בתמונה: מסי במשחק נדיר (בלי שער ובישול. מה, אמרתם שהבלוג לא כותב עליו מספיק)

*

לאוהדי בארסה, וכשאני כותב 'לאוהדי בארסה' אני מתכוון 'לי', אלקאסר הוא חידה. באמת. הוא מסתובב על המגרש במבט הקצת מנותק והגבות העבות המסודרות מידי (HD גורם לך לשים לב לדברים מוזרים) ואתה לא מצליח להתחבר לדמות ובו בזמן מסמפט אותו בדיוק בגלל זה.  הוא שחקן רע? אבל הוא כבש תשעה שערים בתשעה משחקים בהם פתח עד עכשיו. זה לא מסתדר עם ההגדרה של פלופ.  אז הוא רכש טוב? אני לא מכיר אוהד בארסה אחד שיגיד את זה בפה מלא פאייה.

הוא הגיע לברצלונה בגיל 23, כשהוא בדיוק מתחיל את המקצה המרכזי של הקריירה שלו, בידיעה ברורה שהוא ישב על הספסל כחלוץ מחליף לסוארז. בתקופה בה שחקנים דוחים לעיתים הצעות מקבוצות גדולות כדי לעשות בחירות קריירה נכונות והופכים לכוכבי כדורגל בקבוצות דרג ב' או הופכים את כל הקבוצה למכונת כדורגל (הארי, קיין, הארי קיין) זו לא בחירה שגרתית. מה זה אומר עליו? שהוא לא מספיק טוב לככב כחלוץ? שהוא לא מוטיבטור שרוצה לטרוף את הדשא בכל רגע? חידה.  אז מי אתה בכלל פאקו אלקאסר? ולמה השם שלך ניראה לי מגניב ומגוחך כאחד?
*
השם  'אלקאסר' (איזה שם עוצמתי, כמעט אנטי קליימקס להתנהלות השחקן) מגיע מן השפה הערבית, פירושו 'המבצר' או 'הטירה' ומתייחס לסגנון בניית מבצר מוסלמי שהיה נפוץ בעבר בספרד. אבל רגע לפני שאני בונה תיאוריות על האופי החסון של אלקסאר סביב הגילוי המרעיש הזה אני אגיד גם שאלקאסר פירושו 'שעורה ירוקה'.  והשעורה הירוקה הזו צריכה לדעתי לקבל את חולצת ההרכב.
*
לא בגללו, (כלומר גם. אבל) בעיקר בגלל סוארז. סוארז הוא מקרה קלאסי של פיצוי יתר. אני לא צריך להיות פרויד (הייתי פרויד בעבודה) כדי להבין שסוארז הגיע לאן שהגיע בזכות תחושת האנדרדוג הנצחית שלו, הצורך לפצות על חסכים (אין לי מושג איזה) ולהוכיח (אין לי מושג למי, לכל העולם?) שהוא לא פחות טוב. זה דוחף אותו להשקיע בלי סוף באימונים ובמגרש ולהתחרפן כשהוא מחמיץ את השער הרביעי שלו במשחק גביע בסיבוב ח'. לא משנה מתי, את מי ומה המעמד, סוארז רוצה לנצח. אני מבין ומכיר את הגישה של וולורדה וחלק מהאוהדים על כך שסוארז צריך להמשיך בהרכב עד שיעלה חזרה על הסוס, שלא צריך לשדר פאניקה, שהגול שלו תכף יבוא וישחרר לחץ.  אבל זה לא עובד, ודבקות יתר ברעיון הזה מובילה למצב ההפוך. סוארז ניראה כאילו הוא חייב לפצות על האמון בו, בועט לא נכון, מוסר לא מדויק, ומשתדל יותר מידי. הורדה לספסל שתגיע יחד עם שיחה אישית חיובית תשדר לו שהכול בסדר, שיש קבוצה, שיש לו על מי לסמוך, שיקח אויר למשחק שניים ויחזור רגוע, הכול יסתדר.  (לא מזיק להגיד, לא?)

*
עקבים:
– גשם: תנו קצת גשם. שבעים אלף צופים אתמול למרות הגשם הכבד. מתחילים להאמין בקבוצה הנוכחית.
– 600 משחקים. אשרינו שזכינו, ואיך שהזמן נוזל.
– עשר הדקות הראשונות אתמול – הטובות ביותר של הקבוצה ללא ספק. מחצית ראשונה מעולה, מחצית שניה מפוזרת מאוד.  החבר והמגיב אייל אומר שהלחץ הגבוה של סביליה במחצית השנייה חייב משחק מעבר מהיר שלא היו לנו כלים אליו (אלקסאר וסוארז בצדדים). מה דעתכם?
– בוסקטס צריך לזכות  בכדור הזהב לאנשים שלעולם לא יזכו בכדור הזהב. איזה שחקן מדהים.
– ראקי שוב מוכיח שכשהוא בתפקיד חופשי יותר ולא צלוב לאגף ימין הוא שחקן נהדר.
– מדהים#1 – שהקבוצה עם הפתיחה הטובה בתולדות המועדון עדיין לא נתנה אפילו משחק אחד שלם לזכור אותו
– מדהים#2 – שיש אוהדים שעדיין לא מוכנים לתת קרדיט לוולורדה שמוציא מסגל קצר מאוד ולא אידיאלי את המיטב ומגיע מוכן למשחקים.
– לפני כמה זמן כתבתי פה שדאולו הוא הטל בן חיים שלנו.  אני מוצא את זה עכשיו בכל פורום ושיח של אוהדי ברצלונה.   הבלוג מסמן וי ראשון על הישגים לעונה זו ומודה לכם.

בלוגרנה (11) - רדוף
פרגמטיזם קטלני