פרדוקס החתול של שרדינגר -אתם מכירים- הוא ניסוי פילוספי מחשבתי בתורת הקוונטים. בקיצור נפשע בעליל: בניסיון להבין את חוקיות מכניקת הקוונטים הגה נילס בוהר את פרשנות 'קופנהגן' למכניקת הקוונטים, לפיה אנו יכולים לדעת את מצבו של חלקיק קוונאטי רק לאחר מדידה של גודל פיזיקלי ('פונקציית קריסת הגל') אולם עד אז החלקיק נמצא ב'סופרפוזיציה' של מצבים אפשריים (גל, חלקיק). מכיוון שקשה לנו לעבד מידע מוזר שכזה הגה הפיזיקאי ארווין שדרינגר (שהתנגד לתיאוריה) ניסוי פשוט, שיסבך אותנו עוד יותר.

בניסוי, ש-איך אומרים- אל תנסו אותו בבית שלכם, או באף בית בכלל, מכניסים חתול לקופסה אטומה. בתוך הקופסה ישנו אטום בודד של חומר רדיואקטיבי, בעל הסתברות של 50% להתפרק במהלך הניסוי. אם החומר יתפרק, חיישן המצוי בתוך התיבה יגרום לפליטת רעל שיהרוג את החתול. אם החומר לא יתפרק, החתול יישאר בחיים. לאחר הזמן הקצוב לניסוי פותחים את הקופסה האטומה ואז יודעים אם החתול חי או מת. אבל כל עוד התיבה סגורה, מהו מצבו של החתול? על פי פרשנות קופנהגן, החתול לא חי ולא מת, אלא חצי מזה וחצי מזה, או למעשה ב"סופרפוזיציה" של חי ומת, וזהו למעשה הפרדוקס שבניסוי המחשבתי של שרדינגר

המסקנות שלי?
א. אתה בטוח שהאנשים האלו הם העילית האינטלקטואלית של המין האנושי והם מבזבזים זמן ומשאבים בפנזטיות על חתולים מתים. אנחנו אבודים.
ב. לפיזיקאים בכירים וילדים ערסים בשכונה מפנטזים על דברים דומים.
ג. אני ממש מקווה שלא באמת היה לשרדניגר חתול
ד. לעזאזל אתכם פיזיקאים שחיים במעבדות, חתול מת עושה ריח! פשוט תריחו!
ה. לא מאמין במתים מהלכים? אתה אולי היית פיזיקאי גדול אבל לחלוטין פספסת את ההייפ של משחקי הכס, שרדינגר.

שבוע עמוס עבר על ברצלונה, שבוע שהצריך סידור של מחשבות. רכישת קוטיניו, חזרת דמבלה והניצחון הבנאלי בחוץ על לבאנטה, הניצחון המרהיב על סלטה (בעיני מהקבוצות שמספרות בצורה הטובה ביותר את סיפור הליגה הספרדית) וכלה ברכישת מינה.
ברמה הפרטנית, עוד יהיה זמן בע"ה להתייחס להתאמות ולשינויים הטקטיים שהשבוע הזה יביא איתו, אבל אני רוצה להתייחס לשינוי המרכזי והאסטרטגי, ולהחתמה המעניינת והמסוכנת ביותר של ינואר: ציפיות. (נכון שזו ברצלונה והכל, בלון ד'אור האופטימיות לאוהד שהיו לו ציפיות גדולות מהעונה הזו לפני חודשיים).

בארסה השקיעה העונה סכומים אדירים כדי לפצות על העונה הרעה הקודמת ועל עזיבת ניימאר. עד עכשיו, לנוכח התנאים שנוצרו והסגל הבינוני יחסית, כל ניצחון של וולורדה התקבל בהערכה עצומה (שהוא לחלוטין ראוי לה) ללא קשר לצורת המשחק, לדגש המופגן על טקטיות תועלתנית, לאפרוריות היחסית מבחירה, לזניחת ה4-3-3 והטיקיטאקה לפרקים. יתרה מכך: בתנאים שנוצרו דווקא עם פציעת דמבלה והספסל החסר וולורדה היה חופשי כמעט לחלוטין לפעול לפי תפיסתו הטקטית וללא אילוצים זרים בקביעת ההרכב והמערך.

הגישה כלפי העונה עומדת להשתנות. ברצלונה מתחדשת, ועם בפער של שש נקודות בטבלה (כן, 6, לא 18. אתלטיקו מחוזקת בקוסטה היא לחלוטין קבוצה עם יומרות אליפות), עם סופרסטאר חדש שהוא טופ5 באנגליה העונה, עם דמבלה – כישרון שערורייתי שנראה כמו מי שבעליל יכול להתפוצץ על המגרש אבל גם להיפך (כי בתג מחיר כזה אין אמצע), עם בלם חדש ושמח שנחשב לכישרון גדול בדרום אמריקה ועם עונה גדולה של ג'ורדי הגזמת ושל סרחיו בוסקטס – האליפות והעונה בכלל היא לגמרי שלנו לקחת או להפסיד.

השאלות רבות: האם וולורדה ימשיך ב4-4-2 ויושיב את אחד משני הכוכבים הגדולים החדשים על הספסל? האם אינייסטה המיוחד כלכך באמת לא יפגע מהפיחות במעמדו כתוצאה מהגעת קוטיניו? סמדו/רוברטו יעשו את קפיצת המדרגה הנדרשת כדי להתמודד עם שחקנים כמו הזאר בליגת האלופות? אנחנו מצויים בסופרפוזיציה של הצלחה גדולה או כישלון גדול, ועד שנפתח את הקופסה בסוף העונה, זה הולך להיות כלכך מסקרן ומותח.

המשחק הסופר קשה היום באנואטה, בו לא ניצחנו מאז 2007(!) הוא אחלה דרך להתחיל להוריד עטיפות מעל הקופסה האטומה שהיא החלק השני של העונה הזו.

 

מוסר בועט
איך שכדור מסתובב לו