספר עב כרס. ואיך זה לעזאזל שאוהד ספרס כמוני פתאום הופך לאולטרה של היריבה הטקסנית?

אז הנה כמה נקודות בולטות בודדות מהאליפות ההיסטורית של דאלאס מאבריקס:

1) בראש ובראשונה זה היה ניצחון תרבותי – אם אסחף ואגזים באמת אפילו אשווה זאת לניצחון הדמוקרטיות החופשיות על הדיקטטורות במלחמת העולם השנייה. ניצחון הטוב על הרוע. בעידן הפוסט מודרני המזוויע בו מנסים (ומצליחים) לנתץ הבדלים בין איכות לזבל, בין גבוה לנמוך, בין טוב לרע, אתה בסוף הולך לראות אופרה אלוהית של פוצ'יני ורוצה לצעוק לכל העולם המעוות הזה: "שיילך להזדיין!"

כמה סמלי היה משחק האליפות. תראו כמה שחקנים ניפקו תרומה משמעותית: לא רק הוד מעלות דירק, ולא רק ג'ייסון טרי הפנטסטי, ולא רק הגאון שליט"א ג'ייסון קיד. אלא גם טייסון צ'נדלר הלוחם, שון מריון, חוסה באראה (הסיפור הכי מדהים בפלייאוף); וכן – גם דשון סטיבנסון ואפילו איאן מהינמי ובראיין קרדינל היו גדולים. 11 משחקים רצופים הוביל נוביצקי את רשימת הקולעים של דאלאס ודווקא במשחק האליפות כשדירק רחוק משיאו, טרי הפך לקלע המוביל.

טרי שמסמל את כל הקבוצה חסרת האגו הזו: סופרסטאר בפוטנציה שנהנה מתפקיד השחקן השישי, עולה מהספסל ונותן דקות גדולות, כולל בקלאץ', ורק שמח ומפרגן לחברים. טרי, שהגיע במקום סטיב נאש ואז דאלאס הפסידה לפיניקס בשל חוסר  האינטליגנציה שלו, טרי הכל כך סימפטי שמפרגן לכל השחקנים סביבו ומעריץ את דירק. טרי שמאמין באלוהים. נדמה שאלוהים הומצא עבור אנשים כמו טרי. זהו ג'ט.

זוהי דאלאס בה הכדור יעבור בהתקפה בין 4 ו-5 שחקנים, בה כל אחד מהווה אופציה לקליעה, בה תמיד מחפשים את השחקן הפנוי והאקסטרה-פאס, בצלמו ובדמותו של ג'ייסון קיד בן ה-38. כמה שמגיע לו להיות אלוף. ועוד כשחקן חמישיה הכי מבוגר שלוקח אליפות מאז קארים (תקנו אותי אם אני  טועה). כל החוכמה והניסיון – כל היופי שמעטר את ה"זיקנה" הנודעת לשימצה, במלוא תפארתה.

באיזו קבוצה נוספת יכול נו-ניים כמו באראה שהגיע משומקום לקבל כל כך הרבה קרדיט לצד חבורת וטראנים ולעשות כרצונו על המגרש? רק קבוצה במלוא מובן המילה של הקבוצה. כזו שמתגברת על פציעה של שחקן חשוב כקארון באטלר ויודעת לאסוף עצמה וללצאת מחושלת מפציעה של דירק שגרמה לרצף של שישה הפסדים בינואר וארבעה באפריל.

ובצד השני ההיפך הגמור – שני שחקנים שמחזיקים את הכדור כל הזמן וקובעים מה יהיה. לברון ודוויין, צמד המשתעלים. כמה אירוני, אבל כשההתקפה של מיאמי עברה בין חמישה שחקנים – זה קרה בסוף המשחק הרביעי, רק כי ווייד וג'יימס קיבלו אימפוטנציה, פחדו מהכדור. הכדור דמה לתפוח אדמה לוהט שנזרק מיד ליד, בלי היררכיה ותכנון. לא מתוך מחשבה לחפש שחקן פנוי אלא רק להיפטר מאחריות. מיס-היט!

כמה שדאלאס קבוצה יחסית לא אתלטית, לא מהירה, לא פיזית לעומת המפלצות הביוניות של ההיט. הקבוצה ניצחה את האינדבידואל, זקני השבט הביסו את הסייחים המפומפמים, השכל הישר הביס את השכל העקום, החמלה גברה על התאווה, התשוקה מחצה את האובססיה.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

2)  דירק פון ביסמארק – ומה שהכי הצחיק אותי ואולי הכי אירוני בכל סיפור סדרת הגמר (ושוב אני  נאלץ לחזור לימי מלחמת העולם השנייה) – איך הבחור הגרמני הפך לגיבור הראשי שכל אמריקה מריעה לו, ודווקא האמריקאים הטיפוסיים, עם החזירות והגרידיות, הפכו לרעים ולשנואים בכל ארה"ב (בהזדמנות זו נאחל מזל טוב גם לקליבלנד).     

נוביצקי הוא שילוב מנצח בין הטוב ליופי. זה לא רק שהוא כל כך ייחודי ונדיר עם השילוב המדהים בין הגובה לאיכויות שלו – לא רק כקלע אדיר אלא גם כאחד שיכול לשים כדור על הרצפה בדרך לטבעת. זה גם העובדה שהג'אמפ-שוט שלו היא פאר היצירה. שיא האסתטיקה. אמנות גבוהה. ליריות שייקספירית, קומפוזיציה ואן גוכית. תבחרו מה שאתם מעדיפים. כל כך יפה שבא לבכות.

פרנצ'ייז פלייר לבן אירופי היסטורי שמוכיח שבאמת המשחק הזה הוא של כולם ולא רק של אתלטי-על אפרו-אמריקאים. מצחיק שכל מה שדרשנו מלברון בסדרה הזו, בסוף דירק הגשים. הרי לברון פתח את המשחק 4 מ-4 ואז החטיא כמו ג'אמפ שוטס ואיבד לגמרי את הביטחון וכרגיל לא היה שם כדי להושיע במאני טיים. ואילו דירק, ביום בו הלך לעונשין פעמיים (וגם זה מעבירות טכניות), אחרי 1 מ-12 במחצית הראשונה וביום קליעה שהידרדר מרגע לדודלי, הוא לא ברח לרגע מאחריות. הוא לא נעלם ופחד. בכך הוא שידר לחברים שלו: יש על מי לסמוך, תמשיכו לשדר ביטחון, כאילו כלום לא קרה. ובסוף 10 נקודות ברבע האחרון, כולל שני סלי קלאץ' מכריעים, בדרך ל-21 נקודות.

זהו ה-MVP של הפלייאוף – מהמוצדקים והברורים בהיסטוריה. ללא תחרות. יותר מ-10 נקודות בממוצע ברבע האחרון (מאז שאקיל ב-2000 לא היה שחקן עם כזה נתון). סחב את הקבוצה על הגב בהרבה מאוד ימים בפלייאוף, עד שהיא החזירה לו טובה והביאה לו אליפות.

כמה שדירק פיתח את המשחק שלו, את המנטאליות שלו ואת יכולת המנהיגות שלו. כמה שהוא מתאמן ועובד קשה. כמה שהוא משרה אווירה תרבותית נפלאה על הפרנצ'ייז הסימפטי הזה עם הבעלים הצבעוני הפנטסטי מארק קיובן. פשוט להעריץ את דירק.

3) אופי – עם כל הכבוד להתקפה האלגנטית והזורמת של המאבס כשהיא בשיאה, מה שהביא להם את הטבעת אלה אופי והגנה. וכאן המקום להחמיא לריק קרלייל שבאמת נתן תצוגת אימון וניהול משחק מפוארת היום ובפלייאוף בכלל. לא פחד לקבל החלטות קיצוניות ברגע (להחליף את מהינמי, דקה אחרי שעלה מהספסל, בקרדינל), לייבש את מי שלא מתאים (פג'ה).

איך לא, נזכרתי בסדרת הפלייאוף הראשונה מול פורטלנד, שפרשנים רבים סברו שתדיח את המאבס. וכמובן משחק מספר 4 בפורטלנד. 23 יתרון היה לדאלאס סמוך לסיום הרבע השלישי ובפתיחת הרבע הרביעי היתרון עמד על 18. ברנדון רוי הוביל את פורטלנד לקמאבק מהסרטים. מאותו רגע דאלאס אספה את עצמה, רצה עד סוף הפלייוף עם 14 נצחונות מול 3 הפסדים, ובעיקר פעם אחר פעם אחר פעם חזרה מפיגור, ידעה לצאת ממצבים בלתי אפשריים ולהשלים קאמבקים היסטוריים מול הלייקרס (משחקים 1 ו-3), מול אולקהומה (משחקים 4 ו-5) ומול מיאמי (משחק 2 וגם במשחקים 4 ו-5 חזרו מפיגור ברבע האחרון).

המחמאות והפרחים לקרלייל. כי מאמן ב-NBA לא מלמד את השחקנים כדורסל, הוא רק יכול לשפר אותם במידה מוגבלת מאוד. לעומת זאת מאמן NBA הוא מעל הכל פסיכולוג ומוטיבטור גדול, שיודע להרגיע, לעודד, לדעת להוציא מהשחקנים את המקסימום במאני טיים.

4) ועכשיו נותר עוד סיפור אחד קטן לסגור: אני רוצה כל כך לראות את סטיב נאש זוכה באליפות.

ק ב ו צ ה (טל בן יהודה)
הגזימו קצת עם הבטיחות, בכל זאת מדובר בנהגים לא רעים (אסף שלום)

No Comments

אורי הברווז 13 ביוני 2011

פוסט מצוין.
מכיוון שרוב הסיכויים שנאש לא יקח את האליפות במדבר, לאן היית מעביר אותו?

MOBY 13 ביוני 2011

במיאמי מחפשים רכז שרץ מהר ומוסר גבוה…….
שמירה לא מוגדרת בתפקיד.

עמית לוינטל 13 ביוני 2011

מעניין מאוד,
הרעיון לחזור למאבס רומנטי וקסום אבל יהיה סוג של חזרה מהדלת האחורית, סוג של טובה שיעשו לנאש.
אז כן – דווקא נאש יכול להכניס אלמנט חיובי למיאמי! גם תדמיתית ומוסרית. מה עוד שכוכבי מיאמי אוהבים ומעדיפים משחק מהיר. זה יכול להיות מרתק.
בכל מקרה רק שלא יעבור ללייקרס

שח_מט 13 ביוני 2011

לפי הציוצים של נאש בטוויטר והזהירות שלו בכבוד של כוכבי מיאמי אולי כבר התחילו לדבר על זה… שווה לעקוב אחריו @SteveNash

רועי 13 ביוני 2011

אכן, אליפות מרגשת…

מרגש ונכון לראות את נוביצקי, קיד, טרי והיתר מניפים הגביע ועונדים הטבעת.

מגיע להם… החזירו לנו את הכיף והעניין.

ודוק, אומר זאת אוהד מיאמי שחזה שמיאמי תיקח ב – 5. שמח שטעיתי.

אבל – לראות את שמחת הלאיד הסובבת את אמריקה [ואותנו] מעוררת חלחלה… נכון לברון עשה טעויות [והרבה]והוא לא שחקן כל כך גדול [טענתי זאת תמיד] וחסרים לו יסודות [כגון פוסט וכדו'] אבל לא מגיע לו [ולנו] מקלחות הצוננים, ההשפלה והביזיון.

כולי תקווה שלברון ילמד ויפנים – יעבוד קשה וישפר את משחקו כמו הגדולים [נוביצקי, קובי וכמובן מייקל] ויבין שרבים מהקרובים לו והיועצים על אוזנו – רק רע גורמים לו.

הדמעות של בוש – מרגשות ומראות כי הוא שחקן מדהים ואיכותי, אן מקצועית והן אנושית.

כולי תקווה כי נזכה לכדורסל טוב יותר בהמשך [אסכולת דאלאס, כאמור] בצד עניין, מתח ורגש שהיו למכביר בסדרה זו.

עמית לוינטל 13 ביוני 2011

התאהבתי בכריס בוש, רועי. האישיות שלו, באמת קלאסה. פשוט בחור מקסים. זה לא מקרי שהוא חבר של נאש.
הייתי שמח מאוד להכיר את בוש מכל בחינה

אסף 13 ביוני 2011

על איזה בחינות בדיוק חשבת…?

קרקו 13 ביוני 2011

זה רק אני, או שג'ייסון טרי וספייק לי באמת הופרדו בלידתם?

גיא זהר 13 ביוני 2011

לדעתי ג'ט דומה קצת לברוך דגו…

עמית לוינטל 13 ביוני 2011

וואלה ברוך דגו. סחתיין

אשך טמיר המקורי 13 ביוני 2011

:)
למעשה, אני די בטוח שזה אכן ברוך דגו.
לא שמתם לב שהוא נעלם בפתאומיות לפני כמה שנים?…

פאקו 13 ביוני 2011

וטייסון צ'נדלר מקינן אייבורי וואיאנס (מישהו זוכר?).

דניאל 13 ביוני 2011

אליפות לשון מריון, המטריקס. כמה שמגיע גם לו

עמית לוינטל 13 ביוני 2011

בהחלט. מריון הוא הגיבור הכי שקט של האליפות. שמר על קובי, על דוראנט ועל ג'יימס. וואו

שודד 13 ביוני 2011

פוסט יפה. אכן אליפות מרגשת – מגיע לדאלאס ולותיקיה, אבל

א. מיאמי הפסידו לדאלאס יותר מאשר דאלאס ניצחו את מיאמי

ב. בתור אחד שלא ראה הרבה אן.בי.אי לאחרונה, אין ספק:
הכדורסל הלך הרבה צעדים אחורה מאז הימים של מייקל, מג'יק או בירד

עמית לוינטל 13 ביוני 2011

אין ספק שמיאמי הפסידו את הסדרה הזו יותר משדאלאס ניצחו אותה. אני חושב וחש כמוך.
ראשית ה-0:2 היה למיאמי בידיים. שנית גם משחקים 2 ו-4 היו גניבות שמיאמי הפסידו בהתפרקות בדקות האחרונות

Avg. Joe 13 ביוני 2011

אפתח בגילוי נאות- אני חובב ספורט מושבע ולא, אין בי בדל של חיבה למשחק הזה שבו יש פעולות אותה פעולה מתורגמת לתגמולים שונים ועל פי רוב המשתתפים מחליפים סלים ביניהם כל כמה שניות רק בשביל להגיע לרבע האחרון…
אני מעדיף להתייחס לסיפור שנטחן עד דק תחת כל מקלדת עבשה:
מגיבור לנבל ובחזרה – סיפורו הכה מעייף של אחד לברון ג'יימס.
אז דבר ראשון פרופורציות. רוב האלופות ב-NBA הם קבוצות כוכבים: מהלייקרס של ה-80 עם עבדול ג'אבר+מג'יק+וורת'י, הבולס של ה-90 עם מייקל+פיפן+קוקוץ' ושוב הלייקרס של 00 עם קובי+שאק או דרך בוסטון עם אלן+גארנט+פירס+שאק על כן מה הצעקה אז הלך העורב אצל הזרזיר לייצר עוד קבוצה כזו…
דבר שני-יריבות. טוב שיש את מי לשנוא ולמי ללעוג על אחת כמה וכמה טוב הדבר עם מדובר על מפלץ המרוויח מיליונים. מה גם שלא משנה שכבר למעלה מעשור כל אותם מלעיזים רק מחכים להוכיח לו שהוא היורש הלא ראוי של MJ.
ווימבלדון בפתח, הטור במתח, הNFL מתווכח ואצלי אפילו המזגן מתייפח.

עמית לוינטל 13 ביוני 2011

מסכים לגמרי עם אבחנתך. כמו שכתבת, ואני אחדד – הכי חשוב שיש את מי לשנוא.

matipool 13 ביוני 2011

רק לדייק – שאק לא היה חלק באליפות האחרונה של בוסטון .
קוקוץ' לא היה בטריו הראשון של הבולס ( אם אני זוכר נכון . הצלע השלישית שם הייתה גראנט ) .

אוהד פיניקס 13 ביוני 2011

בתור אוהד פניקס כבר הרבה מאד זמן, גם אני מאד מאד רוצה אליפות לנאש, גם לא במדי הסאנס.
ממה שאני מכיר, נאש נחמד לכולם (חוץ מלשאקיל) ובטח לכוכבים ענקיים כמו לברון ווויד. מי כמוהו מנוסה באכזבות פלייאוף. יכול מאד להיות שמתבשל משהו בין מיאמי לפניקס אבל אני לא רואה מה מיאמי יכולה להציע תמורת נאש, עם עוד שנה בחוזה. אני גם לא רואה את וויד מוותר על הובלת כדור וניהול משחק.

רני 13 ביוני 2011

עמית –

נוביצקי על כל השני מטר ועשרה שלו הוא הוכחה שהמשחק הזה הוא של כולם ולא רק של אתלטי-על אפרו-אמריקאים ? קצת נסחפת לא ?

חוץ מזה אתה כותב נפלא

עמית לוינטל 13 ביוני 2011

רני, כדורגל זה המשחק הכי עממי במובן הזה שאתה יכול להיות גמד ושמן (מראדונה) ולא רק סוס כדי להצליח. בכדורסל באמת צריך להיות כמעט תמיד גבוה וחזק כדי להצליח, אבל יש גם אחד – חוסה באראה

נמו 13 ביוני 2011

אחלה פוסט. מסכים עם כל מילה.. רק דבר אחד שראיתי בטוקבקים מפריע לי- כריס בוש הוא פשוט רכיכה אומללה. לא הייתי לוקח אותו לשלוש על שלוש בספורטק

יונתן 13 ביוני 2011

איזה סיום לעונה מדהימה. כמה מרגש היה לראות את נוביצקי קיד וטרי עם הגביע, שלא לדבר על קיובן שגם הוא עבר תהליך התבגרות וידע מתי לסתום את הפה ולתת לשחקנים שלו לדבר.

ולא יכולתי להסכים איתך יותר לגבי סטיב נאש. כמה מגיע לו לזכות בטבעת. הייתכן באמת מעבר שלו למיאמי?! אללי. זה כמו שלוק סקייווקר ישים קסדה שחורה על הראש ויתחיל לחרחר. יהיה קשה מאוד לא לאהוב את מיאמי עם הקנדי שמריץ את ההתקפה. אולי זו בעצם עיסקה שתעשה טוב לכולם. ימים יגידו.

אבל מה עם הלוקאאוט לעזאזל? האם באמת אחרי עונה כזאת נקבל שביתה לפרצוף? דיכאון.

מנחם לס 13 ביוני 2011

פוסט מצויין ומדוייק, מלבד דבר אחד: כולם מדברים על האתלטיות העליונה של מיאמי. זאת שגיאה. מלבד לברון, דוויין ואדי האוס, הם קבוצה של איטיים חסרי ניתור, מבוגרים, ובכלל לא אתלטיים: ביג זי לא מסוגל לזוז. חואן הואורד בן 40. ביבי היה איטי כבר לפני 10 שנים. מייק מילר איטי, ופצוע, ג'יימס ג'ונס איטי מאד עבור שחקן שחור, כריס בוש? ככה ככה. האסלם? שנתיים-שלוש מעבר לשיאו. צ'אלמרס? אחד הפוינט גארדים האיטיים בליגה. מגלויר? כבר ולא יכול לזוז. דמפייר? כמו מגלויר אבל יותר שמן.
מכנים את מיאמי "אתלטית" רק בגלל לברון ודוויין.

חוץ מזה, הכל נכון.

סופרפלי 13 ביוני 2011

אחלה פוסט.

ברגר 13 ביוני 2011

קווינס:מארי ניצח בגמר את צונגה 4-6,6-7,6-3

אפריים 13 ביוני 2011

הקטע הזה הוא הוכחה לכך שיש דברים שלעולם לא הייתי מכיר/יודע אם לא הייתי קורא את הבלוג שלך.
שיר גדול.

Comments closed