צחוק הגורל – יום אירוני בניחוח אבסורדי

 1. לקראת המשחק בין מנ. יונייטד לארסנל בחצי גמר ליגת האלופות, יצא לי לראות השבוע כמה מההיילייטס ממפגשי העבר בין הקבוצות. בין היתר צפיתי באותו גול של שחקן העונה – ראיין גיגס במשחק החוזר בחצי גמר הגביע ב-1999.    

אז ארסנל הייתה לפחות רמה מעל יונייטד, אבל בזבזה אינספור הזדמנויות. בדקה ה-109 הגיע גיגסי ועקץ. האמת היא שעדיף היה אילו הגול הזה היה נחסך מאיתנו. נכון, זה היה שער מהסרטים – סלאלום נהדר. אבל זה לא היה שווה את סרט האימה שבא מיד אחר כך. הוולשי הוריד חולצה בחגיגות השער, ולעיני כל העולם נחשף המראה המזעזע של שעירות יתר. בבון אנושי עם כדור. 

לכאורה יש לו לשד האדום הזה, שרץ כמו רקדנית בלט, פנים נאות, מפתות משהו, ואז אתה רואה את היער השחור הזה על כל הבטן ומגלה שהכלב שלך לא כל כך שעיר יחסית כמו שחשבת. בעעעעע

ואז אחרי כמה דקות ראיתי את הגול של כריסטיאנו רונלדו בשבת מול טוטנהאם. הפורטוגלי הוריד חולצה והוכיח שכל מה שחשבנו עד היום בתור מושלם הוא פגום ביסודו. אלוהים, כמה סקסי. זה לא אנושי הגוף הזה. (בינינו, כריסטיאנו מוריד שיערות).

לראות את גיגס ואחרי זה את רונלדו הזכיר לי דבר חשוב מאין כמותו: הגיע הזמן לעשות שעווה, בטח כשהנסיעה ללונדון מתקרבת (ולא שהייתי שעיר עשירית מגיגסי, ובכל זאת). אמנם זו נסיעת עבודה אבל בכל זאת… יש חיים אחרי ולפני העבודה. הרי אני נוסע לפגוש את כריסטיאנו בלונדון בשבוע הבא. ואת וולקוט ואדבאיור וכל מי שרוצה לבלות איתי. עליי לפתוח דף חלק ולהיות חלק.

אז אני מתחיל טיפול שעווה אצל אורטל המתוקה, ואחרי חמש דקות יש לי טלפון מתכנית רדיו. רוצים להעלות אותי לשידור לדבר לקראת הקלאסיקו. עניתי שאעלה לשידור רק אם לא יפריעו להם צווחות "אאוץ'" קטנות וחדות מדי כמה שניות. תנאי נוסף היה שמתישהו אצטרך לאחוז באיזור אינטימי, ואז בכל מקרה אאלץ להפסיק את השיחה. אתם יכולים לשער איך זה נגמר. OFF AIR. חד וחלק.

2. המכווצת (פסיכולוגית) שלי קארין טענה היום שאני נראה עייף. לשבת מול מכווץ זה משהו שבאמת מצריך שינה טובה קודם כי זה כמו סרט צרפתי. לא קורה שם הרבה, חוזרים אותם ריטואלים והקצב הוא של חילזון שפותח את הבוקר.

אז היא גילתה שיש לי שני מצבים: או שאני מלא שמחת חיים, ערני, פעלתן, או שאני עייף מת. מעניין מה זה אומר עליה שאני נראה גוסס כשאני מולה. אולי עדיף שכבר תשים סרט. אבל לא צרפתי.

3. ביום שלישי, ערב יום העצמאות, יצאתי למסיבה. היה נפלא. אחת המסיבות הכיפיות שהיית בהן לאחרונה. גם הרבה חברים מהעבר שפגשתי, גם שני זיונים. באמת שאין תלונות לבורא עולם.

ואז ביומיים האחרונים אני מקבל טלפונים משני חברים שרוצים לשדך לי אנשים שראו אותי שם. פתאום נהייתי מאמין גדול בשידוכים. לאחרונה רוצים לשדך לי בחורים.

בעבר לא ממש עבדו השידוכים אבל כבר הספקתי לשכוח. שידוכים כנראה הם כמו חילבה. אתה חושב שיש בזה משהו ואחרי הרבה זמן אתה שוב מנסה את המאכל התימני הזה, ומגלה כמה שזה דוחה. בא לך להקיא מזה ואתה חוזר לחומוס.

לפני כמה שבועות לילך, סגנית מנהלת סניף הבנק שלי, התקשרה בשביל לשדך לי מישהו שהיא פגשה בטיול בתאילנד (אגב חתיך אמיתי ומתוק). שאלתי את אחי אם גם אצלו הבנק עובד ככה. הוא ענה שמתקשרים אליו רק בחריגות. אז אמרתי לו בטבעיות: "אם זו לא חריגה, מהי חריגה?"

 4. עברתי ליד הבר-מסעדה MEATOS בוייצמן על פינת שאול המלך. ראיתי מאבטח בכניסה. לפתע הייתה לי הארה. או לפחות תובנה, הבזק מחשבה, הגיג: בחלק גדול מבתי הקפה והמסעדות בעיר כבר אין מבטחים.

בעצם למאבטחים, ליתר דיוק לחברות האבטחה, יש אינטרס ברור שיהיו פיגועים. בלי אימת הפיגועים אין כל סיבה להחזיק מאבטחים. עצוב שזה מצחיק, או להיפך.

בעצם זה בדיוק כמו האינטרס שלי לראות את גיגס ללא חולצה. שיזכיר לי שיש דברים איומים בחיים וצריך לשמור על עצמי.

ארסנל. יכולנו לתקוע אותם
לקראת בורו. מחשבות על הקיץ ושלושים אחוז

No Comments

ועדות ההתנגדות לדירוג העוצמה 1 במאי 2009

אנא הנח לכריסטיאנו. לפחות עד שהוא עובר לריאל מדריד

סילביה פלאת' 2 במאי 2009

השטיח השחור של גיגסי אכן היה מראה די מזעזע. אם אתה שואל אותי, הוא מוריד מאז שיערות.

ק 2 במאי 2009

איזה דיון מרתק…
פעם אחרונה שאני מבקר פה.

תודה על הדגים.

פראליה 2 במאי 2009

קראתי כמה פוסטים לא רעים כאן, פעם ראשונה שאני נתקל בגיי שמבין בכדורגל, זו היתה מחמאה ד"א

Comments closed