הסיפור שלי עם מסי התחיל בכלל בגלל… רונאלדו.  לפני 12-11 שנה לקחתי לי פסק זמן מכדורגל והתרכזתי במה שבאמת חשוב בחייו של חייל – בחורות ואלכוהול. עד אז אהדתי את יובנטוס מגיל קטן מאוד. זיכרון הכדורגל הראשון שלי: יושב על מיטת העץ חום מלא הישנה והכל כך חמימה של ההורים וצופה בערוץ אחד ביובנטוס ב4-4 מופלא מול קבוצה כל שהיא. קצת אחרי הורים של חבר הביאו לי חולצה של דלפי מאיטליה והקשר מוסד. אבל בשלהי גיל ההתבגרות בואכה בקו"ם הייתי כבר עסוק כולי באיטלקיות מסוג אחר לגמרי (וגם צרפתיות ורוסיות. מקווה שאישתי לא קוראת אדוקה).

יום אחד כששיחקנו כדורגל בשכונה התפתח דיון על מי השחקן הטוב בעולם כרגע. מכיוון שנולדתי במזל 'מעצבן' יש לי או לפחות הייתה הנטייה להפגין ידענות (ולצאת ידי החובה הגברית של הבנה בכדורגל). את הפורטוגלי כולם כבר הכירו, אז גייסתי בצו 8 את הטון הכי בטוח שלי ואמרתי 'עזבו, ברור שרונאלדו'. אחי – שהוא כדורגלן מחונן בכל אספקט של המשחק ונושא לפוסט בפני עצמו על איך אנו כמדינה נותנים דין וחשבון ספורטיבי יומיומי על העדר תשתיות מתאימות בפריפרייה ובפרט בגיל צעיר (טוב זה בטח המאמר מוסגר הארוך בתולדות האתר) – ניגש אלי ואמר "אופיר יש ילד בשם מסי ש.."   -"אבל רונאלדו… מנצ'סטר.."  ניסיתי להתעקש (מעצבן, כבר הסכמנו)  -"עזוב אופיר, אתה פשוט צריך לראות".

באתי, ראיתי, התאהבתי

מהרגע הראשון, ללא סייג. ללא תנאים. אהבה עצומה לכדורגל שהוא בכלל לבוש למשהו אחר: הוא אמנות. הוא גילוי הנסתר. הוא דרמה שטרגדיה ואושר משמשים בה בערבוביה.  אני מכיר אוהדי מסי רבים שמדברים ככה במן געגוע לאהוב רחוק. מסי אנושי הרבה פחות מרונאלדו, אבל בו בזמן הרבה יותר.

פעם נשאל אלברט איינשטיין מהי יחסיות. ענה איינשטיין שים ידך על תנור חם למשך דקה וזה יראה לך כשעה, אמר, שב ליד אישה יפה במשך שעה, וזה יראה לך כדקה. זו יחסיות. הכל יחסי בחיים

באופן עקרוני אני בורח מויכוחים עקרים והשוואות בין רונאלדו למסי כמו שדי מריה בורח משימוש ברגל ימין. ההשוואות האלו, שמולידות מרדף אחר נתונים הזויים שאני לא אוהב גם כשהם משרתים את הצד המאותגר אנכית במשוואה, יש בהן משום פחיתות כבוד בעיני כי מלבד האיזוטריות שלהן, בסופו של דבר כדורגל הוא משחק שצריך לראות בעיניים ולבחון אותו דרכן. אתה יכול ללמוד על מגע גופני מאלפי מילים של טולסטוי אבל נשיקה בוסרית אחת תספר לך הרבה יותר.  ואת הכדורגל שמסי מביא אל המגרש אי אפשר ,בעיני, להשוות לשום דבר אחר שהיה לפני. וזה לא בר וויכוח בשבילי ובשביל מיליונים, כי זה כלכך סובייקטיבי וכי אנו פשוט חושבים ככה.

אבל ישנה מן תיאוריה כזו, שכשבאים לבנות קבוצה כדאי לבנות אותה מסביב לרונאלדו, שהוא השחקן הראשון שכדאי לבנות סביבו, ושמסי, בכל גדולתו, הוא שחקן משלים לשחקנים גדולים אחרים. ודווקא כשרונאלדו זוכה בכדור הזהב בפעם החמישית, מסי, בגיל 30, מערער את התיאוריה הזו מן היסוד.

הפליימייקרים הטובים בעולם לפי ארגון הסטטיסטיקה IFFHS :

מפות חום מתחילת העונה בLA LIGA. צד ימין מסי, צד שמאל רונאלדו.

(תמונות מתוך עמוד הפייסבוק של 'בארסה מאניה' )

מסביב לרונאלדו משחקים שלושה מעשרת הפליימייקרים הטובים בעולם לפי ארגון הסטטיסטיקה IFFHS  במקומות 2,3, ו-6. זה בלתי נתפס!  ומי הפליימייקר הטוב בעולם? מסי. שהוא גם הכובש הטוב בעולם (יחד עם רונאלדו). שהוא גם המוסר הטוב בעולם (כן. בפשטות). על פי מפות החום של כל משחקי הלה-ליגה העונה ברור מי השחקן הנייד יותר, הדינאמי, הברומטר, שלוקח על עצמו להניח את אבן הפינה להתקפה וגם לגזור את הסרט (על הבורקסים עושה רושם שהוא וויתר בעונות האחרונות).  אינני בא להמעיט מגדולתו של רונאלדו, להיפך – מדובר בשחקן עילאי, יחיד בדורו, שרק מעצים את גדולת הנמסיס שלו. מסי – יחיד בדורות.

מסי נתן עונות יפות לאוהביו, עכשיו, בתנאים שנוצרו בברצלונה ובנבחרת (זאת שאנשים לא טורחים לקום לראות משחקים שלה ב3 לפנות בוקר אבל מדקלמים את שמות שחקני הסגל שלה כאילו מדובר בבגרות בספר שופטים) מסי נותן עונה להייטרים. לכל אלו שאמרו שהוא לא יכול לסחוב קבוצה בעצמו, שזה עקב האכילס שלו. בגיל 30, מסי סוחב נבחרת לא מחוברת של התאחדות מקולקלת למונדיאל, תוך שהוא (כמובן יחד עם טר שטגן, ג'ורדי אלבה ואומטיטי – שחקני העונה עד עכשיו) מגיע שני משחקים אל סוף השנה הקלנדרית מהמקום הראשון בליגה ובליגת האלופות, ללא הפסד.

והוא מתנהג כמו אחד שיודע, הוא לא מחפש את הצמד, את התחרות, ואחרי שקודם כבר דילג מעל שני בלמים בדרך לשער באותה הקלילות שאני מדלג מעל ילדים בגן בדרך לבן שלי, בדקה ה90 הוא עוד רגע עומד שוב מול שוער ופתאום מוסר ימינה לוידאל, כי וידאל מחליף וכדאי להכניס אותו לוויב הקבוצתי ולפרגן לו בשער. כשהנמסיס חוגג עוד שיא לא משמעותי (השחקן הראשון שכובש בכל משחק בשלב הבתים) בדמעות, זה בולט עוד יותר.

אז מן הסתם, עוד יחזור הניגון הידוע, 'זאת הלה ליגה' ו'הוא נתקע באותה הקבוצה כל החיים' (זה דווקא מרגש כשזה טוטי ובופון, נכון?)   והוא הפסיד שלושה גמרים (הוא גם סחב את הנבחרת שלו לשם) והאמת, אפילו לא בטוח בכלל שעם סגל כזה נסיים עונה עם תואר, אבל בשבילי, ובפרט בעונה שכזו נפלאה ומרתקת באופן מוזר, הניגון שחוזר ומלווה אותי הוא ההד החוזר מהאצטדיון: 'מסי…מסי…מסי…'

וחוץ ממסי סיכום המשחק: עד הכרטיס האדום היינו פחות טובים והתקשינו להגיע למצבים, אחרי הכרטיס האדום (הסופר מוצדק) היינו הרבה יותר טובים,  יש לנו בעיה בחיפוי של הקשר על המגן בפריצות שכוללות הצטרפות שחקן ודאבל בשני האגפים, ורמאלן לא רע בכלל, ג'ורדי מדהים, פאקו מוכיח שוב שהוא סאב שצריך להשאיר, דניס לא שייך. ויש מצב שסוארז חו… עזבו בואו נחכה עם זה ונהנה עוד קצת מזה:

ימים של תיקו
Real Madrid & Barca 23.12.17 Save The Date