בין קשטן לרהאגל

 לכאורה יש דרבי על הקווים: קשטן ורהאגל מאמנים מזדקנים, שמרנים, הגנתיים, אפרוריים, קלישאתיים, מצליחים, שמים דגש על משמעת ודליטה בשחקנים, חסרי חוש הומור, מתעבים את התקשורת וחשדנים כלפי כל העולם. בלתי אפשרי להגיע אליהם ולחדור לנפשם. ובכל זאת יש הבדל: רהאגל אוהב אמנות גבוהה, ציירים מהבארוק והקלאסיקה, אופרות ומוסיקה קלאסית, בעבר אף ציטט מכתבי גתה לשחקניו. אז יש בי צד שמתחבר אליו. אל קשטן לא ממש.

ומילה אחת על נבחרת ישראל – מאז שאני עוקב אחריה, בסוף שנות ה-80, לא היה הרכב אנושי איכותי כל כך. לא בהכרח רמת הכדורגל אלא הצניעות, המסירות, המקצוענות. נכון, יש שם גם יותר מדי נבעכים אולי שהדבר הכי מקורי שהם יאמרוזה: "נתן את הכל ונקווה שזה יספיק", אבל יש שם לא מעט חבר'ה מצוינים עם גישה נכונה. ועל כך שאפו.

תיאוריות קונספירציה שאני קצת מאמין להן
משפחה זה הכי חשוב

No Comments

שמרלינג 28 במרץ 2009

מסכים לגבי הבחורים של הנבחרת. נראה שעידן המקצוענות הופנם אצל הבחורים הצעירים.
אני מוכן לוותר לקשטן על כל התכונות המעצבנות הנ"ל, רק שיתחיל לנהל את המשחק באומץ. צריך ניצחון היום.

lewinthal 28 במרץ 2009

שמרלינג,
אתה מאמין שננצח?

פראליה 28 במרץ 2009

מסקרן אותי על מי אתה מדבר כשאתה כותב על חומר אנושי איכותי

Comments closed