העניין עם ברצלונה, שהיא צריכה להיות הקבוצה הטובה בעולם כדי לזכות בליגת האלופות. היא מעולם לא זכתה בדמבו בלי להיות הקבוצה הטובה (בפער) ביבשת. אין לה המנטליות והקשיחות של קבוצה שתהפוך להיות ראויה למרות שהיא בעצם לא. ברצלונה היום רחוקה מלהיות הקבוצה הטובה בעולם, וזהו.

**

וקצת יותר:
לא כתבתי על ברצלונה במשחקים האחרונים. הרגשתי שהמומנטום אובד, שאין חדש על הדשא ואין לי מה לחדש בבלוג.  וולוורדה התקבע על ה 4-4-2 שהצליח לו כלכך בלית ברירה למרות שקיבל בחזרה את דמבלה המשתפר.  הוא גם ויתר כמעט על כל שחקני הספסל שלו, גם כשהליגה נסגרה כמעט סופית. במשחק היום אין שחקן אחד שניתן לומר עליו שהיה אפילו בינוני, ואם הרכב מעולה (או לפחות טוב מאוד) נראה כולו כלכך כבד, כלכך פצוע ועייף, כלכך לא מסוגל, וולוורדה צריך לבוא בטענות רק לעצמו.
ברצלונה באיזה מקום בגדה בערכים שלה כשבחרה בו, ואני מודה – גם חלקנו כאוהדים בגדנו בערכים שכלכך התיימרנו להתגאות בהם בשנים האחרונות. היה נוח ונעים להתכסות בתוצאות אחרי שנה מאכזבת וקיץ מבהיל.

אם כבר מוותרים על החזקת הכדור, לא ברור למה לא לפתוח עם שחקנים פיזיים (פאוליניו, גומש) שיכולים להתמודד במאבקים עם הגלדיאטורים של רומא. אם כבר משחקים על מתפרצות, לא ברור למה להתיש את סוארז במקום לרווח את המשחק עם דמבלה בצד ימין. וולוורדה ניסה לעשות מוריניו של הזמנים הטובים, יצא לו מוריניו של סביליה. טוב נו, הוא לפחות עוד יקבל הזדמנות לתקן מולם בגמר הגביע.

לפעמים מדהים לראות את המשקולות שיש על כתפיים של בעל אחריות. ‘מה, הוא לא רואה מה שכולנו רואים?’ הוא רואה, אבל פוחד לגעת. (אצל פפ למשל זו הבעיה ההפוכה של פרפקציוניזם מוגזם. פפ, באופן טרגי, לא יכול שלא לסדר. לשנות. רק עוד טיפה. לא יכול שלא לגעת)

ורומא, אין מה להגיד. היו ראויים יותר כבר במשחק הראשון, למשחק השני הם כבר
1. באו
2. ראו
3. נצחו
מסורת של אלפי שנים, שום דבר יוצא דופן לאיטלקים.
***

המועדפת עלי: ליברפול.
הפייבוריטית: ריאל.

הנצחון על בילבאו
חלומות בהקיץ