הכי מהיר שאפשר (סיפורו של ברט מונרו)

burt munro

יושב מול המסך הקטן ולא יכול להסיר את העיניים, הקמטים על הפנים החרושות של האיש עם השיער הלבן מספרות סיפור חיים, אם ישאלו אותו, לא בטוח שיגיד שזה משחק חייו ובכל זאת, אין כלל ספק לגבי יכולות המשחק של אנתוני הופקינס, ראינו אותו כבר בסרטים אחרים, קשים אולי יותר ובכל זאת, מבחינתי הוא עושה את העבודה, עושה את העבודה בצורה הכי טובה שיש. לוקח עוד לגימה קטנה מהכוס עם הנוזל השורף שלפניי, מגלגל את זה מעט בפה לפני שבולע, חוזר להתרכז בסרט.

 ברט מונרו היה בחור, מבוגר ואלי יש כאלה שיגידו זקן, גיל זה עניין של השקפה. אבל מונרו, מניו-זילנד, בחר להתעלם ממגבלות הגיל שאולי אף פעם לא היו שם, לבנות אופנוע מתוצרת עצמית ברובו ולצאת ולהתמודד מול האתגר הגדול מכולם – שבירת שיא המהירות לאופנועים. זו לא משימה פשוטה כמובן. מדובר על מהירויות של למעלה מ-200 מייל לשעה, זה היעד שהציב לעצמו, ובעברית – מעל ל-320 קמ"ש, כן, עם שני גלגלים ומנוע. את יצירת המופת שלו הוא בנה מאופנוע "אינדיאן" קשיש שנולד בשנת 1920, הוא כמובן עשה לו התאמות, האריך את השלדה, חיזק את המנוע וכל זה בסדנה הקטנה, בבית המאלכה שבביתו, האמת שבית מלאכה או בית הן מחמאות למקום הזה שלפחות על פי הסרט נראים כמו מחסן ואני מתכוון לאותו המקום. כל חייו הוא חי בצניעות כשהאופנוע "ישן" רוב הזמן לצידו, מבלי לעורר מהומות מיוחדות, במחסן שנקרא -בית.

לא פשוט לשבור את שיא המהירות. בכדי לעשות את זה חייבים להגיע למקום מאד מיוחד, מישורי המלח הבלתי נגמרים בעיירה בונוויל, ליד סולט-לייק סיטי, ארה"ב. אי אפשר להגיע לשם "סתם כך". מכיוון ש"המלחיות" הענקיות הללו נמצאות על אגם, הכל תלוי סביב עונות השנה וקיים שבוע מיוחד שבמהלכו נערכת התחרות, "שבוע המהירות" הם קוראים לזה. בחלקים אחרים של השנה האגם פשוט מוצף במים ולא ניתן לנסוע עליו, לטוס לעבר האופק הבלתי נגמר. מונרו, מעיירה פשוטה בניו-זילנד חלם כל חייו להשתתף בתחרות שם. כסף לא ממש היה לו וחבירו, שידעו על שאיפתו, ערכו עבורו מגבית, גייסו סכום של כסף שאמור היה להספיק ולא ממש יותר מזה.

אני לוקח מעט אויר מהדרמה שמתפתחת על המסך, מונרו עולה על האנייה בדרך ליעד הנכסף, אלא שגם שם, הוא נאלץ לעבוד על האנייה בתור טבח בכדי לממן את השייט. זה לא הפריע לו, כאשר בן-אדם מציב לעצמו מטרות כנראה ששום דבר לא צריך לעמוד בדרכו אם הוא באמת רוצה להגשים חלום, מסר לחיים. לוקח עוד לגימה, ממשיך. מרותק למסך הקטן של המחשב שממולי.

התכנון השאפתני של הבחור "הצעיר", לפחות על פי הסרט, היה להגיע לחוף לוס-אנג'לס ומשם, בסיוע רכב פשוט לגרור את האופנוע לכיוון סולט-לייק סיטי וגם זה תוך ידע כללי בלבד איפה זה נמצא. הזמנים אינם זמני האינטרנט. אחת הדמויות שמלוות את ברט מונרו בסרט הינו ילד בשם טום, ילד ניו-זילנדי פשוט שגר בשכנות אליו ומבלה את כל הזמן הפנוי שיש לו, בצמוד למונרו, לומד ממנו כיצד לטפל באופנוע, להשתין על עץ הלימון וגם מספר תובנות לחיים. נראה כי הילד הוא הקשר החזק ביותר שמצליח הטיפוס החביב להחזיק לאורך זמן. זה לא מונע ממנו לפגוש מספר דמויות מעניינות במסע המרתק והצבעוני שלו לעבר המישורים הלבנים. פקידת מוטל קטן שמתגלה למונרו כ"גבר", טראנס-סקסואל שמונרו לא שופט אלא מקבל בחביבות הרגילה שלו, זקנה שגרה בבדידות מזהרת באמצע שום מקום בדרך אל היעד, לוקחת אותו "לבקר" את הקבר של בעלה ואחר כך השניים מבלים לילה יחד במיטתה, כן, מאד ברור מה הם עשו שם, גם בגילם, נהדר. גם מעט ביקורת על מלחמת וייטנאם, התקופה בה כל הסיפור מתרחש, מועברת בדרך לא ישירה, כאשר מונרו לוקח עימו טרמפיסט, חייל אמריקאי שמגיע לחופשת מולדת והוא בדרך לחברתו. השעות שהם מבלים יחד בנסיעה והשיחה, מעבירים את הזמן וגם מסר לגבי מה עשו האמריקאים באמת בדרום-מזרח אסיה.

כאשר מגיע מונרו, סובל מבעיות לב הולכות וגדלות, ליעד שלו, למסלול המלח, נראה כאילו בעצם ההגעה הגשים חלום ואז מסתבר לו שלא נרשם לתחרות, הוא, בתמימותו, פשוט לא ידע שקיים דבר כזה. האמריקאים, באדיבותם הרגילה, מסבירים לו פנים וגם מסבירים לו שלא יוכל להתמודד, הם מצטערים (וכמה שאני שונא את השימוש שלהם במילה הזו, הרי הם ממילא לא מתכוונים לזה..). שוב מופעל הקסם האישי וסיוע של ידידים שרכש באמצעות חיוכו הכובש, משחק מעולה של אנתוני הופקינס, כבר ציינתי? והוא מחליט לעשות מעשה, מוציא את ה"צ'יף" שלו לנסיעת מבחן, הוא משכנע את כולם ברצינות כוונותיו ומתקבל לתחרות. המתח עולה, גובר. חייב לקחת עוד אויר. כאבי הלב של מונרו גדלים והסוף כנראה בלתי נמנע.

הוא בטח לא התכוון לוותר, למרות כל הקשיים ובסיוע שני אמריקאים חביבים הוא יוצא לנסיעת מבחן פיראטית, גורם למארגנים לרדוף אחריו בצורה ביזארית ומגוחכת, אני לא בטוח שאירוע כזה התרחש בדרך הזו במציאות אבל למי זה משנה, אנחנו לא עוסקים פה כרגע בתחקיר היסטורי אלא בסרט הוליבודי ובחופש היצירה של הבמאי, שגם עליו ניתן להתווכח. מונרו/הופקינס מקרטע מעט בתחילה אבל ברגע שמחליט לסובב את הידית הימנית של האופנוע, מסתער סוס המרוץ טהור הגזע הזה אל האינסוף ופשוט עף, מותיר את כולם מאחור. לדרך הזו אין סוף, מישורי המלח הלבנים, מדהימים ביופיים ולא נגמרים וכל עוד הכל תלוי במהירות מצליח רוכב האופנועים הניו-זילנדי לשכנע, אבל צריך גם לעצור מתי שהוא ועל זה הוא לא חשב, הוא "שכח" להתקין בלמים מתאימים…הנפילה בלתי נמנעת ולמזלו לא נגרם נזק, לא לו ולא לאופנוע. עכשיו כולם משוכנעים שיש לו מקום בתחרות.

יום התחרות מגיע והקליימקס מתקרב. שוב, ההתנעה של הכלי המיושן, בכל זאת מדובר באופנוע שנבנה במקור בשנת 1920, לא משהו. קרטוע ועוד אחד ובום..הוא יוצא לדרך. ברור שקורה כאן משהו מיוחד, משהו מיוחד מאד וכנגד כל הסיכויים מצליח מונרו לשפר את שיא המהירות, שובר את מחסום ה-200 מייל לשעה, ב"עברית" זה אפילו נשמע יותר, 320 קמ"ש מטורפים ומוטרפים. הוא הצליח, עמד במטרה שהציב לעצמו, אפשר להוריד לחץ, לנשום, לנגב זיעה דימיונית שהצטברה אצלי או שלא. הוא חוזר הביתה מאושר, לקהילת המעריצים הקטנה שלו ושם..השמיים הם הגבול, הוא ממשיך לשפר את טבלת השיאים הפרטית שלו ושל שיאי המהירות.

אפשר להתייחס לסיפורו של ברט מונרו כסיפור פשוט של אדם שבסך הכל רצה לשבור את שיא המהירות, בסך הכל רצה לבנות אופנוע משלו ולרכוב עליו הכי מהר שאפשר, אבל אפשר ואולי צריך להתייחס לסיפור הזה כאל סיפור של הצבת מטרה, חזון ועד כמה הדרך יכולה להיות קשה בכדי להגשים את החלום הזה, להגיע אל המטרה. ומה עושים אחרי שמגיעים אל קו המטרה? מציבים מטרה חדשה או שאולי מרחיקים את הקו וממשיכים…

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

 

"באזר" בפייסבוק

הגיון חולה
די לשימוש באלימות

8 Comments

יונה במגפיים 21 באפריל 2012

לאחר התאונה הוא הבין שכדי לשפר את המהירות הוא חייב לשפר את פרופיל הצמיגים אז הוא יושב עם סכין מטבח ומגלף במשך שעות את הגלגל הנכון לשבירת שיא מהירות.

מה שהרשים אותי בסרט היה דווקא החיבור הטוטאלי שלו למכונה. מי שלא חווה לעולם לא יבין.

בכל מקרה מצטרף להמלצה- הסרט מצויין. שווה לבדוק עד כמה הוא נאמן למציאות.

דובי 21 באפריל 2012

הסרט די נאמן לסיפור המקורי, אבל מה שעשה את זה בשבילי, כמו שציינתי היה רצון להשיג את המטרה למרות כל הקשיים והדרך הארוכה.
מבחינתי, למרות החיבור לספורט המוטורי ולהיסטוריה, דווקא העניין שהכי ״ריגש״ אותי היה ההתמודדות מול הצבת המטרה, משהו שאני מאמין בו.

גלן 21 באפריל 2012

דיי מדהים אותי אבל אולי פיספסתי משהו בכל דהבאזר. קורה משהו נורא בבחריין ואין הבדל כל כך מהותי בין מי שייצפה שם ובטלביזיה לבין מי שהיה בחוף בוגרשוב לפני שבועיים. שום הבדל אפילו לא בטמפרטורה. אין לי שום עניין בתועבה

גלן 21 באפריל 2012

מעניין שדהבאזר שותקים.

פאקו 21 באפריל 2012

לא כ"כ הבנתי את הקשר. זה נראה כמו עוד אחד מהנספחים של "האביב הערבי", או שאולי אתה מתכוון למשהו אחר?

דובי 21 באפריל 2012

מצטער, לא מוצא כל קשר לבחריין…לפחות לא בפוסט הזה.

פוסט מיוחד על בחריין והקרקס של ברני יעלה מחר, מבטיח שלא תתאכזב.

(אגב, בבחריין לא קורה משהו שלא קרה בשנה האחרונה..)

מאשקה 21 באפריל 2012

דובי, אין לך מה להתנצל בפני גלן.
הטור שלך מקסים, וטוב לקרוא אותו אחרי קריאה על מה שנעשה בכדורגל הישראלי.

דובי 21 באפריל 2012

מאשקה תודה

Comments closed