ממשיך לרוץ (וגם לשחות ולרכוב)

הקילומטר ה-36, בערך, איפשהו ברחוב אבן-גבירול בתל-אביב העיר אותי למציאות, עד אותו הרגע רצתי כמעט על אוטומט, המוח בכיוון שהנחתי אותו קודם לכן והרגליים בקצב טוב, טוב מאד אפילו, מתקדמות להן. פתאום שמתי לב שאני מרגיש, טוב מדי אולי והתחלתי לחשוש, זה כבר המרחק הגדול ביותר שעשיתי עד עכשיו, יותר מהאימונים שהיו, הרגליים לא אותתו כלום ולכן שכנעתי את עצמי שהקצב שלי נחלש, אולי זה ההתחלה של "הקיר", מעין פחד כזה, פרנויה למרות שידעתי שהגעתי מוכן. ליתר ביטחון שלפתי מהכיס האחורי של הטיטס שקית קטנה של ג'ל ורוקנתי אותה לגרון, לא יודע אם טעמתם אי פעם ג'ל אנרגיה אבל זה פשוט מגעיל, אותי לפחות. למזלי, היינו ליד עמדת שתייה שפרסו עבורנו אנשי חנות "ספורט קסטל" אז על הדרך שתיתי גם כוס עם נוזל אדום שאין לי מושג מה היה הטעם שלו ואז המשכתי לרוץ, פונה ימינה בפרישמן ומראה מדהים נגלה לעיניי…

רצים

05:30 בבוקר, אחרי לילה ללא שינה מסודרת תודות להזזת שעון החורף לקיץ והאייפון שבכל יום אני סומך עליו שיעיר אותי לריצה אבל הפעם חששתי ולכן בכל חצי שעה התעוררתי, הגעתי לאחת מהסמטאות של יפו בקרבת רחוב אילת, מחנה את האוטו, עובר שוב על כל הציוד שאני צריך, לוקח עוד שלוק מים, יש עוד שעה וקצת לזינוק, נושם את אויר הבוקר, יוצא וצועד לכיוון. מגיע למדשאה הענקית של גן צ'רלס קלור, חושך ואני כמעט לבד, עושה סיבוב היכרות, למרות שהייתי שם מיליון פעמים, אני מניח שזה יותר היה בכדי להוריד את הדופק, את רמת ההתרגשות וגם למרוח את הזמן. מוצא את עצמי פתאום ליד קו הסיום, נעמד, מסתכל על השער הגדול ומדמיין את עצמי פה בסביבות שעה 1100 בבוקר…

06:30 ואני כבר במתחם הזינוק, הוא מסומן באות-b, ואני יחד עם עוד רצים מתרגשים כמוני מחכים לאות. המקצים הקודמים לנו מוזנקים ועכשיו זה אנחנו. חולדאי נותן את האות ואנחנו יוצאים לדרך. מפעיל את האפליקצייה באייפון, מתחיל לרוץ, חוצה את קו הזינוק ומרגיש על אוטומט, לא מרגיש כלום. הרגליים יודעות את העבודה ואני נושם את אויר הבוקר הקריר של תל אביב, את מזג האויר המעולה שיש לנו ורץ, פשוט רץ. מגיע לנקודת הקילומטר הראשון ומסתבר שאני על קצב מהיר, מהיר ממה שתכננתי לרוץ אבל מרגיש נהדר. בהחלטה (טיפשית? חכמה?) מחליט להמשיך בקצב הזה, פונים ימינה לאלנבי ומתחילים לטפס ואני נהנה, מחייך לעצמי כאילו אני בתוך חלום. לפני שזינקתי פגשתי את הפייסר של 04:00 שעות ורציתי לרוץ איתו, המטרה שלי (השנייה, הראשונה הייתה להגיע בריא לזינוק ועמדתי בה) רק לרדת מארבע שעות. בהמולת הזינו קלא מצאתי אותו ולכן החלטתי לרוץ לבד, להגביר קצב כי הייתי בטוח שהוא כבר לפניי..

יורדים ברחוב מרמורק לכיוון חשמונאים ואז ימינה לדרך מנחם בגין ואני מבחין מרחוק בפייסר לבוש שחור עם בלון לבן, מצמצם במהירות, הנשימה מתקצרת, שמח שמצאתי אותו, רק בכדי להגיע אליו ולגלות שזה הפייסר של 03:45 ש', רבע שעה יותר מהר ממה שתכננתי. הראש מתחיל לעבוד שעות נוספות, זה קצב שאמור להיות קצת גבוה עבורי. האסימון נופל, "דובי, אתה במרתון תל-אביב, התאמנת לזה כל כך הרבה זמן, תחשוב" משקיע הרבה מחשבה, בערך עשר שניות ומחליט להסדיר נשימה ולהישאר בינתיים איתו. פונים שמאלה בעלייה לקפלן ואז לכיוון דיזינגוף ובבימה שמאלה וחזרה לרוטשילד, כמה טוב שאני מכיר את הרחובות הללו…

בכל עמדת מים אני לוקח בקבוק או כוס ולא שוכח להגיד תודה עם חיוך גדול לכל אותם מתנדבים שהגיעו לחלק לנו את הנוזלים הכל-כך נחוצים. פה ושם רואה פרצוף מוכר מעבודתי הקודמת, מנופף לשלום, מחייך או סתם מניף אגודל וממשיך. האפליקציה שנמצאת בכושר לא פחות טוב ממני מודיעה לי כל קילומטר שאנחנו במצב טוב, מצב מצויין, אני מרוצה. מוותר על הג'ל הראשון שתכננתי לקחת בסביבות עשרה קילומטרים, לא צריך אותו, מרגיש עדיין את הבננה והתמרים מלפני הזינוק…

רצים צפונה על הטיילת ואז עוקפים את מתחם שדה-דב, ממש אותו המסלול שרצתי כבר פעמיים או שלוש באימונים, ההכרה עושה לי טוב ומתחילים לחזור לכיוון שדרות רוקח, מתחברים להמונים שרצו את החצי מרתון ואז צפונה. מטפסים על הגשר מעל לכביש החוף, דרך חיפה ומיד אחריו נפרדים מהרצים האחרים, מרגיש מעט לבד אבל לא ממש, ליד הדר יוסף אנשים עומדים על שפת הכביש מעודדים, אני בקצב שלי, שומר עליו, חצי דרך כבר עברתי והכל טוב. מתקרב לקצה של רמת החייל, מכיר את האזור מצויין, ביליתי פה כחמש שנים, בסוף הרחוב חותכים ימינה, אני חולף על פני רץ שמתקשה מעט, מנחם אותו שזה החלק הכי רחוק במלסול ועכשיו רק חוזרים, הוא מחיך, אומר תודה ואז אני אומר לו, ספק בצחוק ספק ברצינות, עוד לא החלטתי, שזה לא הופך את זה ליותר קל…

חותך את פארק הירקון, האקליפטוסים עושים צל ואני ממשיך בקצב שלי, מטפס לכיוון שיכון בבלי ומסיים אותו עכשיו זה הלופ הקטן לכיוון אבן-גבירול, לכיוון הקילומטרים הארוכים יותר…

נכנס לרחוב פרישמן, מעט אחרי הכיכר מראה מדהים מקבל אותנו, הרצים. תחנת שתייה וכל הכביש מכוסה בכוסות פלסטיק, עדות לצימאון של האנשים, אם לא הייתי באמצע ריצה, בריצה מתוך ניסיון לשפר תוצאה, הייתי עוצר, מוציא את האייפון ומצלם, פשוט תמונה מדהימה, אחת מהיחידות שיש לי בראש מהמרתון הזה. כביש אספלט שחור שחלפו עליו ודרכו עליו מאות רצים ובניגוד מוחלט כמות ענקית של כוסות נייר לבנים, מעוכים, מרוטים, רמוסים זרוקות ומפוזרות לכל עבר, כאילו איזה ילד עבר שם במקרה ופיזר אותן. אותי זה עודד. גם האנשים שעמדו על המדרכה וצרחו מסביב.

מגיע לפינת דיזינגוף ופונה ימינה, אני יודע שנותרו "רק" עוד כארבעה קילומטרים לסיום, הרגליים במצב מצויין, מנסה להגביר מעט את הקצב, קצת להרים את הברכיים, לשחרר מעט, נצמד לימין ומצליח אפילו לחלוף פה ושם על פני מספר רצים, פתאום הפכתי לתחרותי משהו. פונה שמאלה בנורדאו ועוד פעם שמאלה בירקון, יודע שעכשיו זה ממש כבר קרוב, מתחת לכיכר אתרים מקבלת את פניי, יחד עם עוד שלושה רצים, רוח פנים חזקה, זה מה שחולדאי סידר לנו לכבוד המרתון. הרוח לא עושה את החיים קלים אבל גם זה כבר לא ישבור אותנו, יורדים לאליעזר פרי, לכיוון הטיילת ומראה מדהים של אנשים שוטף את הכביש, מצד אחד זה מעודד ומצד שני מבלבל. בשלב מסויים מעלים אותנו על נתיב מיוחד ואני מחליט להגביר את הקצב, מרגיש את הסוף. מתחיל להתרגש, נגמר לי האויר למספר שניות, לוקח נשימה עמוקה עם האויר של הים, מרגיע את עצמי וחותך ימינה, זהו, משפך הסיום, רואה את השער מרחוק, ההוא שפגשתי בבוקר מוקדם, מחייך אליו והוא מחייך אליי, אני רואה בזוית העין את השעון הגדול ומתחיל הבין, עוד צעד שניים ואני חוצה את קו הסיום, ידיים מונפות וחיוך של כייף, הקלה, הנאה ומה לא. תופס בקבוק מים ביד ומרוקן את כולו בגמיעה אחת ארוכה, ממשיך לצעוד ומסתכל על השעון שוב, קצת קשה להאמין, בודק את האייפון והאפליקציה מחייכת אליי, כאילו אומרת "עשינו את זה בגדול" 3:43 ש'.

חותך למתחם הסיום, תופס יוגורט, בננה ותמרים, עושה קצת מתיחות "בכאילו" , לא ממש התחשק לי, הייתי ב-high. שותה עוד ועוד ומחייך, לא מפסיק לחייך. אני יודע שקצת קשה להבין את זה אבל רצתי 42.2 קילומטרים ונהניתי מכל רגע, הבאתי את עצמי מוכן למטרה הזו, הדרך הייתה לא פחות קשה מהמרתון עצמו ואולי אפילו יותר קשה אבל נהניתי, גם מהדרך וכמובן מהתוצאה שהפתיעה אותי בגדול. ידעתי שאני מוכן אבל כנראה שלא ידעתי עד כמה.

ומה הלאה? חלפו שבועיים מהמרתון, נמנעתי מלכתוב עליו כי רציתי לעכל אותו, לאט לאט, ידעתי שאני חייב להמשיך. המחשבות החלו עוד תוך כדי הקילומטרים שעברו לי תחת הרגליים לפני שבועיים ברחובות תל-אביב. בכל זאת, במשך ארבעים ושניים קילומטרים ומאתיים מטרים יש הרבה זמן לחשוב, המחשבות הללו לקחו אותי לרחובות ברצלונה או כל עיר אחרת באירופה שבה מתקיים מרתון וברור לי שזו אחת המטרות לשנה הבאה, אבל כאשר הגעתי הביתה, לאחר מקלחת טובה, עם רגל על רגל במיטה, אני פותח טלביזיה וב-espn, משדרים תחרות איירונמן ממקסיקו. את ההיכרות שלי עם הספורט למרחקים ארוכים ועם המרתון עשיתי דרך הטריאתלון, משם אני מגיע אי-שם ב-2002 או משהו כזה. התוכנית הזו גרמה לי לדגדוג באצבעות היד, בשריר התאומים ובעיקר בראש. ריצה קלילה למחשב (לא באמת, צעדתי ל א ט  ל א ט) ולאחר מספר שניות נרשמתי – "ישראמן אילת 2013" , כן אני מתכוון לשחות כמעט ארבעה קילומטרים, לרכוב על האופניים עוד 180 ק"מ ואז לרוץ מרתון ולהגיע לקו הסיום בריא…

"באזר" בפייסבוק

הבן של דאריל - דיווח מאולם הפחים בחולון
איתות מהווסטפאלנסטאדיון / עירד צפריר

5 Comments

אופיר 13 באפריל 2012

דובי, שאפו על הדרך והתוצאה. לא חושב ששמעתי עד היום על פער כל כך גדול בין הציפיות (הנמוכות) ליכולת…
איירונמן זה מופרע לגמרי לדעתי, ולו רק מפני שאני לא יודע לשחות… אבל אני מחכה לקרוא ולהתעדכן.

אני אסתפק בללכת על 3:15 במרתון בכל הכוח שנה מעכשיו.

דובי מילר 14 באפריל 2012

אופיר תודה.
כנראה שהנמכתי ציפיות מחשש לכישלון,מעין שכנוע עצמי או עודף "פולניות" למרות שאני בכלל צ'כי-הונגרי…

לגבי האיירונמן- שחייה היא הבעיה הכי קטנה שיש לי. השאלה הגדולה זה איך לעזאזל יושבים 180 ק"מ על אופניים…?
אבל יש עוד הרבה זמן ובנייה הדרגתית – אני מאמין שאצליח.

פאקו 14 באפריל 2012

דובי, הרבה בהצלחה באיירונמן. ציינת שהגעת לזה מתחום הטריאתלון. בתור אחד שמכיר את התחום (דרך אשתי), מעניין אותי לדעת איך זה מסתדר עם שאר התחומים בחיים שלך. אצלנו זה גבה מחיר לא קל (עבודה, משפחה).

דובי מילר 14 באפריל 2012

פאקו- את אימון הבוקר תמיד אני מבצע, כמו באימוני המרתון, בשעה 0500 שעה של ריצה 10-11ק"מ וחוזר הביתה לפני שכולם מתעוררים.
האימון השני של היום היה אחר הצהריים או בערב.
אחר הצהריים בימים שאשתי בעבודה והילדים, כאשר היו קטנים,היו בחוגים ובערב, בדרך כלל שחייה, אחרי שכולם הלכו לישון.

היום זה פחות בעייתי, הילדים כבר גדולים.

YG 14 באפריל 2012

וואו ריספקט! גם על התוצאה, וגם על הרצון לעבור את הישראמן.

איש חכם אמר פעם: "מספיק שיש חזון, שיש חלום, עכשיו נשאר רק לנסות להגשים אותו".

ברגע שהצבת לעצמך את המטרה עשית 75% מהעבודה.

איירון מן זה גם החלום שלי, לצערי אני לא אוכל לעשות את זה בשנים הקרובות, אבל אין ספק שכשזה יקרה- הראשון לא יהיה הישראמן..

המון בהצלחה, תמשיך לספר על הדרך ועל ההתקדמות כאן בבלוג.

Comments closed