התלבטתי רבות כיצד לכתוב את הטור הזה. השאלה לא הייתה כיצד לכתוב על הכדורגל ששוחק אתמול בין יתר האירועים אלא האם לכתוב עליו בכלל או לא. החלטתי לכתוב עליו מנקודת מבט היסטורית, דרך האירועים והאנשים.  בכל זאת, בסופו של דבר, לשם כך התכנסנו.
יותר ממועדון:
מעולם לא שוחק בברצלונה משחק שלם בליגה הספרדית ללא קהל. עד אתמול.  הספורט כאמצעי פוליטי או כמייצג אג'נדה הוא לא תופעה נדירה, להיפך: מדובר בדבר לגיטימי ומתבקש. הפוליטיקה תמיד זנתה אחרי כסף ואהבת ההמון – משאבים אשר נמצאים בשפע בספורט. מועדונים וקהלים התאספו סביב אג'נדות וספורטאים בודדים לאורך ההיסטוריה העבירו מסר לעולם, בין מילולית ובין בכך שהיו מי שהיו (ג'סי אוונס למשל). בכ"ז, אינני יודע אם יש תקדים לכך שמועדון בסדר הגודל של ברצלונה, אחד המועדונים העשירים ובוודאי האהובים בעולם ישמש כחוד החנית האידאולוגי והסמלי וכמייצג המרכזי של מאבק לעצמאות. ככל שזה היה תלוי בדמיון ובתחושה שלי, המשחק אתמול לא שוחק מול קהל ריק כי אם מול אלפי ומאות אלפי מצביעים שהוכו והושתקו ונבלמו בדרכם לבקש דמוקרטיה.

*

כמיקרוקוסמוס למאבק על הדמוקרטיה, ההתאחדות דחתה את הבקשה הלגיטימית לדחיית המשחק, איימה בעונשים כבדים ולמעשה 'הכריחה' את ברצלונה לשחק,  השחקנים לדבריהם קיימו אסיפה דמוקרטית בחדר ההלבשה בה החליטו לעלות לשחק. ברת'ומיאו דחק, הסגנים התפטרו. הקבוצה ממול עלתה בניגוד לחוק האוסר על שימוש בסמלים פוליטיים עם דגל ספרד תפור לחולצה (באישור ההתאחדות!) . במאבק הראשון הדמוקרטיה נצחה 3-0. כשמביאים בחשבון, אפילו מבלי לקחת צד, את המתחולל בספורט האמריקאי, ניתן לומר שאלו ימים קשים לספורט, אך אלו ימים גדולים לספורט. אולם עוד מוקדם לקבוע אם הדממה הכבדה, המעיקה ממש באצטדיון הייתה קולו של משק כנפי ההיסטוריה. ימים יגידו.
*
הפוליטיקאים:
עד לשעת פתיחת המשחק ממש וגם במהלכו שרר הכאוס בחדר ההנהלה. יש שאמרו שלא צריך לעלות לשחק את המשחק ושזהו משחק שלא היה צריך להיות משוחק מעולם, שלושה בכירי הנהלה ובניהם סגן הנשיא וילרובי התפטרו, אולם ברת'ומיאו לחץ לקיום המשחק (והשחקנים הסכימו עמו, בטענה שההפסד הספורטיבי יהיה גדול מידי). האמת – הפעם אני איתו. אני חושב שהיציעים הריקים הם לא תעודת עניות לברצלונה אלא תעודת כבוד. אפילו גבורה. התמונות שיצאו לעולם הן צעד חשוב למאבק ולתקווה שלא נראה שוב את יציעי הקמפ נואו או כל איצטדיון אחר במדינה דמוקרטית מתקדמת ריקים בגלל ממשלה, משטרה, התאחדות שמתנגחות במועדון שמייצג אג'נדה וקהילה שונה. אולם ברת'ומיאו לא יוצא נקי בעיני מניהול המשבר. לאורך השעות הארוכות טרם המשחק המועדון לא הגיב באופן רשמי לאירועים, היה ספק עד לרגע קיום המשחק האם הוא בכלל מתקיים, והתמונות שזרמו מקופות המועדון לימדו על אוהדים שחיכו בחוץ בתורים דקות ארוכות לתוך המשחק, מכיוון שלא נאמר להם שהאצטדיון לא ייפתח.  במלחמה הספורטיבית והתודעתית הזו דרוש מפקד דגול. לא יודע אם הוא איש.
*
הבכי:
אפשר לומר על פיקה המון דברים, אי אפשר לומר עליו שהוא לא אותנטי. הדובר והמייצג האמיתי של הרוח הקטלאנית במועדון. הכנות שלו והבכי שלו צריכים לזעזע ולרגש כל חובב ספורט בעולם. בעידן של טוטליטריזם שנע בין פוליטקלי קורקט לפייק ניוז לאמירות שעוברות פילטרים ופוטושופ שגם האינסטגרם עוד לא המציא, הרגש החי והכנה והלא מתחסד אבל גם לא תוקפני של פיקה תפס אותי. הוא כניראה יהיה נשיא, זה ידוע, אבל אתמול ניתן היה לראות איך באמת ישנם אנשים שנולדו להנהיג ולהיות קולם של הבלתי מושמעים.
*
העוגן:
הפעם האחרונה שסרג'יו בוסקטס כבש (אוהדי ברצלונה השרופים כבר קוראים את השורות הבאות מבלי לקרוא אותן) הייתה לפני שלוש שנים, בשנת 2014 בדקה ה94 מול ולנסיה, שער ניצחון קסום 1-0 שהתברר בדיעבד כמכריע כשבסוף העונה האליפות הוכרעה ביתרון של שתי נקודות. (לברצלונה, כמובן).  אם פיקה הוא הרוח הקטלאנית של הקבוצה בוסקטס (יחד עם אינייסטה) הוא הלב הפועם שלה. הדופק – קצב המשחק, תנועת הכדורים – זרימת הדם של הקבוצה.  נחכה בסבלנות לגול הבא של התמנון מבאדיה.  סביר להניח שיהיה לו הקשר היסטורי
*
הגשר:
ההתייחסות המרכזית לכדורגל במשחק הזה צריכה להיות דרך אנדרס. אתה יודע שאתה באמת אוהב מישהו כשאתה מתגעגע אליו עוד כשאתה לידו. כשנוכחותו ממלאת אותך שמחה עצומה אך גם צער עמוק על החיסרון העתידי. ברצלונה של המחצית הראשונה והשנייה אתמול היתה קבוצה אחרת לחלוטין, בגלל אינייסטה. רק סמלי שהאיש שכל חייו הספורטיביים הוא גשר בין הגנה להתקפה הוא גם הגשר בין קטלוניה לספרד (האיש האהוב בנבחרת ספרד בגלל הגול ההוא), גשר בין ברצלונה לאוהדים רבים בספרד ובעולם (עדיין מקבל מחיאות כפיים בכל מגרש בספרד) היה גם גשר בין המחציות אתמול.  בין מחצית בה ראינו נתק בין ההגנה שלרוב העיפה כדורים / ניסתה פריצות כושלות מהאגפים החלשים (וידאל?!) לבין מחצית של הנעת כדור מעולה דרך האמצע ולחץ גבוה (שהיה חסר מאוד. ברצלונה סיימה את המשחק עם אחזקת כדור נמוכה משל לאס פלמאס)
*
האקדוחן:
מתי בפעם האחרונה ראיתם שחקן קורע מרוב תסכול  *כלפי עצמו*  את חולצת המועדון שלו ויורד לחדר ההלבשה ללא שהוחלף או הורחק? סוארז, הלוחם השרירי עם גופיית הטייץ היה ניראה כמו סופרמן שפגש בקריפטונייט. אני מעדיף לא להתדרדר למחוזות הקיטש והדימויים הגסים אז אמנע מהמחשבות על כך שמדובר בשחקן שבאופן סמלי מתאבל על הקריירה המופלאה שלו ואעדיף לחשוב שסוארז יכול וצריך לשקם אותה. אבל בעיני מדובר במשהו עמוק יותר מבעיה שכמה גולים יכולים לפתור ולמישהו פה יש עבודה יסודית יותר עם נפש מיוסרת ומופנמת.
*
הילד עם האצבע בסכר:
אתם כבר יודעים מי זה.

אגב. אם שואלים אותי? לליגה האנגלית.

בלוגרנה (6)
בלוגרנה (8) - סעמק