אין שום דבר לא מוסרי במה שניימאר עשה בקיץ.
האם אני מאוכזב ממנו? כן. מתגעגע? מאוד. הוא מהשחקנים שגורמים לך לחכות למשחק עוד יותר. כועס? אוהו! מייחס למעשה חוסר מוסריות? בטח, רק אם לא מוסרי להרוויח כסף ולהגשים את עצמך כפי שאתה תופס. רק אם לא מוסרי להיות אדם ליברלי שחי על פי הקודים של החברה המערבית.
[ולציניקנים: לא, אני לא רך איתו כי הוא פלופ או אוברייטד .ניימאר הוא כישרון פנומנאלי. תאווה לעיניים. בעונת הטרבל המופלאה כבש שבעה שערים בחמישה משחקי נוקאאוט כאשר הוא כובש בכל משחק מהרבע והלאה, מול פסז', באיירן ויובנטוס.]

לא משנה למה ניימאר עזב את ברצלונה, אם בשביל הכסף, אם בשביל המעמד, מן הסתם שניהם – זו הבחירה שלו, ושלו בלבד, ויש לכבד אותה. אחד השחקנים הגדולים בעולם בשנים האחרונות רוצה לממש את הקריירה שלו כפי שהוא תופס, כפי שהלב (או הכיס או הבאגט) שלו בחר. האם זה לא מה שהתרבות המודרנית מייצגת? "לך בעקבות ליבך". "להקשיב לעצמי". "כל התשובות לשאלות שלי נמצאות אצלי" – אלו כולם סלוגנים שמייצגים את תבנית החשיבה שאומרת "אני מרגיש משמע אני קיים" – תכלית הקיום היא מימוש העצמי והרצונות הפנימיים שהם פועל יוצא של הרגשות שלנו.  אז כשהמייצגים הבכירים של תרבות המערב, אלילי ההמונים, מביאים לידי ביטוי מלא את עקרונות האמונה המערבית, מה המקום לשפוט אותם לשלילה?

"אבל הוא כבול בחוזה"

קריירה של כדורגלן, חשוב לזכור, נמשכת ברמות הגבוהות בסביבות 13 שנה ואם בגבורות 16 שנה. מתוכן יזכה לשיא של 6-8 שנים.  ממש קריירה בשנים של כלב (אני מכיר כמה אוהדים שיאמצו את המטאפורה הזו בשמחה..). כולנו יודעים שהביזנס הזה עובד אחרת: לקבוצות אין בעיה למכור/להשאיל שחקן לקבוצה אחרת (בכפוף לחוקי ההעברות), לחפש לו קבוצה נידחת שתסכים לשלם את החוזה או חלקו, לעבור רי-לוקיישן עם משפחתו או בגפו, מטבע עובר לשייח.

"פלופי פלופי"

עם יד על הקוצב, ומה עם הפלופים? מה עם השחקנים והמאמנים שאין לנו בעיה להוריד לספסל/לזרוק מהקבוצה/להפריש מוקדם מהמקצוע רק כי הם לא עונים על הציפיות שלנו, האוהדים? וזה לא שלאוהדים אין השפעה. בטח לא כשחלקם בתקשורת וכולם בפייס/טוויטר.  אנחנו האוהדים יודעים להיכנס טוב טוב לוורידים במגיני רגליים של השחקנים שאנחנו לא מרוצים מהם ולדרוש את גוזיית הgps שלהם, אז מדוע לא מוסרי מבחינתם להתקדם מקצועית (כפי שהם תופסים) כשמגיעה הצעה טובה?..

שלא יובן לא נכון, אני לא כותב נגד שינאה ספורטיבית (שגם איתה כדאי להיזהר, וממש לא ד"ש לתוקפי רגב פנאן). כשהיא במסגרת המגרש והשיח הנורמאלי, היא כיפית ומניעה תחושות ספורטיביות לא הרבה פחות מאהדה. אבל מכאן ועד שאעטוף את השינאה הספורטיבית הזאת בצדקנות ובטיעונים מוסריים?
לא, לא נגד ניימאר
ובבוא היום, גם לא נגד קוטיניו.

נ.ב למי שלא השתכנע עדיין, לינק למונולוג מעולה של דן רומן שפורסם בכלכליסט ב2011. שווה קריאה.
https://www.calcalist.co.il/sport/articles/0,7340,L-3473601,00.html

בכדורגל, ינואר זה אמצע
הפרדוקס של בארסה