לכאורה יש דרבי על הקווים: קשטן ורהאגל מאמנים מזדקנים, שמרנים, הגנתיים, אפרוריים, קלישאתיים, מצליחים, שמים דגש על משמעת ודליטה בשחקנים, חסרי חוש הומור, מתעבים את התקשורת וחשדנים כלפי כל העולם. בלתי אפשרי להגיע אליהם ולחדור לנפשם. ובכל זאת יש הבדל: רהאגל אוהב אמנות גבוהה, ציירים מהבארוק והקלאסיקה, אופרות ומוסיקה קלאסית, בעבר אף ציטט מכתבי גתה לשחקניו. אז יש בי צד שמתחבר אליו. אל קשטן לא ממש.
ומילה אחת על נבחרת ישראל – מאז שאני עוקב אחריה, בסוף שנות ה-80, לא היה הרכב אנושי איכותי כל כך. לא בהכרח רמת הכדורגל אלא הצניעות, המסירות, המקצוענות. נכון, יש שם גם יותר מדי נבעכים אולי שהדבר הכי מקורי שהם יאמרוזה: "נתן את הכל ונקווה שזה יספיק", אבל יש שם לא מעט חבר'ה מצוינים עם גישה נכונה. ועל כך שאפו.
No Comments
מסכים לגבי הבחורים של הנבחרת. נראה שעידן המקצוענות הופנם אצל הבחורים הצעירים.
אני מוכן לוותר לקשטן על כל התכונות המעצבנות הנ"ל, רק שיתחיל לנהל את המשחק באומץ. צריך ניצחון היום.
שמרלינג,
אתה מאמין שננצח?
מסקרן אותי על מי אתה מדבר כשאתה כותב על חומר אנושי איכותי