בס”ד

אז… קלאסיקו!
קלאסיקו, כטבעם של משחקים באמת גדולים וכטבעם של אוהדים של קבוצות שיש להן הרבה מה להפסיד הוא מסוג המשחקים הבודדים שאתה לא מחכה לו, כמו שאתה מחכה שהוא יגמר כבר ותהיה אחריו.
העונה קיבלנו קלסיקו חסר משמעות תחרותית, ואני בוחר בחצי הקלסברג המלאה ומתמקד ביתרונות: זו הזדמנות נדירה באמת להנות מהמשחק, מהאיכות, מהמפגש.
על מה בכל זאת ישחקו:
ברצלונה תשחק על יוקרה של אלופים וחשוב מכך – על ההזדמנות להרשם בספרי ההיסטוריה כקבוצה היחידה שמסיימת עונה שלמה ללא הפסד, שזה באמת הישג עצום, שיכול להיות שפגע בנו בהכנה לליגת האלופות אבל זה מאחורינו.
ריאל – שוברת מסורת ה’פאסיו’ תבוא להוכיח שהיא לא מתכוונת לעשות ‘פאסיו’ על הדשא תרתי משמע.
ערב הקלאסיקו אליו ברצלונה מגיעה כאלופה הוא זמן טוב לסיכומים.
אז:

ברצלונה: מחזיקת גביע המלך ואלופת הלה-ליגה לעונת 2017/18.  עונה ברגעים:
*זהירות – ספויילרים לנוקמים 3 – מלחמת האינסוף*

השפל:
ההפסד בסופרקופה.  (קדם עונה)
כן כן, טוויסט עלילתי כבר בפתיחת הפוסט – ממש כמו בהנוקמים 3 – מלחמת האינסוף: הגיבורים שלנו פוגשים בנבל הראשי כבר בתחילת הסרט רק כדי להיות מוכים בעוצמה. אז לא, התבוסה לרומא -קשה ככל שתהיה- היא לא רגע השפל של העונה. הרגע הזה שמור לשני ההפסדים בסופר קופה, במה שהיה נראה כמו משחקים שיגדירו את העונה. ברצלונה התייצבה להתמודדות שרופה בגב מנזקי הקיץ כאנדרדוג מובהק מול האלופה ואלופת אירופה הגאה שנראתה כך גם במשחקי פתיחת העונה: ריאל שלטה בקישור, בהתקפה, בהגנה, הציגה לראווה את אסנסיו בהמשך ישיר לכושר המדהים מסוף העונה שעברה עם 5-1 בסיכום שני המשחקים.  מחשבות על דאבל? היה יותר סביר להאמין שמרוול יתנו לת’אנוס להשיג את כל אבני האינסוף ולנצח את האוונג’רס. רגע.

השיא:
מסי מבשל בלי נעל בקלאסיקו.
(מחזור 17)
“סוף דצמבר קר עכשיו, אתמול הייתי בעשר יתרון, שתינו קצת יין”.  דצמבר הגיע ממש מהר, ברצלונה הקדימה את ריאל ב11 נקודות בטבלה אבל התחושה הייתה שזו מעין אשליה והנה אנו מאבדים שליטה וריאל מתפוצצת. ואז הגיע הקלאסיקו – משחק על 6 אבני נצח שהאוחז בהם משיג שליטה ביקום. או על 6 נקודות ואליפות הלה-ליגה, מה שתרצו.
מחצית ראשונה עם הפנים לשמש שבמזל גדול, שער שנפסל בנבדל (מוצדק) ובנזמה שלא מאכזב במאני טיים ושוב מחטיא, נגמרת בתיקו.
במחצית השניה מסי עשה ככל העולה על רוחו (לא מרקוס רוחו. למרות שזו יכולה להיות כותרת מדהימה ושווה להפגיש בין הקבוצות ולהעלות את רוחו בהרכב רק בשביל זה). בגול הראשון הוא סחב את קובצ’יץ’ ממרכז המגרש ופינה דרך לסרג’י, בגול השני הוא בישל פעמיים לסוארז (והביא את ברקוביץ’ לנפק את המשפט אלמותי: “הוא מחלק אותם כמו לחמניות”) וכבש פנדל.  אבל הגול השלישי, אוי. מסי חולף על פני מרסלו ורונאלדו בלי נעל, ומבשל באמנות לוידאל. אי-נעל העולם.

האכזבה:
גומש עולה מהספסל.
(כל משחק)
הוא יכול להיות שחקן לא רע בקבוצה אחרת, וזה לא עניין של התאמה לשיטה (כי ברצלונה העונה שיחקה רוב הזמן בשיטה שיכולה לעבוד בשבילו). מנטלית הוא שרוף, ואני מאוד מקווה בשבילו שיצליח להתאושש ולפתוח דף חדש במקום אחר. באופן כללי, הספסל הוא אכזבת העונה הזו.  ברצלונה תצטרך לבטוח בשחקני הבית הצעירים ולבצע עוד 2-3 רכישות חכמות לקראת העונה הבאה אם היא רוצה להיות תחרותית בכל המסגרות.

המתקמבק:
לואיס סוארז
.
אחרי סיום חלש מאוד לעונה הקודמת, אל פיסטולרו תפס חתיכת מעצור, התמקם קבוע בשטחי אש (נבדל יעני) ולרגע חלקנו אפילו חשבנו שנגמרו לו הכדורים בקנה. השיטה החדשה שאילצה אותו לרדת אחורה ולשחק רוב הזמן מחוץ לרחבה לא הועילה. שליש לתוך העונה  הוא השתחרר, העניק חודשיים קסומים וגול מופלא בקלאסיקו וחזר להיות אימת ההגנות, בלמים ואנשים שלא אוהבים שצועקים עליהם, מרביצים להם ונושכים אותם בכללי.

הרכש:
קוטיניו
קוטיניו עוד יצטרך זמן להתאקלם והוא חסר לנו מאוד בליגת האלופות,  אבל ההרגשה שהוא נתן לנו לטעום ממה שהוא מכין להמשך, ואין ספק שחלק ב’ הולך להיות שובר קופות!  טאצ’ נפלא, חוש לכיבוש שערים, בישולים ומסירות מפתח מעולות וטכניקה מרהיבה. טיזר: השער מול לה קורוניה שפתח את חגיגות משחק האליפות היה פשוט מרהיב ומשאיר אותי במתח לקראת המונדיאל והעונה הבאה.   קלופ אמר שהוא לעולם לא יוכל להחליף את אינייסטה כי זו לא עמדת המוצא שלו, אז נוט לעונה הבאה קוטי, לגרום בבקשה לקלופ לאכול את הכובע (כי מספיק, הוא כבר חפר עם הכובע הזה).

השחקן המצטיין
הוא לא ‘אנטמן’ כי הוא פרעוש, ואיירון מן הוא בכלל הכוכב של מדריד, אבל לאו מסי הוא ללא ספק גיבור העל של העונה הזו. 32 שערים ו12 בישולים למי שכמעט בוודאות יזכה בנעל הזהב של אירופה (למו נשארו עוד 2 משחקים לעומת 4 של מסי).  מסי היה העונה הטייס של ברצלונה אבל גם הנווט. גיבור העל והסייד קיק. כדור הזהב יוכרע בפוטופיניש (כי יש מונדיאל, כי סלאח או רונאלדו יזכו בצ’מפיונס) אבל זו היתה עונה נהדרת לצפות במסי. תודה לך.

רגע: חושבים
ההפסד לרומא (רבע גמר ליגת האלופות)
אם להיות כנים, לא הגיע לנו.  ההפסד הזה היה תוצאה ישירה ומוצדקת של משחק הגנתי ופחדני, של רוטציה כמעט לא קיימת (וראינו מה קורה כשהבכירים מקבלים מנוחה), של חילופים מאוחרים מאוד – לא רק במשחק הזה אלא כשיטה.  בפרופורציה, לא הגיע לנו להתקדם לשלבים המאוחרים העונה בצ’מפיונס. אין לנו את הספסל לטראבל, אין לנו אפילו את ההרכב הראשון לטראבל (מגן ימני עוד לא התאקלם, חסר איום שלישי על השער). ליברפול וריאל שיחקו השנה הרבה יותר טוב באירופה, ולכן ההפסד עצמו לא נורא כמו הדרך והצורה. כי גם אם היינו רוצים – אז צריך לפתוח בהרכב התקפי יותר ומתרפס פחות, וצריך היה להכניס למשחק את דמבלה, בטח אחרי שהיה האקס פקטור נגד צ’לסי. זו בעצם פיסקה שעוסקת בעיקר במאמן, שלאחר ההודיה המתבקשת (והיא מתבקשת!) וההערכה הגדולה על עונה נהדרת, הוא צריך להידרש לחושבים: איך הוא מעבה את הסגל, איך הוא מקדם את הצעירים (כולל הפנתר השחור דמבלה), איך הוא מנתב בין הנטייה שלו לזהירות ומשחק טקטי מבוקר לשמחת החיים והרעב להתקפה של ברצלונה. בהצלחה.

נ.ב שיתפתי כל העונה בתחושה המוזרה שאנחנו מנצחים ומנצחים ואין משחק זכיר, גמר הגביע המופלא היה קרוב לשם, המשחק הרע של סיביליה קצת פגם, נקווה לעוד מזה בעתיד.

שער העונה
מסי כובש בבעיטה חופשית מול אתלטיקו (מחזור 27)
מעניין לבחון את התהליכים ההופכיים שעוברים גיבור העל מסי ונבל העל רונאלדו.  אם רונאלדו מתכנס למשחק בנגיעה מתוך הרחבה ומשכלל זאת לאמנות מושלמת (כמעט; גיף של רונאלדו עושה אגם הברבורים בקלאסיקו; כמעט), מסי דווקא מתפתח להיות שחקן ורסטילי יותר ממה שהיה אפילו.  הוא תמיד היה טוב בבעיטות חופשיות, אבל העונה הוא שכלל אותן לדרגת אמנות.  היו לו כמה מכריעות, היו לו יותר יפות, אבל זו שהכניעה את השוער שספג הכי פחות העונה בלה ליגה הייתה החשובה מכולi והכריעה מעשית את מאבק האליפות.

הרגע המרגש:
אינייסטה כובש בגמר הגביע
מול סביליה, מוחלף ודומע על הספסל.
נפרדנו העונה משתי אגדות כדורגל.  ראשון הלך מסצ’רנו, שחובב בארסה אמיתי לנצח יזכור ויעריך אותו על היכולת לבצע לפחות פנדל אחד לא שריק על רונאלדו בכל קלאסיקו, על הגליץ’ המפורסם בגמר ההוא מול ארסנל וכמובן על המנהיגות, המחויבות והשקט.
אינייסטה זו אגדת ברצלונה, אגדת קמפ נואו, אגדה ספרדית, אגדת כדורגל על זמנית.
אם הייתי רוצה להיות גיבור על, הייתי רוצה להיות איירון מן או באטמן. אין להם כוחות על (בהנחה שיותר מידי כסף לא נחשב לכח על) אבל הם חכמים, הם באסטרז בקטע נכון, הם מצולקים, דווקא בגלל זה הם גיבורי על.  אם הייתי רוצה להיות כדורגלן אחד, הייתי רוצה להיות אינייסטה.

ועוד נקודה למחשבה לגבי העזיבה של אינייסטה: אני שומע המון קולות מאוכזבים מסביבי הטוענים שאינייסטה היה צריך להישאר עוד עונה, שהוא מגלה חמדנות, אי ספורטיביות וכיוב’ והאמת – קצת נבוך.  היהדות אומרת ‘אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו’ והאמת שזה די טריקי, כי לעולם לא תגיע למקומו והוא לא יגיע למקומך כי לכל אדם יש את השק שלו, ותמיד יהיו ניואנסים ונק. מוצא שונות כך שלדעתי היהדות מתכוונת ל’אל תדון את חברך נקודה’. כמובן, היא (ואני) לא באה לשלול הבעת דעה אלא להציב בפני האדם אתגר למחשבה קצת יותר עמוקה ותגובה קצת פחות מיידית וקצת שקולה יותר בטרם הוא חורץ דעה שטחית.  ומעבר לכך – היא באה (לדעתי זה עיקר העניין ביהדות) לעבוד על תיקון מידות של האדם, בכל הליכותיו.  הרי יש פה סוג של כפיות טובה כלפי שחקן שבאמת נתן הכל לכדורגל, שבאמת השאיר הכל על המגרש.  אולי יש פה אפילו ניסיון ללמדת אותנו לאהוב קצת יותר, באמת.
ברור שהכסף הוא שיקול, אבל אם אינייסטה אומר שהוא לא יכול יותר לשחק ברמות האלו, להנות מהן, שהוא לא רוצה לשבת על ספסל ולנדוד מעיר לעיר בשביל האפשרות לעלות ל10 דק’ משחק, אני בוחר להאמין.

המתקדם:
מאטס.

יום אחד ידברו על היכולת של בוסקטס להיות כלכך חשוב בלי שתשים לב שהוא כזה.  ראקיטיץ’ בעונת הקרבה.  מעל כולם – טר שטגן. קפיצת מדרגה מדהימה עם הצלות גדולות, יציאות מדוייקות ל1 על 1 וכדורי גובה ומשחק רגל משובח. גרמניה הולכת בלי (נויאר) ומרגישה עם.

ג’ורדי אלבה.
אני זוכר איך בגמר היורו המופלא של ספרד מול איטליה (2012) שמחתי על שחקן הרכש החדש שיועד להצטרף למועדון לאחר היורו, ואיך הוא אף פעם לא לגמרי עמד בציפיות.. עד העונה הזו.  ברוב העונות עד עכשיו, הקו השמאלי היה תפוס על ידי ניימאר וג’ורדי אלבה נאלץ להסתפק במשימות הגנה. העונה הוא סיפק תצוגות מרהיבות בשני צידי המגרש כשבמשחקים רבים הוא משמש בתפקיד כפול של מגן וקיצוני לכל דבר, תוך תיאום נדיר עם ליאו מסי – דבר שאני מניח שאף פעם לא הזיק לאיש.

העתיד:
עונה מעניינת מאוד לפנינו. האם אומטיטי יחזור לכושר של חצי העונה הראשונה ויקח את המושכות על ההגנה? האם סמדו הוא מגן העתיד? (אני חושב שכן) האם דמבלה ישאר כשיר ליותר משני משחקים וגם יקבל את ההזדמנות שלו? (הוא עוד אניגמה בעיני. מוכשר מאוד, מצריך המון הכוונה) והאם קוטיניו יוכל באמת להחליף את אינייסטה?  האם בארסה תעשה רכש חכם (כולל מכירה חכמה של שחקנים) שתשדרג את הספסל? האם מסי יחזור מהמונדיאל עם דרייב?
עונה מרתקת, המון שאלות משמעותיות. הבנייה רק החלה.
במאי 2019 אמור לצאת הנוקמים 4 שיסגור את הסאגה על היקום של מארוול. זה עוד המון זמן. מזל שהלה-ליגה תתחיל הרבה לפני.
ואם עוד לא קלטתם – אחלה סרט הנוקמים-מלחמת הנצח. לכו לראות.

בשולי הדברים, ברכת רפואה שלמה והחלמה מהירה לאלכס פרגוסון.

אשמח לשמוע מכם בתגובות על הסיכום ורגעי העונה שלכם.  בעזרת השם ובעלי הבלוג ובלי נדר אהיה כאן כדי לסקר אירועים מיוחדים עד סוף העונה (אם יהיו), מונדיאל וכו’.
כאוהד ברצלונה בעל סנטימנטים עזים לקולדפליי ולהמנון הלא רשמי של תקופת פפ (ויוה לוידה) זה שיר הסיכום שלי לעונה הזו בכלל ושיר הפרידה שלי מאינייסטה בפרט:

אלופים!