ממשיך לרוץ/לשחות/לרכוב (הסדר לא מחייב כרגע) וחושב על לאנס

 

 

 

 

 

 

 

מאז חציתי את קו הסיום, עם חיוך גדול, במרתון תל-אביב האחרון ומאד יתכן שכבר במהלך הקילומטרים האחרונים של אותה ריצה ותחת השפעת האופוריה המוזרה הזו, כזו שעושה לך טוב בגוף מבלי להכניס אליו חומרים אסורים ולא רצויים, החלטתי שהמטרה הבאה שלי חייבת להיות "איש ברזל" – ironman. כן, אני יודע שזה לא נשמע הכי הגיוני ושפוי לשחות 3.8 ק"מ, לעלות על אופניים ולדווש למרחק 180 ק"מ ואז לקנח בריצת מרתון, שגם ללא "החימום" עד כה, קשה בעצמה. תחת אותה השפעה משכרת/משקרת נרשמתי לתחרות ה-ישראמן שמתקיימת אחת לשנה באילת, הקרובה תיערך בחודש ינואר הקרוב ונחשבת לאחת מעשר התחרויות הקשות בעולם. בחירה מוזרה, תודו.

בשבועות שמאז המרתון הייתי עסוק בעיקר בלתת לגוף להתאושש קצת, לרוץ ללא מטרה או תוכנית, פשוט לתת לרגליים להוביל אותי ונהניתי מכל רגע, מכל צעד מיוזע שעשיתי. ידעתי שיש לי עוד קצת זמן לפני שאכנס לתוכנית אימונים מחייבת לקראת הדבר הבא. החדרתי לעצמי לראש ולתודעה שזה לא יהיה פשוט והגדרת המטרה היא פשוט לסיים, עם חיוך. זה יהיה קשה ויכאב אבל אני כבר מדמיין את עצמי חוצה את קו הסיום, מאד קרוב לזמן הגג של התחרות, רק לסיים, זה מספיק לי לפעם הראשונה.

ידעתי שאני חייב לחזור ולרכוב על הכביש, הרכיבה בשטח לא תביא אותי לנפח מספק ולכן אופני הכביש שלי הוצאו מהאחסנה בה שהו, נשלחו אחר כבוד לטיפול מסור ואוהב בחנות האופניים השכונתית של "לזמי" בכפר-יונה (מומלץ בחום אגב) וחזרו כשהן מגרגרות בהנאה, מחכות שאתחיל לדווש. נעלי הכביש הישנות שלי כבר גמורות ורכשתי חדשות. אז גם נפלה בי ההכרה המוזרה שאנחנו נמצאים בספורט הזה גם כי אנחנו אוהבים את הציוד שמעורב בו, חולצות דריי-פיט זרחניות וצועקות לשמיים, טייץ כזה או אחר וחטיפי אנרגיה או שתייה איזוטונית.

אחד הדברים שהחזרתי לשגרת החיים שלי (עד לפני מספר שנים התחריתי בענף הטריאתלון) היה קריאה של חומר מקצועי ומאמרים מכל סוג שעוסקים בכל הקשור בהכנות ל-איירונמן. אימונים, תזונה והרבה חומר מנטלי, אני נהנה מזה, בעיקר מסיפורים אישיים של אנשים, בכלל, לדעתי יותר קל להתחבר לסיפורים של אנשים מאשר לחומר תיאורטי "יבש", אני משתמש בזה אגב גם כאשר אני מלמד היסטוריה. לתלמידים הרבה יותר קל להבין את ההיסטוריה דרך נקודת ראות אישית מאשר "סתם" סיבות/תוצאות.

בעוד אני עומד באחד הימים מול דוכן מגזינים צבעוניים, מנסה להסיט את העיניים מלהביט בגיליון בגדי הים של "ספורטס אילוסטרייטד" ותודו שזה קשה, נתקלתי במגזין אחר "triathlete" ועל הכריכה השחורה-צהובה שלו אני רואה תמונה של לאנס ארמסטרונג. לא סתם בחרו שם בצבעים הללו בכדי לעטר את הכריכה שלהם. צבעי הצהוב-שחור ובעיקר הצהוב הוא צבע שמזוהה עם הספורטאי האמריקאי, מזוהה עם שבעה הנצחונות שלו בטור דה פראנס ועם הצמיד והלוגו של livestrong , אותה חברה שהקים בכדי להעלות את המודעות למלחמה בסרטן ומגייס מדי שנה מיליוני דולרים באמצעות פעילויות ופרסומות והכל לטובת המודעות והמלחמה במחלה הארורה הזו ומי כמוהו יודע עד כמה היא קשה, אבל ניתן להבסה.

לקחתי את החוברת ליד וכבר התחלתי להרגיש משהו מוזר. תמיד ידעתי שהוא החל את דרכו בטריאתלון, בכל זאת, הוא הספורטאי הנערץ עליי וקראתי כמעט כל מה שנכתב עליו בעבר. על הסיפור האישי שלו, תחילת דרכו הספורטיבית וכמובן קריירת האופניים המופלאה שלו והנה הכותרת מספרת שהוא חוזר ובגדול. מסתבר שלאנס החליט להתחרות בטריאתלון למרחקים ארוכים, כלומר ב-איירונמן והמטרה היא כמובן אליפות העולם בהוואי. ברור שחוברת הכרומו לא חזרה למקומה על המדף והתוכניות לקחת את ההיא עם בגדי הים הוחלפו בתשלום עבור זו בצהוב-שחור.

עד שהגעתי הביתה הספקתי לקרוא כבר את הכתבה על ארמסטרונג פעם אחת ולאחר מכן עוד פעם בכדי להיות בטוח שלא פספסתי כלום. כמו כל דבר בחייו, כמעט, החליט הספורטאי מטקסס להיכנס לתחום הזה ברצינות וסימן לעצמו מטרה, המטרה הכי גבוהה שיש אולם לא כזו שניתן להגיד שהיא בלתי מושגת עבורו. הוא החל בגישושים, פצח בסדרת אימונים וגם תחרויות "קטנות", שם גם למד להפסיד קצת, לעצמו ולמתחרים אחרים, כאשר עשה את הצעדים הראשונים בתחרויות הארוכות יותר. הספיק להתחרות במספר טריאתלונים וחצאי-איש ברזל, בכל מקום מושך תשומת לב ומגייס אותה לטובת כמובן…נכון המלחמה ההיא.

האייפון מצלצל ליד המיטה שלי, מרים ראש מעוך מהכרית, הוא מראה שעכשיו 05:00 ושואל את עצמו ואותי מה יש לי לעשות בשעה כזו. מפיל את עצמי מהמיטה ומתקדם דבר ראשון לשירותים, משתין כאשר המחשבות בראש הן לחזור ולהיכנס אל מתחת לשמיכה החמה ואז נזכר בו, בלאנס, מניח שגם לו קשה לקום ולרוץ בשעות מוזרות משהו, בו ובכל אחד אחר שמתעורר בשעה כזו. מסיים את עיסוקיי ליד האסלה ושם עליי טייץ, גרביים וכמובן חולצת דריי-פיט ריחנית ויבשה, האייפון מחובר לזרוע שמאל והברוקס מלאות באדרנלין מתחברות למקומן הטבעי על הרגליים שלי, בשקט בשקט יוצא מהבית ומתחיל לרוץ. הרגליים כאילו מסרבות להתעורר, רק אתמול בערב הן הרביצו חזק שני קילומטרים בבריכה ועכשיו הן נדרשות למאמץ חדש. נזכר שקראתי איפה שהוא מאחד הרצים (סיפורים אישיים, כן..) שעד שלא עוברים שני קילומטרים של ריצה הוא לא מתייחס אל הריצה, פשוט מתגלגל בחימום איטי, מאז עושה אותו הדבר.

שני הקילומטרים עוברים להם מהר יחסית ובאמת הרגליים מתעוררות, יודעות את המשימה שעומדת בפניהן, יודעות על הקשיים שיהיו בדרך, השרירים שיתפסו, הריצות בחום ובזיעה או בקור ובגשם, משתפות פעולה כאילו מבינות ואולי לא כאילו (לתלמידים שלי אני כל הזמן אומר – בלי כאילו..) מחכות בסבלנות למשחה כזו או אחרת שתימרח עליהן בסוף אימון לאחר המקלחת או לפני ריצה או רכיבה, תלוי במצב. החולצה שעליי מתחילה להיות רטובה ולא מהגשם, מרגיש את הקיץ מתקרב בצעדי ענק, כמעט כמו הצעדים באימון טכני, הזיעה מדביקה את החולצה הירוקה-צהובה אל הבטן שלי, אל המקום שפעם היתה בו כרס עגלגלה וכיום היא מקור גאווה עבורי, מעיף מבט בפולאר, רק בכדי לדעת שאני לא מגזים ומגלה שהאימונים למרתון גרמו לי להכיר טוב את הגוף שלי, טוב מאד.

בסוף השבוע האחרון השתתף ארמסטרונג בתחרות "חצי איש-ברזל" בפלורידה. לאחרונה הוא התחרה במספר תחרויות במטרה לצבור ניסיון ובעיקר בכדי לצבור ניקוד ואת האפשרות להתחרות גם בהוואי, לא כל אחד זוכה להגיע לשם. אז זהו, שהוא לא רק השתתף אלא הצליח לנצח את התחרות הזו. כמעט שני קילומטרים של שחייה באגם, תשעים קילומטרים של רכיבת כביש בהן חרך את האספלט כמו בימיו הטובים, צובר יתרון של מעל ל-6 דקות על פני יריביו וכאשר יצא לריצה הגביר קצב וחצה בצורה הכי טובה שיש את קו הסיום, לאחר 21 קילומטרים, מצליח לסיים ראשון, לראשונה מאז הוא מתחרה בטריאתלון למרחקים ארוכים.

בשבועות האחרונים מצא לעצמו ארמסטרונג עיסוק חדש. ויכוחים בטוויטר. אתם צריכים להבין, הוא פריק רציני של היי-טק ושל גאדג'טים ומצייץ הרבה במהלך היום. הויכוח החל כאשר זלזל מעט במתחרי הטריאתלון למרחק אולימפי ואמר שזה לא הדבר האמיתי, דבר שכמובן גרר תגובות שכנגד, מעורר מלחמה קטנה. נכון, הוא לא צודק במאת האחוזים אבל אם הצלחתי לקלוט משהו ממנו, הוא לא סתם מנסה למשוך אש לכיוונו, המטרה ברורה. רעש בטוויטר=תקשורת=livestrong ואני מניח שהבנתם את ההמשך. אמצעי התקשורת הגיעו בהמוניהם לפלורידה לראות אותו והוא כמובן מינף את זה בצורה הכי טובה ומשכנעת שיש- למלחמה בסרטן.

מדווש בעוד אימון רכיבה בלתי נגמר מבחינתי, הקסדה מציקה על הראש, הרגליים בקצב רצחני-יחסית (ואני מניח שרוכבים מנוסים היו צוחקים ואומרים שאני בכלל לא יודע מה זה קצב..) לוקח עוד שלוק מים מבקבוק הפלסטיק, הכסא השחור מציק לי בתחת אחרי יותר משעה וחצי של רכיבה במסלול הצר בנתניה, מעיף מבט על יד ימין, מעל כפפה האדומה והמסריחה שלי מציץ הצמיד הצהוב שאני עונד כבר מספר רב של שנים, אותו צמיד livestrong, שמסמל עבורי כמו עבור רבים את הסיוע הקטן למלחמה בסרטן, להגברת המודעות, תרומה קטנה ואף פעם לא מספיקה. כבר מספר פעמים בעבר חשבתי לתת אותו, פעם אחת אפילו חשבתי לזרוק אותו, לא, לא לזבל, אלא כאשר חמי נפטר מהמחלה הארורה הזו, אבל אז החלטתי שהוא נשאר שם, לתמיד, על היד ולו רק בכדי שבכל פעם שמישהו יראה את זה, הדבר יגרום למחשבה, לתרומה וגם אם לשאלה מה זה מסמל ואוכל לספר על זה, לתרום מעט. הוא שם.

אז ארמסטרונג ניצח בסוף השבוע האחרון ואני ? אני הגעתי עכשיו לרגע של המחויבות לתוכנית אימונים ארוכה, ארוכה מאד, כזו שתימשך כשלושים וחמישה שבועות, של אימונים לא נגמרים. ריצה שתתחלף בשחייה וברכיבה, כמעט כל יום בשבוע (כמעט כי יום אחד הוא למנוחה מוחלטת) שני אימונים ביום כאשר צריך אבל גם כזה שכאשר ארגיש אני חייב מנוחה, ארוויח אותה ביושר, לא אחשוב על הפסד אימון אלא על רווח של מנוחה, לטובת אימון טוב יותר אחר-כך. דרך ארוכה שתוביל אותי בסוף חודש ינואר אל קו הסיום המיוחל והכי חשוב – עם   ח י ו ך   ג ד ו ל !

"באזר" בפייסבוק

האשם תמיד (לכבוד הפיינל פור)
כוכבי כדורגל

12 Comments

אייל 21 במאי 2012

דובי, אחלה כתבה!
בנוסף, הכנסת לי עוד קצת בילבול לראש, להתחרות
או לא!? בנתיים, ללא תוכנית מסודרת וללא תזונה
מתאימה, רוכב רק כדי להבין אם אני נהנה מזה ולמה אני
רוצה לעשות את זה…

דובי מילר 22 במאי 2012

אייל- התחלתי בזה שאני מאד רוצה וכמובן סימנתי מטרה, כי אצלי בלי מטרה (המטרה לא חייבת להיות תחרות, גם ליהנות או להוריד במשקל זו מטרה) זה לא תמיד עובד.
לא התחריתי במרתון כנגד אף אחד וכך גם באיירונמן הקרוב – אני מתחרה רק בעצמי, להצליח לעמוד במטרה שהצבתי לעצמי.
מבחינתי ההשתתפות באירוע עצמו היא חלק מהחוויה המעצימה כי אי אפשר לתאר את ההרגשה והאוירה שיש ביום כזה למשל מול "סתם" אימון.
ההמלצה שלי – לך על זה.

בהצלחה

דרור 22 במאי 2012

היי דובי,

נעים להכיר,

אתה כותב מקסים!

אני מאמין שדרכינו הצטלבו (אפילו בקרוב..)

גם כן מתכונן לישראמן וגם כן מהאזור…

שיהיה המון המון הצלחה,
דרור

דובי מילר 22 במאי 2012

דרור – תודה, גם לך.

אשמח לאימון משותף

אופיר 23 במאי 2012

ארמסטרונג אגדה – וגם אתה, דובי.
לא מתחבר כל כך לאיירונמן הזה, אבל אני מעריך את המחויבות שלך לענין, ובעיקר כל כך סמוך למרתון ת"א, שאני במובן מסוים עוד מתאושש ממנו ומתאמן על אש קטנה יחסית.

משתמש אנונימי (לא מזוהה) 24 במאי 2012

דובי, בהצלחה.
מחזיק לך אצבעות.
מקווה שתצליח לעמוד בתכנית האימונית ( שנראית לי שטנית ), פיזית, ומנטלית, ותסיים, עם חיוך, את התחרות.

YG 24 במאי 2012

וואו- כל הכבוד. מבחינתי הצבת המטרה, וההשקמה המוקדת בכל בוקר למרות שאין טיפה חשק, זה הנצחון האמיתי.

גם אני מתקן את האופניים אצל לזמי, כל קיץ לפני הגעת האחיינים ארצה, אני מגיע אליו עם ארבעה זוגות.. שירות ללא תחרות.

פאקו 24 במאי 2012

נהדר דובי. מעריץ אותך על הצבת המטרות והעמידה בהן עד כה.
והספר של ארמסטרונג מומלץ בחום (למרות שלפי דבריך מן הסתם כבר קראת אותו).

דובי מילר 24 במאי 2012

כן, קראתי את הספר שלו, הראשון, באנגלית, עדיף על הגרסה העברית.
כמובן שהמשכתי וקראתי את השאר.
מומלצים!

בני תבורי 25 במאי 2012

דובי,
לא מבין, אבל מקנא בהתמדה, בהשקעה ובמשמעת העצמית. הדבר הכי קרוב שעשיתי בחיים לאיירון מן היתה ההשתתפות בארוחת הפחמימות במלון הילטון באי הגדול בהוואי. רק שהמשתתפים אכלו בחינם…

סוס מעץ 25 במאי 2012

כתבה מעוררת השראה!
אני רץ בשבילי הכרמל ובקיץ גם שוחה, קצת מפחד לצאת לרכב בכביש.
יש מצב להעביר הילוך ולהתקדם לטריאתלון או חצי איש ברזל.
בהצלחה
ותודה.

מירי 29 ביולי 2012

אילן טוביהו, משנה למנכ"ל רשת, מספר על החוויה האישית שלו ב- IRONMAN
http://www.youtube.com/watch?v=df-nctNhGzk&feature=youtu.be

Comments closed