מאז שאני זוכר את עצמי כילד, ברגע שהתחלתי לאהוב ספורט מוטורי וגיליתי את הדבר הזה שנקרא מגזיני רכב זה החל. כל חודש אותו הסיפור. בהתחלה הייתי נוסע עם אוטובוס לנתניה, קו-35 למי שמכיר, ומיד עושה צעדה מכיוון התחנה המרכזית לאורך רחוב הרצל עד לחנות העיתונים והספרים "פומפן" של אלקס בכדי למצוא AUTOCAR או CAR ולהעשיר את ידיעותיי.

בתחילת שנות ה-80 נערכה תערוכת רכב בגני התערוכה בתל-אביב ושם גם נחנך המגזין המוטורי הישראלי החדש (היו גם לפניו אבל הוא בהחלט הביא איתו משהו אחר) "טורבו". שם כבר ממש התמכרתי. לא מצליח להיזכר למה לא עשיתי מנוי, אני מניח שזה קשור לכך שאולי ההורים שלי לא ממש הסכימו, מדי חודש הייתי דואג שחוברת ה"טורבו" היחידה שהגיעה לכפר-יונה תגיע ישירות אליי, זה עבד יפה.

לא נגמלתי מהמחלה הקשה הזו, התמכרות למגזיני רכב. כנראה שהמצב רק הולך ומחמיר וזאת למרות שניתן למצוא כמעט הכול היום באינטרנט. עדיין אין תחליף ליום הזה בכל חודש, לפתוח את תיבת הדואר ולמצוא שם את השקית האטומה מאנגליה, לקרוע אותה בלי יותר מדי עדינות ולמצוא את הכותרת הירוקה שמבשרת – MOTORSPORT, לא לדאוג, אני קורא גם AUTOSPORT כמובן.

החודש קרה משהו מיוחד, למעשה היום. השקית הייתה משום מה שונה, לבנה מניילון עבה יותר, כאילו היא שומרת בתוכה אוצר חבוי. כמובן שהסתערתי עליה מבלי להשאיר לה יותר מדי סיכוי. עוד לפני שהספקתי לעכל מה אני רואה על הכריכה פעימות הלב שלי הואצו, זיעה קרה הופיעה על המצח (מזל שלא הרגשתי עקצוצים בצד שמאל ולחץ..) קסדה צהובה הופיעה על הכריכה, יש רק אחת כזו, שלו.

הידיים רעדו לי כאשר החזקתי את הגיליון ביד, ועכשיו, שלוש שעות אחרי הן עדיין ככה. המגזים של החודש מוקדש בחלקו לסרט החדש ששוחרר לבתי הקולנוע על איירטון סנה. למעשה הכתבה העיקרית בגיליון, מבחינתי זה בטוח, היא על הדרך שבה נעשה הסרט, ראיון עם הבמאי ועם בני משפחתו של סנה שהיו מעורבים בעשייה.

בסנה נתקלתי, כמו רבים בישראל, בשנת 84' לאחר אותו מרוץ מפורסם בגשם השוטף של מונקו. שם במכונית נחותה הוא עשה בית ספר לשני אלופי עולם שנאבקו ביניהם על הניצחון ועל האליפות, אני מתכוון לניקי לאודה ואלאן פרוסט, שניהם שועלים וותיקים במקלארן והוא? הוא רק בטולמאן-הארט לא צפויה. ובכל זאת, הוא צד את העיניים של כולנו. הניצחון נשדד ממנו בגלל השיפוט והגשם אבל האגדה נולדה ואני התאהבתי.

תוך כדי דפדוף בגיליון גיליתי שהמכונית של סנה, אותה טולמאן-הארט, שהשם שלה לא אומר לכם בטח כלום, "עגלת" פורמולה-1 לבנה, מוצעת כעת למכירה לכל המרבה במחיר. לא, אני לא מתכוון להציע, אל תדאגו, חיי המשפחה שלי עדיין חשובים לי, אבל המודעה גרמה לי להסתכל באותיות הקטנות ופתאום הבנתי שסנה השיג עם אותה המכונית גם מקום שלישי באותה השנה בבריטניה ואת זה שכחתי לחלוטין.

מיד רצתי ליוטיוב, מצאתי את הסרטון של המרוץ, לא רואים שם הרבה ממנו, רק את קטע השמפניה על הפודיום (ותודה למי שהמציא את יוטיוב) וזה הספיק, הספיק בכדי להציף אותי ברגשות, להחזיר את הזכרונות, את תחנות חייו, את תחנות חיי ואת תחנות חיינו המשותפים.

הסיכויים שהסרט הזה יגיע בקרוב לארץ קלושים. הוא לא סרט על חייזרים ולא מדע בדיוני. הוא סרט על ספורטאי אמיתי, מדגם מיוחד, כאלו שצומחים פעם בדור, כאלו שהאמונה שלהם בהצלחה גדולה מכל דבר אחר, האמונה שלהם בעצמם ובעיקר בזה שיש כוח עליון שמנחה ומסייע להם. סנה היה מאמין אדוק, הכי רחוק שאפשר ממני בתחום הזה, לפעמים אפשר היה להניח שגודל האמונה שלו מספיק ליותר מאדם אחד, עד כדי כך הוא האמין. הוא היה בטוח שאלוהים שומר וישמור עליו תמיד על המסלול.

אבל יום אחד נורא בחודש מאי, אלוהים של סנה עצם עיניים לנוח ואולי אפילו סתם מצמץ, העיניים בדיוק לא היו מפוקסות כאשר המכונית של סנה פגשה את הקיר ושם נגמר הסיפור. בעצם הוא לא ממש נגמר ואולי רק התחיל, כי המיתוס של סנה רק הלך וגבר.

מיליוני מעריצים של סנה ממשיכים עדיין לעסוק בו, בדיוק הדבר שגרם לבמאי הסרט להתעורר, להבין כי עליו הוא רוצה לעשות את הסרט שלו. טוב, הוא הכיר את סנה עוד קודם לעשיית הסרט, גם הוא אחד מאותם אוהדים.

הסרט ממש השבוע יוצא לאקרנים בבריטניה והכרטיסים שם נחטפים בידי חובבי הספורט המוטורי. אצלנו, כמו שציינתי, קצת קשה לי לראות את זה קורה, למרות שאני בטוח שאנחנו, חובבי הספורט, נצליח למלא לפחות אולם אחד, מספר פעמים.

אז עד שהסרט יגיע, אני אחזור לגיליון של MOTORSPORT, אולי אעיף מבט בקסדה הצהובה, שלי לא שלו, זו ששימשה אותי כאשר התחריתי באליפות הקרטינג וצבעתי אותה ממש כמו הקסדה שלו, ואולי ארשה לעצמי גם להזיל עוד דמעה קטנה לזכרו.

מחשבות על שני מרוצים מיותרים (ועוד שניים מעולים)
המוות היה בלתי נמנע (24 השעות של לה-מאן)