יש הרבה דברים שמייחדים את הקוסם הברזילאי החייכן.
הוא שילוב מופלא ונדיר של כח, גובה יחסי ומהירות עם טכניקה שמיימית.
וזה יפה ומחייב כשמדברים עליו, אבל זה עוד לא רונאלדיניו.

הוא מהשחקנים הנדירים שלקחו מועדון מפואר ששקע לאפרוריות ובינוניות יחסית והתניע תהליך שבסופו ניצב
מועדון על היסטורי עם הצלחות ספורטיביות היסטוריות בכל קנה מידה.
וזה קורה רק לגדולים באמת, אבל זה עוד לא רונאלדיניו.

"הוא לא הפסיק לבעוט בי במהלך המשחק אז הקפצתי מעליו פעם. ועוד פעם. ועוד פעם" – רונאלדו מחסל שחקן אתלטיק בילבאו שלוש פעמים ברציפות ומתאר את זה בפשטות, ללא התנצלות ובחיוך חביב.

"השחקן הטוב בעולם? אני אפילו לא השחקן הטוב בבארסה" – בשיאו, שנת 2005.

היכולת של רונאלדיניו, הקסם הגדול שלו, מתאפיין בתכונה אחת מזוקקת.
ובעצם המילה "יכולתו" לא מדויקת כי אי אפשר להתאמץ (ותקשיב טוב פה אדון יאיר) כדי לזכות בה, וזו לא עניין של גישה או יכולת. זו מתנה. זה רונאלדיניו –
ילד שבא מעוני גדול וצמח מתוך טרגדיה גדולה אבל
לא טרח מעולם ליישר את השיניים ובטח לא טרח להסתיר את החיוך הביישני הגדול או בכלל,
להפסיק להיות הילד הזה.
ובהקשר שלו
ענווה, בליינות, ספורטיביות, שואו, גאונות, פשטות, שיאים, אי מיצוי
הן כולן תכונות נכונות אבל באותה המידה הגדרות שלא תספרנה את השלם שהוא רונאלדיניו,
כי יותר ומעל הכל, רונאלדיניו היה נאהב.
על כולם.

מאוד סמלי שהשחקן הברזילאי הגדול בדור הנוכחי סופג קריאות בוז מהאוהדים שלו כשהוא כובש רביעיה
ביום שהאיש שקיבל מחיאות כפיים מהברנבאו כשכבש מולם צמד,
פורש.

"כשאני משחק כדורגל אני מרגיש חופשי"

רונאלדיניו

איך שכדור מסתובב לו
הנצחון על בטיס