פלה מול בטהובן: לא כוחות

על בטהובן ופלה

.

.

.

.

.

.

.

.

פלה השווה את עצמו השבוע לבטהובן, מה שגרר כמובן תגובה צינית הולמת מכיוון מראדונה.

האמת התרגשתי שפלה לא משווה את עצמו למדונה, מייקל ג'קסון, רד הול צ'ילי פפרס ואפילו לא לבני ארצו הענקים טום ג'ובים או ז'ילברטו ז'יל והברזילאי הגדול מכולם הייטור וילה-לובוס.  פלה השווה עצמו למלחין גרמני קלאסי-רומנטי אגדי. כי גם פלה יודע שעם כל הכבוד למוסיקה בת זמננו בטהובן הוא נצחי, על-זמני, עובד במבחן הזמן. ובלעדיו המוסיקה של היום הייתה נשמעת אחרת.

בטהובן הוא הגדול מכולם. וסליחה גדולה ממוצארט, באך, היידן, שוברט, בראהמס, ואגנר, מאהלר ושופן. אני מקווה שדבריי אלה לא יפגעו ביחסים שלי איתם. טוב, ממילא הם כבר לא יאשרו לי חברות בפייסבוק.

פלה

***

מה החשיבות המוסיקלית הגדולה של בטהובן (1770-1827)?

חדשנות, אומץ רב, שבירת הגבולות הקיימים, התגברות על מוגבלויות, הקדמת זמנו, כמות גדולה של יצירות מופת ששוות זהב והפכו לנכס צאן ברזל של המוסיקה המערבית. והיהלום שבכתר: הסימפוניה התשיעית – האברסט של המוסיקה – הגדולה שביצירות, המלכותית שבהן, האלוהות החיה.

תיכף אחזור לבטהובן, אבל כמה מילים על גדולתו של פלה:

פלה תרם המון למשחק. יש לו את ההישג האולטימטיבי הבלעדי של זכייה בשלושה מונדיאלים, כמות כיבושים עצומה ובלתי נתפסת, כל התארים האפשריים עם סנטוס. מעבר לזה על המגרש פלה היה חדשן בכך ששיחק בכל התפקידים (שימש שוער מחליף למקרים של פציעות). היה במשחק שלו שנשען על יסודות מושלמים את כל המרכיבים האפשריים: פיזיות וטכניקה. משחק ראש מושלם, בעיטה מעולה בשתי רגליים, עצירת כדורים ארוכים וגם יכולת למהלכים מרהיבים כמו הקפצת כדור מעל הבלם. המון יצירתיות, דמיון והשראה.

ואולי הכי חשוב, כפי שציין חברי רונן דורפן – פלה היה הרבה מעבר לכדורגלן, הוא בעצם היה הדמות הראשונה מהעולם השלישי שהייתה הטובה בעולם באיזשהו תחום, הוא הסמל של הפיכת ברזיל לאימפריית כדורגל.

בטהובן

תרומתו של פלה לכדורגל אדירה לא פחות באחד ההיבטים הכי מרכזיים של המשחק בימינו – הצד המסחרי, הפצת בשורת הכדורגל לכל פינה בעולם. פלה היה הכוכב הראשון שאנשים בכל העולם ראו בשידור ישיר בטלביזיה. וכך הלך ופתח ונהיה מותג העל בינלאומי הראשון שנוצר בכדורגל. שווי דמותו של פלה כיום הוא 460 מיליון דולר, בסכום זה הוא מכר לחברה פרטית את זכויות השימוש בשמו ל-20 שנה. "פלה לא יוצא מהבית בשביל פחות מ-1.2 מיליון דולר", נכתב עליו ב'או גלובו' ביום הולדתו ה-70. פלה משווק גם כיום – 40 שנה אחרי תהילתו – נעלי כדורגל חדישים.

בעצם פלה הוא זה שהעביר את הטלביזיה משחור-לבן לצבע. כריזמה. אישיות:

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

***

ומהמלך פלה למלך המלכים בטהובן:

בניגוד למלחינים אחרים, בטהובן הוערך עוד בחייו כמחלים הגדול ביותר. הוא היה זועף, נרגן, עצבני, קצר רוח, אנטיפת. טיפוס די מאוס ומדכא. אנטיפת. בכל האיורים שלו הוא תמיד חמור סבר, לעולם לא מגניב בדל של חיוך, זרזיף של חן, קריצה של שמחת חיים. במובן הזה בטהובן יותר דומה למוריניו, אבל נעזוב את זה.

בטהובן נולד לעולם הקלאסי של מוצארט והיידן, שכתבו מוסיקה זכה, נקייה, גאונית ושקופה. הם הצליחו לפרק את המתמטיקה הנשגבת של באך למוסיקה פלואידית, זורמת, מבריקה, הרמונית ותמיד נעימה לאוזן. בטהובן התחיל משם, יצירותיו הראשוניות הן קלאסיות בהווייתן, אבל ההתפתחות שלו אין ולא היה ולא תהיה דומה ושווה לה במוסיקה (עם כל הכבוד לרדיוהד).

בטהובן הוא חלוץ עידן הרומנטיקה במוסיקה, הפיכתה לגדולה, וירטואוזית ופומפוזית, למגוונת יותר ומלאת הבעה. ובשנותיו האחרונות, כשהוא כבר חרש, בטהובן הקדים את זמנו ב-80 שנה לפחות כשהכניס ליצירותיו האחרונות כמעט א-טונליות, דיס-הרמוניות, חריקות מכוונות, 'זיופים לכאורה' – דבר בלתי מקבל על הדעת בתקופתו, והוא נגע בסגנונות הג'ז והפריסטייל שזה כבר באמת בלתי נתפש.

כמובן שאין אף אחד מושלם. אז כמו שפלה לא הגיע לשחק באירופה ולא היה הכי טכני בעולם ולא זכה במונדיאל 66 (גם ב-62 ברזיל הסתדרה בלעדיו במשחקי ההכרעה), לבטהובן היה קושי בכתיבה ווקאלית. הוא כתב רק אופרה אחת (פידליו) וגם היא פח, צריך להודות. גם רקוויאם אין לו. ולמרות זאת כולכם מכירית את "האודה לשמחה" מהסימפוניה התשיעית, וקצת פחות את הפנטזיה הכורלית השמיימית ואת המיסה סולמניס העצומה שלו.

ואם לפלה יש פה גדול והוא מאוהב בעצמו וממוסחר מדי, גם בטהובן עשה טעויות – למשל כשהקדיש את הסימפוניה השלישית (ארואיקה) לנאפוליאון בונפארטה שחשב שהוא האיש שישכין שלום באירופה, ואחרי שהבין שמדובר בכובש מחרחר מלחמות בטהובן הצטער על כך וחזר בו.

***

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

צירפתי את הסיום של הסימפוניה השישית ('הפסטוראלית') מהסרט הנפלא 'פנטסיה' עליו גדלתי.

החדשנות של בטהובן נובעת ראשית מאקספרסיביות מדהימה. מוסיקה היא כידוע אמנות מופשטת, אבל בטהובן אהב טבע ורצה לצייר את הטבע במוסיקה שלו ולשם כך כתב את היצירה הזו, בה הוא מתאר סצינות מהטבע אותו כה אהב. בחלק הפינאלה שהבאתי מתוארת סופת רעמים עזה שמשתוללת ומיד אחריה סיום הסופה, מלאת נינוחות, שלווה, רגיעה והשלמה המעוררת רגשות הוקרה, שמחה והתעלות נפשית.

בטהובן פרץ גבולות. למשל האקסיומה המוסיקלית בעולם הקונצ'רטי היה שקונצ'רטו נפתח בתזמורת שמנגנת את הנושא הראשון ורק לאחר מכן הפסנתר נכנס ומפתח בהדרגה דו שיח עם התזמורת. בקונצ'רטו הרביעי (מתוך 5 שכתב), הרומנטי והמרגש מכולם לטעמי, בטהובן הפקיד את נושא הפתיחה בידי הפסנתר, ורק לאחר מכן נכנסת התזמורת:

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

סימפוניות נכתבו במקור רק לתזמורות, עד שבטהובן בסימפוניה התשיעית החליט לשלב מקהלה וסולנים בחלק הפינאלה ('האודה לשמחה' שכתב פרידריך שילר) וכך ברא את היצירה החשובה והמושלמת ביותר שיד אדם כתבה… בעודו חרש!!! השאר היסטוריה:

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

עכשיו תראו משהו. הג'אז והרגטיים הגיעו לעולם מאה שנה אחרי מותו של בטהובן. אבל בטהובן היה הראשון שכתב בסגנונות אלה!

32 הסונטות לפסנתר שכתב בטהובן מדורגות אצלי בין שלוש היצירות הקאנוניות הכי חשובות ומרכזיות שנכתבו לפסנתר (לצד ויראציות גולדברג של באך ויצירות שופן). בסונטה ה-32 והאחרונה, בחלק השני והאחרון בעצם שכתב בטהובן לפסנתר, שימו לב לאן מגיעה המוסיקה שלו (החל מ-6:56 דק'):

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

ברביעיות המיתרים המאוחרות של בטהובן – מהיצירות הגדולות שאי פעם נכתבו (וכן, כשהוא חרש לחלוטין!) בטהובן הפליג למחוזות הדיסוננטיות המופלאה (ממש מוסיקה של המאה ה-20!) שבתקופת חייו נחשבה להזיה אחת גמורה. כמה זה עצום! בערך כמו שמסי היה משחק באיכות הפיסית והטכנית שלו בכדורגל של לפני 70 שנה, ואפילו יותר. בטהובן היה פי מאה מגאון. הרי מלחין חרש זה כמו כדורגלן בלי רגל. והוא עוד הגדול מכולם!

הנה הפוגה הגדולה:

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

ולסיום משהו יותר הרמוני ומלודי שיצלצל לכל אוזן. הפינאלה של הפנטסיה הכורלית:

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

***

לסיכום: פלה היה ענק וחשוב, אבל לבטוהבן אין בכלל תחרות. גם פלה, מראדונה ומסי ביחד לא שווים לבטהובן אחד. מצטער.

 

You'll Never Walk Alone - תותחנים, נוב' 11'
למה לי פוליטיקה עכשיו - השבוע בפייסבוק

No Comments

רוני שטנאי 16 במרץ 2012

בדיוק אמש כשראיתי שבמעריב החליטו לעשות "פרויקט" על כך שמסי אחרי החמישייה לקבוצה האימתנית מגרמניה הוא הגדול בכל הזמנים על פי ענקי התרבות והאומה – אולמרט, כספית, גרנט, קירשנבאום, ליברמן ועוד רבים וטובים.

אמרתי לעצמי כמה זה כבר נמאס כל הדירוגים הללו של הגדולים מכולם.
וחשבתי על זה שכל ההשוואות הללו הן פרי מוחם הקודח של הכותבים הסובייקטיביים שחייבים למצוא משהו חדש או ישן להשוות אותו בין אם זה ההשוואות הזניחות בין מוצארט לבטהובן, או בין מיכלאנג'לו לרמברנדט, ובין אם ההשוואות הרות הגדול בין השווארמה הכי טובה בארץ שנמצאת בלי שום צל של ספק בחיפה או שמא זה היה בנצרת.

אז מה לעשות שלכל השוואה הכותב בוחר פרמטרים שונים כאלה ואחרים שמתאימים לתיאוריה שלו – כאן זו החדשנות הבלתי נתפסת של הגאון הנרגן בטהובן, ויאללה הוא הגדול ביותר בכל הזמנים. כאשר זה נוגע למסי – מראדונה יוסיפו לתיבול את סוגיית המונדיאלים ואת סוגיית קבוצות הנגרים שהיו לדייגו , ואם זה פלה אז זה כמות השערים הבלתי נתפסת והמונדיאלים והנשים שהוא הכניס להריון או שאולי זה קשור להוא שקלע מאה נקודות במשחק אחד וכאן אמורה להופיע גם הערה צינית ,סקסית משפילה.

אני יודע שההשוואות האלה בייחוד בעולם הספורט נותנות המון להרבה מאוד אנשים אבל אני אישית כבר עייפתי מהן. מבחינתי זה הכל עניין של יום – יום אחד היצירה הנשגבת ביותר תהיה התשיעית של בטהובן ויום אחר היא תהיה הרקוויאם של מוצארט ויום אחד זו תהיה היצירה האלמותית 'אטום כמו בלוק'.

כך גם בנוגע לאומני המכחול – מישהו או מישהם קבעו שהמונה ליזה זו ה'יצירה ', אבל מה לגבי משמר הלילה ? ומה עם פאן(ואן) חוך(גוך) וקצב מכירת היצירות שלו ?

לכן אני לא רוצה להשוות , כי אין בדברים הללו משהו חד משמעי. מה שכן סדרת הטלוויזיה הגדולה ביותר בכל הזמנים בלי שום תחרות בכלל היא "הסמויה".

יואב 16 במרץ 2012

רוני,
מסכים לגמרי(אבל הסופראנוס, המפצח והחשוד העיקרי באותה מדרגה)..
אומנות היא בשבילנו להנות. יום ראשון שונה מרביעי. ובני תמותה אוהבים לדרג אבל זאת רק דעה/המלצה.
גאונים אמיתיים, לא ניתנים להבנה ודירוג על ידי מי שלא יוצר מוזיקה/סופר/צייר. וגם שם זה סובייקטיבי.

כסיפוביץ 16 במרץ 2012

רוני
כל כך מסכים עם מה שכתבת.
אף פעם לא הבנתי את ההשוואות הללו. איזו שחקן הוא הגדול מכולם או מי הליגה הכי טובה.
מה שבטוח שאמנות ניתנה לקהל לא על מנת להשוות על כמתנה וחוויה רגשית ורוחנית.
כך גם כדורגל.
בעניין זה אפשר להעריך את האמנים של המאות הקודמות [והשנים הקודמות בכדורגל] שלא היה להם את הטכנולוגיה של היום ואת המידע.
הכל היה טהור ואותנטי.

ירון 18 במרץ 2012

south park

אסף THE KOP 16 במרץ 2012

אני לא מבין במוסיקה קלאסית.

אבל אני כן יודע שלא רק פלה שיחק שוער לפרקים – גם למראדונה היה משחק יד מפואר ברחבה (-:

כסיפוביץ 16 במרץ 2012

האמת, כל הפוסט הזה שווה בגלל המוזיקה הנפלאה על הבוקר.
תודה

עמית לוינטל 16 במרץ 2012

תודה. זו הייתה הכוונה.

תום א 16 במרץ 2012

תודה! כמי שאוהב מאוד מוסיקה קלאסית, אני מסכים עם כל מילה.
לכל ז'אנר יש את ה"גדול מכולם" שלו (שופן בפסנתר, שוברט/ברהמס במוסיקה הקאמרית), אבל כשמסתכלים על המכלול, אין מי שמשתווה לבטהובן.

MOBY 16 במרץ 2012

תודה על הפוסט ועל קטעי הגאונות. בורכנו.
אבל את הרעיון, הגאון מבוקה תימצת פשוט וקצר יותר.
ונכון יותר…

יוסי האדום 16 במרץ 2012

שאלה של בור ועם הארץ, לא קשורה לפוסט הזה:

בזמנו, באחד הפוסטים (הנפלאים) שלך על תחרות רובינשטיין (האחרונה) כתבת, נדמה לי, שמלחינים כמו בטהובן, מוצרט ובאך, אין כבר הרבה מאוד שנים (100? 150? 200?) ולא יהיו כבר.

לא מזמן דיברתי עם פסנתרנית מוכשרת מאוד והיא לא הסכימה עם האמירה הזו. לא הספקתי לשאול אותה על דוגמאות.

אם אני לא טועה וזה מה שכתבת – למה בעצם לא יכול להיוולד מחר מוצרט חדש? מציאות תרבותית שונה? משהו אחר?

עמית לוינטל 16 במרץ 2012

יוסי, כן. מציאות תרבותית שונה.
היו גאונים מוסיקליים גם במאה ה-20, אבל אנחנו פשוט חיים בעידן שהוא הרבה יותר משוכלל, טכנולוגי ויש המון מוסיקה וקשה להיות חדשן פורץ דרך באותה רמה שהיה מוצארט.
תחשוב על זה ככה – המצאה כמו הטלפון היא הבסיס לכל מה שבא אחר כך ונבנה על הבסיס של תקשורת קווית או אלחוטית.
עניין נוסף: המוסיקה הקלאסית פינתה את המקום ב-50 השנים האחרונות למוסיקה מודרנית שהיא המיינסטרים.
אבל אתה יודע איך זה בפוסט מודרניזם – יהיו שיטענו שמאדונה היא המוצארט של תקופתנו וכל מיני שטויות כאלה.
זה נושא שאפשר לפתח המון, אבל אסתפק בינתיים בדברים האלה.

יוסי האדום 16 במרץ 2012

תודה

שקטימאן 16 במרץ 2012

ועוד הישג: פלה החדיר את הדיבור על עצמך בגוף שלישי לעולם הכדורגל.

איתן בקרמן 16 במרץ 2012

אתה בטוח? כי זה אחד הטובים.

נדמה לי שהסיבה הנפשית לדיבור הזה היא חוסר היכולת של אדם לחבר בין מי שהוא, בשר ודם עם כאבי גב, לפרסונה שיצאה ממנו. זה לא אני, זה "הוא". בטח שזה לא קל למי שהיה ילד באיזה חור והפך תוך זמן קצר לאחד האנשים הפופולריים בתבל.

מה שכן, המדיה הדיגיטלית, יענו יוטיוב וכאלה, עושה לפלה נפלאות. הדורות של מראדונה ומסי מקבלים מספיק חומר מצולם להבין במה מדובר.

כך או כך, תמיד חשוב לזכור: עודד מכנס המלך!

קורא 16 במרץ 2012

אני חשבתי שזה אלון מזרחי התחיל עם הדיבור בגוף שלישי

אסף THE KOP 16 במרץ 2012

הוא המציא ז'אנר חדש: דיבור בגוף רביעי.

דורפן 16 במרץ 2012

ולוינטל הוא גדול הבלוגרים בכל הזמנים! הבטהובן של הבלוגרים

יובל המבולבל 16 במרץ 2012

תודה על קטעי המוזיקה הנפלאים!

תיקון טעות אחת בכל זאת: האפיזודה עם נפולאון קשורה לסימפוניה ארואיקה שהייתה אמורה להיות מוקדשת לו אך בטהובן קרע ("בזעם") את דף ההקדשה לאחר שנודע לו שנפוליאון הכתיר עצמו לקיסר. אל הקונצ'רטו החמישי לפסמתר נדבק הכינוי "הקיסר" מאוחר יותר ורק בארצות דוברות האנגלית.

פלה הישווה עצמו לבטהובן או מיכלאנג'לו רק כדוגמא למי שנולדו להלחין או לצייר ויכול היה באותה מידה להפריח כל שם של אמן גדול שעלה בדעתו. אם כבר בהשוואות מסוג זה עסקינן אני מוצא שפלה (שהצטיין בטבעיות בכל האספקטים של המשחק) הוא יותר בר השוואה למוצרט.

גדולתו של בטהובן היא גדולת האמן הבוגר הבשל ולא של ילד הפלא, של פורץ דרך ולאו דווקא בעל טכניקה מושלמת, של מי שגדולתו הושגה במאבק וקריאת תיגר על הסובב אותו ועל נכותו. מבחינה זו מראדונה הוא יותר בטהבוני מפלה…

עמית לוינטל 16 במרץ 2012

תודה על התיקון. אכן טעיתי (מזל שזה אינטרנט ולא עיתון, אפשר לתקן).
אני מסכים במשהו עם ההשוואה למוצארט לעומת פלה. אבל אני סבור שיותר קל להשוות את רוב גאוני הכדורגל (חצופים וילדותיים) למוצארט. לא ככה?

B. Goren 16 במרץ 2012

נהניתי לקרוא עמית וגם להאזין. שבת שלום.

עמית לוינטל 16 במרץ 2012

בשמחה. שבת שלום

תiמר 16 במרץ 2012

מרדונה:
as I've told you before, anytime he takes the wrong pill he comes up with a crazy statement.

"Pele may have taken the morning pills at night time, so he should make sure he takes the right pills. In fact it would be better if he changed his doctor."

גדול!

אלקו 16 במרץ 2012

נפלא!
ובאמת שעם כל האהבה שלי לכדורגל זה קצת נמאס שכל זב חוטם בן 21 שהצליח להקפיץ כדור יפה מעל שוער מכונה "אמן".
תכנסו לפרופורציות, 22 חוליגנים שרודפים אחרי כדור. (גם אני חוליגן, אבל לפחות יודע את מקומי)
ואני מסכים לחלוטין עם ההתנצלות לוואגנר, מאהלר, מוצארט והאחרים, אין מה לעשות. לודוויג עומד מעל כולם.
מה שכן, התגובה של מרדונה דווקא ראויה לתואר קלאסיקה.

old timer 16 במרץ 2012

אני חושב שהפגם היסודי בהשוואה בין בטהובן לפלה ולדעתי גם למאראדונה (אם מישהו ישקול לעשות כן) היא בכך שגם אם האחרונים שחקו את המשחק יותר טוב מכל אחד אחר הם לא באמת שינו את הדרך בה המשחק משוחק. הם ראויים להיות מושווים למבצעים גדולים אבל לא למלחינים הגדולים.

אני חושב שהשחקן הראשון שאמור להיות מושווה לבטהובן הוא יוהאן קרויף. נודניק טרחן ונרגן אבל מי שהמשחק לפניו והמשחק אחריו לא היה אותו דבר.

ניינר 16 במרץ 2012

פוסט נהדר עם טיעונים כבדי משקל לזכותו של לודוויג, אבל כמו בויכוח הנצחי פלה / מאראדונה, בויכוח הנצחי לודויג/וולפגנג אני בוחר במוצארט.אתה מאד צודק בכל מה שקשור לחדשנות והיקף היצירה של בטהובן, אבל את מוצארט אני פשוט אוהב יותר והמוסיקה שלו כל כך יפה ואסטטית. למוצארט היצירות כאילו נוזלות מהשרוול בזכות הכישרון האינסופי שלו בעוד שאצל בטהובן אתה מרגיש את הזיעה והמאמץ שהשקיע בכל יצירה.
בהשוואה ליצירות בין השתיים הרי שלודוויג מנצח בנוקאאוט בסימפוניות (למרות שלמוצארט כמה נפלאות כמו 25, 29 ), וגם הסונטות שלו לפסנתר הרבה יותר מעניינות וטובות. במוסיקה קאמרית אני נותן למוצארט ניצחון בנקודות, בעיקר בזכות הרביעיות והחמישיות לכלי קשת והיצירות הנפלאות לקלרינט, אבל כמובן שהרביעיות האחרונות של לודוויג לא קוטלות קנים.
בתחום הקונצ'רטי, ובמיוחד אלו לפסנתר מוצארט מנצח בנוקאאוט (מס' 20, 18 לפסנתר, והקונצ'רטו היפהפה לקלירינט) ובתחום המוסיקה הווקאלית ובמיוחד אופרה, הם בכלל לא באותה ליגה. נדמה לי גם שדון ג'ובאני נבחרה פעם ליצירה התרבותית הגדולה מכולן.
אני מוסיף לזכות מוצארט את כל היצירות הנהדרות לכלי קשת (אפילו יצירה כמעט נדושה כמו מוסיקת לילה זעירה היא פשוט מדהימה ביופייה הצרוף)ולכן, אצלי וולפגנג אמדאוס מוצארט הוא הפלה והמאראדונה והמסי גם יחד של כל הזמנים.

ארז (דא יונג) 16 במרץ 2012

יופי של טור. והסונטה לפסנתר ממש השאירה אותי (כהדיוט מושלם קלאסית) המום. פעם כתבתי עבודה על איך הבלוז הפך ממוזיקה של מנוצלים למוזיקה מנוצלת – איך מוזיקת העבדים שהתפתחה והתמסדה אחר כך הפכה מאוחר יותר לג'אז ולרוקנרול.
אבל אחרי שאני שומע דבר כזה אני ממש שואל את עצמי איך ואיפה נוצר המיזוג הזה.

old timer 16 במרץ 2012

אני מודה שגם אותי שתי הדקות האחרונות של הסונטה הותירו המום. אתה בטוח שככה זה נכתב ושלא מדובר בפרשנות ג'אזית-רגטיימית משהו של המבצע? האם כך אמור לנגן את זה (ברמות שונות של איכות כמובן) כל פסנתרן שקורא את הפרטיטורה?

מקמנמן 17 במרץ 2012

התשיעית של בטהובן היה הדיסק הראשון שקניתי (כן, לא הייתי ילד "נורמלי"), קניתי גם דיסק עם הסונטות המובחרות שלו. אבל אחרי זה התקלקלתי והתחלתי לשמוע דברים אחרים. למרות שהחבר'ה האלה גם חזקים בתחום החדשנות:

http://www.youtube.com/watch?v=tCed47HdRu8

סימנטוב 17 במרץ 2012

אז קודם כל חכיתי לשבת בבוקר כך שאוכל לקרוא שקט עם זמן בכדי למקסם את החוויה – והיה שווה, אכן בטהובן של הבלוגרים!!
מסכים עם כל מילה של רוני שטנאי אני מזמן לא מדרג דברים היחס שלי הוא לרמת הריגוש וכמה שהלב נפתח.

דוד מירושלים 17 במרץ 2012

כיף לקרוא, תודה עמית.

ירון 18 במרץ 2012

אחלה פוסט עמית, ותודה על המוזיקה הנפלאה.
אני חושב שפלה היה גדול הכדורגלנים בכל הזמנים, אבל גם אני לא הייתי משווה אותו לבטהובן… מהבחינה הזאת זה ממש לא משנה, כי גם מוצארט היה גדול ממנו.
אני חולה על כדורגל, ומת על מוזיקה אבל באמת שקטונתי אפילו מלהבין את גאוניותו של בטהובן. עם יד על הלב אני לא חושב שההשואה הזאת פיירית. אין אף כדורגלן גדול שמשתווה לגאוני המוזיקה.

עובד 14 במאי 2012

לעמית שלום
נחשפתי לכתבה רק כעת,אני חיב להגיב .ידיעותי במוסיקה קלסית דלות
אך ידיעותי בבלוז די טובות אך לשמוע את בטהובן מלחיין רגטים ובלוז
זה המם אותי.אי אפשר להשוות בכלל בין ספורט לבין יצירה אדירה של
גאון כמו בטוהבן,את העושר שלו ניתן להשוות אולי לדווניצ'י שהיה
צייר,פסל וממציא.
כאחד שראה פיזית את פלה ברמת גן עם סנטוס ואת מראדונה ב-7:2 בדרך למונדיאל ב-86 אני יכול רק להגיד שפלה חכם יותר ממרדונה
הוא לא הפך למאמן שנחשף לביקורות.הוא פרש ככדורלן ואלה הזכרונות ממנו.קרויף אכן בתחום הכדורגל הוא הגדול מכולם,כדורגלן בחסד
מאמן מצליחו ופילוסוף הוא פתח את הטוטלפוטבול של מיכלס לטיק טקה
של ברצלונה עם השרשה באקדמיה של ברסה,9 משחקני ההרכב הראשון של בארסה גדלו באקדמיה.
לסיכום אני חיב לתקן טעות טכנית נפוצה,פלה במונדאל צ'ילי ב-62
בקשי השלים את המשחק הראשון נגד צ'כיה,שאותה אחרי זה פגשה ברזיל בגמר
וזכתה עם ניצחון 4:1
קונטיניו וזאגלו מלאו את מקומו בהצלחה.
כשיש את גילמאר בשער האחים סנטוס בהגנה דידי בקשור ובהתקפה וואוה זאגלו וגרינצ'ה ,מי צריך את פלה…..
שלום ותודה על הכתבה המחכימה.

Comments closed