"לאלו שחולמים
טיפשים כמו שהם נדמים
ללב המתייסר
לכאוס המשתרר

לאלו שחולמים
טיפשים כמו שהם נדמים
ללב שנשבר
לבלאגן שנשאר"

(ללה לנד / תרגום חופשי שלי)

אני זוכר טוב את הערב בו פפ הודיע על עזיבת בארסה, אני זוכר שממש דמעתי (שזו צורה פחות מביכה ויותר 'גברית' להגיד שבכיתי). אני זוכר איך הרגשתי פיזית, שמשהו פשוט נגמר, שמה שהיה לא ישוב.
יש לפפ את המגרעות שלו. אני לא חושב שבכל הנוגע לאימון כדורגל ולזכייה בתארים יש לו תקרת זכוכית אבל יש לו את המגרעות שלו ויש לי תזה מאוד מעניינת לגביהן אבל היא לא העניין עכשיו. העניין עם פפ הוא שהוא חולם. אנשים חולמים הם אנשים יפים כשהם חולמים וכשהם מתנפצים.

החלום הוא נשגב ואנושי כאחד וזה מובהק, אבל אנשים בעלי חלום צלול ומפורט הם לא כלכך נפוצים כמו שהיינו רוצים לחשוב. עשו ניסוי לרגע – שאלו אדם מהסביבה שלכם (או אם אתם ממש אמיצים – את עצמכם) ובקשו תשובה כנה: מה החלום שלכם? רוב הסיכויים שהתשובה לא תהיה כלכך פשוטה כמו שחשבתם. רובנו באמת פוחדים לחלום, בטח לא חלום שהוא לא בנאלי, בטח לא להאחז בו בכל כוחנו. (חלום הילדות הנזנח שלי אגב היה לפרשן כדורגל. כבר מגיל 7 ידעתי ששחקן לא יצא ממני… באיזו מידה כשאני כותב פה על כדורגל אני מגשים את החלום שלי, ועל כך תודתי האישית לכם ולהנהלת דה באזר) האמונה בחלום היא הצד הנשגב שלו

השבר שלו הוא הצד האנושי. כמעט ואין רגע אנטימי כמו רגע בו מתנפץ חלום. השיר ששמעת ברגע הזה הוא שיר שלא תוכל לשמוע יותר, או לתקופה ארוכה. הריחות, הזכרונות, הכל נצרב. ההלם על פניהם של החולמים שהתרסקו, ההבעה שהבלתי נתפס קורה, שהחלום שכלכך האמינו בו וחיו למענו לא התבטא באופן שלם במציאות – כלכך אנושי ומעורר אמפתיה ואפילו מעין קתרזיס של אדם שלעיתים יכל להתפס כמתנשא וכמרוחק ופתאום מתגלה בהדר אנושיותו.

והקבוצות של פפ חולמות. בארסה הייתה דרימרית, סיטי היא דרימרית. הן אקזיסטנציאליות והן לא יכולות להתקיים בלי החלום לנסות להוריד לעולם תזת כדורגל מדוייקת מהמסד לטפחות. זה אמנם מתבטא לעיתים בנפילה על החרב אבל גם בישום טוטאלי של עקרונות הכדורגל שלך מהדקה הראשונה עד האחרונה. לא בדקתי את זה, אבל יש לי התחושה שקבוצות של פפ גומרות משחקים בדקה ה30 נניח יותר מכל קבוצה אחרת (ביחס לקבוצות הצמרת ברמתן כמובן). כשאתה מתקיים ככה, אתה מוכרח להיות יפה וסוחף, ואתה גם לא יכול למות בשקט. הפחד הכי גדול שלי אחרי שפפ עזב היה שעכשיו בארסה של דור הנפילים תמות לאט ובשקט. אני חושב שזו הסיבה שרבים מאוהדי בארסה מתגעגעים לפפ גם נוכח הכשלונות החוזרים שלו באלופות.

אלו לא מחשבות ורשומות של פרשן או ידען או סטטיסטיקאי או חבר מועדון אלא של אוהד. אני לא מספיד או מפטר את וולוורדה, הוא עשה עבודת אימון נהדרת עם מה שקיבל בקיץ, אבל כרגע לפחות לדעתי הוא לא עושה את הקפיצה הלוגית ואולי הוא פשוט לא אדם כזה. בארסה שלו ושלנו לא חולמת. היא לא מעזה להאמין בשחקנים הפחות טובים שלה, היא לא מעיזה להאמין בכדורגל התקפי, אפילו ההתרסקות שלה לא הותירה אותנו עם פה פעור אלא עם ריק לצד תחושת הקלה מסותרת של התרת ספקות.

מי יודע, אולי זה ישתנה בשנה הבאה. ואולי אני סתם חולם.

עוד ערב קר בהיסטוריה* של ברצלונה