הצד האפל של הגדולים מכולם

על היהירות

מצחים גדולים

זה היה שבוע של שמות גדולים:

ג'ו פרייז'ר מת וכולם נזכרים במוחמד עלי שהאפיל עליו; אלכס פרגוסון ציין 25 שנה היסטוריות כמנג'ר מנצ'סטר יונייטד; מייקל ג'ורדן שהיה השחקן ואולי הספורטאי הכי גדול הוא הבעלים הכי גרוע וחושף אישיות ניהולית בלתי נסבלת במו"מ בין הקבוצות לשחקנים; טייגר וודס סולח לסקוט וויליאמס הקאדי שהוא פיטר אחרי שהאחרון סינן הערה גזענית לעברו בכנס סגור.

אנחנו שואפים לאידיאות ולאידאלים, לעולם מושלם, לאנשים שגדולתם הספורטיבית היא רק נדבך באישיות שלמה, קוהרנטית שכולה חיוביות. כלומר אנחנו בפנטזיות שלנו רוצים אנשים גדולים מהחיים, אלוהימים חיים, בני אנוש. אני לא חסיד גדול של הדת, להיפך – אין דבר שאני מתעב יותר מהדת שחושפת בעיקר בורות, טמטום, פרימיטיביות וחשיכה – ברם התנ"כ הוא גדול היצירות הספרותיות, ויש שם לצד המון זוועות ועוולות גם חוכמה שאין לה סוף. העובדה שכל אדם כולל גדולי נביאי עם ישראל תוארו כדמויות עם חולשות, מביעה מסר – אפשר וצריך לשאוף להיות מושלם, לא לחטוא ולא לגלות שום חולשה או חיסרון, אבל בפועל בעולם האנושי אין דבר כזה. השלמות מתבטאת רק כח עליון (או אלוהים או לא משנה איך תקראו לו).

הבעיה עם שלמות שאין בה פגיעות, היא לא מוכנה לסבול הפסד ומגרעות. יש דבר אחד משותף שאתה מוצא בין ג'ורדן, וודס, פדרר, עלי, שומאכר, פרגוסון וגדולים אחרים. חוסר צניעות. או בשמה היותר בוטה: יהירות.

***

"I LEAVE NO ROOM FOR SELF DOUBT", אמר פרגוסון בראיון אחרי האליפות ה-19 של יונייטד. "לעתים מאוד נדירות יש לי ספק בעצמי. תמיד כשאני מקבל החלטות אני לא משאיר שום ספקות לגביהן. למה ללכת למיטה בלילה עם ספקות? תהיה ברור. אתה חייב בהירות בקבלת ההחלטות שלך, לדעת מה נכון ומה לא נכון. עבורי זה שחור ולבן. אני מנסה למחוק ספקות", הוסיף הבוס של השדים האדומים.

אותו דבר עם העקשנות של פדרר שלעולם לא יתגמש במשחקו ולא יתאים את עצמו ליריב כדי לנצח. עניין של אגו. הוא בטוח שתמיד הכל תלוי בו והוא משדר שבתוך תוכו הוא זה שמפסיד, היריב אף פעם לא מנצח. גם אחרי כמות הפסדים שרק הולכת ועולה מדי שנה, הוא עדיין בטוח שבמיטבו הוא תלוי בעצמו ויכול לנצח אם ישחק התקפי ומדויק כל יריב.

הגאווה הזו, הביטחון העצמי הגבוה בשילוב האמונה שהחולשה שלך לעולם תנבע ממניעים חיצוניים כי אתה הרי גדול שבגדולים, מוביאה כמובן לתירוצים רבים. שומאכר יטען שהמכונית לא תחרותית ולא מותאמת לו, אף שברור שהוא מעבר לשיא ולא נותר כמעט זכר לנהג האגדי שהיה בשיאו. את האגו המנופח בצדק של ג'ורדן אנחנו זוכרים בדמדומי הקריירה בוושינגטון.

ואולי הגדול מכולם וללא ספק בעל הפה והאגו הגדולים מכולם היה מוחמד עלי. הוא היווה נכס תקשורתי ועם ההישגים הספורטיביים שלו הציבור רצה דמות אידיאית שאפשר לשאת אליה עיניים. אז עלי היה לוחם חופש ומורד, אינדבידואליסטי מאוד באופיו, אבל אי אפשר לשכוח גם התבטאויות חריפות עד בלתי נסבלות שלו. השבוע קיבלנו תזכורת לכך עם מותו של פרייז'ר יריבו הגדול שזכה להשמצות גזעניות ומגעילות מידי עלי. הזמנים השתנו, קשה להאמין שספורטאי בימינו יכול היה לדבר בכזו בוטות וחופשיות. גם ברמה האישית עלי היה די אדם בלתי נסבל אף שהיו לאישיות שלו באמת המון צדדים והוא גילה גם גדלות נפש במקרים מסוימים.

יש לנו את פלה – 'המלך' – שלעולם יטען שהוא הגדול מכולם ושאף אחד כולל מסי לא יכול להתקרב אליו ולרמתו למרות שברור שמבחינת כדורגל נטו – פלה שיחק בתקופה בה הכדורגל היה הרבה יותר מפגר ואין מה להשוות את הרמה הפיזית (וכנראה גם הטכנית) לזו של מסי. פלה הוא הר מתנשא, תמיד ידבר בתוכחה כמו יוהאן קרויף. העיקר אצלו הוא לשמור ולשר את הדימוי שלו כגדול מכולם, מה שמכניס לו מעבר לתהילה גם המון כסף.

***

מסקנה: אם אתה רוצה להיות גדול בין הגדולים, יהירות זה נשק שחייב להיות לך. אתה לא יכול לפקפק בעצמך. אתה צריך לחשוב שאלוהים נגע בך כשנולדת, שיועדת לגדולה, אין מקום לספקות.

שאלה לסיום: מתי מסי יפתח קצת יהירות? אולי זה מה שחסר לו כדי להוביל את ארגנטינה לטופ?

 

קצב, נתניהו והקלטת הלוהטת
מקום בלי שטינקרים

No Comments

אביאל 10 בנובמבר 2011

אני לא יודע למה אנשים לא רואים את זה, אבל למסי יש כל מיני קטעים קטנים שהמצלמה קולטת מדי פעם, כל מיני פרצופים כאלה שהוא מחמיץ או שהוא כובש שער הוא נעמד ומסתכל ואומר שהכל בא לו בקלות. אני גם לא יודע מה הקטע הבעייתי בלהיות ספורטאי יהיר, זה גם חלק מהמקצוע לדעתי, אפילו נשק פסיכולוגי נגד יריבים ופרגסון הוא דוגמה מעולה לזה שזה מצליח.

ניינר 10 בנובמבר 2011

פוסט נהדר אם כי השם ביל בליצ'יק חסר בו

גורדיטו 10 בנובמבר 2011

לוינטל, בזמן קריאת הפוסט, עברה במוחי מחשבה בקשר למסי, וכשהגעתי לשורה האחרונה, ניסחת אותה בדיוק כפי שהיא התגבשה בראשי.
לדעתי, בניגוד לדעתו של אביאל, מסי לא מביע פרצופים של שחצנות ו"הכל בא לי בקלות בחיים". הוא שמח שמחה אמיתית על כיבושיו, לעולם לא תראה אותו בחזה נפוח ובפרצוף קשוח כמו ידידנו הפורטוגלי (שלמרבה ההפתעה לא אוזכר כלל בפוסט). כשהוא מחטיא הוא נבוך, וכשהוא לא מוסר למישהו שנמצא במצב טוב יותר ממנו, לעולם יתנצל ופרצופו יביע אי שביעות רצון מעצמו.
עם כל זאת, אין לי ספק שאם מסי יפתח קצת יותר שחצנות (אולי שחצנות זו לא המילה הנכונה, אולי עדיף לומר: הכרה-בערך-עצמו-ופעולה-ישירה-בהתאם-לכך-גם-אם-מישהו-אחר-יפגע-על-מנת-להשיג-את-המטרה) ארגנטינה תעשה צעד גדול בכיוון הכל כך מיוחל
volveremos volveremos
volveremos otra vez
volveremos ser campeones
como en el '86
(אחד משירי העידוד העצובים שאני מכיר…)
דרך אגב, ואיפה נכנס דייגו בסקאלה שפרשת בפנינו?

avigol 11 בנובמבר 2011

דייגו היה כל כך גדול וכל כך יהיר, שעדיין לא נכתב טקסט שיכול להסביר את התופעה….

עמית לוינטל 11 בנובמבר 2011

לגמרי. דייגו זה פלה על סטרואידים

אבירם 12 בנובמבר 2011

סטרואידים?! התכוונת לקוק אולי?

יניר 10 בנובמבר 2011

ערבבת שני נושאים- בטחון עצמי של ספורטאים ומאמנים ואופי ואינטליגנציה של ספורטאים ומאמנים.
ספורטאי על חייב להיות בעל בטחון עצמי ענק כי בלעדיו הוא לא יגיע להישגים המיוחלים.
מצד שני צריך להבין שספורטאים טובים בספורט, כמו שזמרים טובים בשירה ,ציירים טובים בציור ואפילו סופרים טובים בכתיבת ספרים ותו לא.
דעתם בנושאי אחרים טובה כמו דעתו של המתדלק בתחנה בגשר הירקון.
גם האופי שלהם לא אמור להיות נושא לחיקוי, מעטים האנשים שהתהילה לא עולה להם לראש. כנראה גם לנו זה היה קורה אם היינו טובים כמוהם ( טובים בספורט לבד)

עפר ויקסלבאום 10 בנובמבר 2011

כדי להימנות על הגדולים מכולם, חייבות להיות בך תכונות של אמונה, בטחון עצמי, דרייב חזק להצליח, כריזמה, סבלנות ותיעוב להפסד.
אלו יכולים להיתרגם בקלות לזחיחות, שחצנות, יהירות או שביעות רצון עצמית, בצדק, או שלא.
מסי עושה את הדברים שהוא עושה על המגרש בכזו קלילות ובכזה חן, שנקל לייחס לו תכונות של צנעה ואפילו בישנות, שאיני בטוח כלל שמתאימות לו.
אני לא חושב שמסי צריך להיות יהיר,כדי שארגנטינה תצליח יותר.
ארגנטינה פשוט צריכה לשחק יותר כמו ברצלונה :-)

גורדיטו 10 בנובמבר 2011

אז זהו, שפה קבור הכלב :)

יאיר 10 בנובמבר 2011

מסכים. אבחנה דקה, חדה ומדויקת לדעתי. לפעמים אנו נוטים לייחס תכונות שלא קיימות , ושאולי היינו רוצים שיהיו , למושא הערצתנו. אם מסי היה אגו מניאק, שחצן ובוגדני למשל, לא בטוח שהוא היה מסי. תכונות דומות יוחסו בזמנו לבניון, אבל גם הוא מעד בהתנהלותו מול מאמן זה או אחר אבל בגלל שהוא יוסי היה לנו קל יותר לסלוח.

יאיר

http://allsportil.co.il

MOBY 10 בנובמבר 2011

ואז מגיע ווין גרצקי איפה היהירות פה?
ולפי מדד היהירות כריסטיאנו היה צריך לזכות במונדיאל האחרון לא?

דוד 12 בנובמבר 2011

מובי, א"ב של לוגיקה –

"אם אתה גדול מכולם סימן שאתה יהיר", לגמרי לא שקול ל –
"אם אתה יהיר, סימן שאתה גדל מכולם".

ואני מסכים שהתזה מאולצת קצת. לוינטל בחר את הדוגמאות הנוחות לו. בנוסף לגרצקי, איך בירד, איירטון סנה, ביל ראסל, זאטופק מתאימים לתזה?

יואב בורוביץ' 10 בנובמבר 2011

אהבתי את הפוינט שלך. אני גם די מסכים. כמעט מוכרחים להיות יהירים כדי להיות הגדולים מכולם. מסי הוא אקספשן אבל אולי באמת הוא צריך לפתח יהירות כדי לקחת את ארגנטינה לזכייה באליפות עולם. ואולי לא.

קסיוס קליי 11 בנובמבר 2011

לומר לך את האמת, אני לא ממש מכיר הרבה אנשים שרוצים אנשים גדולים מהחיים.

הרי ברור שאני לא אסמוך על מייקל בדעתו על התנהגות פיננסית בעולם כי העולם שהוא מכיר הוא שונה והחוקים שונים וההגיון שלו שונה.

וכן הלאה לגבי כולם.

לגבי היהירות,
כששיחקתי טניס בצעירותי אפילו המאמן שלי אמר לי בגיל 10 שאני צריך להיות קצת יהיר כדי להצליח.
לא שחצן אלא מאוד מאוד בטוח בעצמך ולהאמין שאתה יותר טוב מכולם.

איך שאתה מוציא את זה החוצה זה כבר משהו אחר.

אז זה משהו די וודאי לגבי ספורטאי עלית.

פולדש 11 בנובמבר 2011

אני מסכים עם הקו הכללי שלך, אבל תמיד יש חריגים. טים דאנקן ודירק נוביצקי, למשל.

נעל קרועה 11 בנובמבר 2011

אחרי טור כזה אוטמטית חושבים על מסי ורונאלדו
2 כוכבי על לכאורה אחד צנוע ובישן והשני שחצן ואגואיסט
אבל אם יתברר שמסי היה הגורם שבגללו זלטן עזב את בארסה ועכשיו הוא דוחף את וויה החוצה ,אז כנראה שיש משהו פה

גורדיטו 12 בנובמבר 2011

וואו! אחרי המשחק נגד בוליביה, השאלה מתחדדת עשרות מונים. איך יכול להיות שמסי לא נגע בכדור בעשר הדקות האחרונות? איך הוא מרשה שדבר כזה יקרה? הוא צריך לתפוס את לאבצי באוזן, לבעוט לפאסטורה בתחת ולגרום לכולם להבין שהכדור חייב לעבור דרכו. אם זאת שחצנות, אז זה מה שחסר לו כדי להרים את הנבחרת על הכתפיים…

דודו פ. 13 בנובמבר 2011

מסי לא היה מנהיג ולא יהיה מנהיג. נורא קל לבלוט שיש לך את צ'אבי ואינייסטה מאחור. בלעדיהם הוא שחקן בינוני פלוס. הגיע הזמן שתפנימו את זה

גורדיטו 14 בנובמבר 2011

אני לא נכנס בכלל לזה שברצלונה בלי מסי כמעט ולא מצליחה (האמת שקצת קשה לראות זאת כי הוא משחק בלי הפסקה) ולעומת זאת הוא ממשיך לכבוש ולבשל גם שכששניהם לא משחקים, מה שקרה לא מעט בעונה זו ובסוף העונה הקודמת.
זה מעניין שאתה מגדיר אותו כשחקן בינוני פלוס וזה לא ראוי לתגובה רצינית.
העובדה שבנבחרת הוא לא מצליח להנהיג ראויה לבדיקה מעמיקה ואני מודה שאין לי באמת מושג מה קורה שם. השערות יש כחול על שפת הים אבל אני מקווה שהן יתבדו.
אחרי עשר הדקות האחרונות במשחק ביום שבת אני הרבה יותר סקפטי

נגבי מצוי 13 בנובמבר 2011

הוא פנומן בטכניקה, בדיוק ובכדרור. הרבה יותר מבינוני פלוס.
עם זאת, החיסרון הכי גדול של מסי הוא אי הימצאותם של צ'אבי ואינייסטה.

גורדיטו 14 בנובמבר 2011

ראה תגובתי לדודופ בנושא (רובה לפחות :) )

Comments closed