רציתי להיות כמוהו (מסיפורי הפועל באר-שבע)

היום הכדורגל הישראלי רחוק ממני, הכי רחוק שאפשר. מדי פעם יש בתוכי הרהורי כפירה, מחשבות ללכת ולצפות במשחק כזה או אחר, אבל את ההרהורים הללו אני מסיט באמצעות עוד אימון ריצה ארוך ומנקה את הראש. אבל פעם זה לא היה ככה. פעם, ממש מזמן, הייתי אוהד כדורגל ואפילו די נלהב. לא בטוח שזו היתה הקבוצה הנכונה אבל לך תשפוט ילד בן עשר.

רוני מוסקוביץ'

אי-שם לקראת סוף שנות ה-70 בימי "שירים ושערים" האמיתית התוודעתי לכדורגל הישראלי וכמעט כמו כל אחד, הייתי מדליק את הטרנזיסטור השחור של ההורים שלי, מדי שבת בצהריים ומקשיב למשחקים. למזלי (טוב או לא, תשפטו אתם..) הקבוצה שמשכה את עיני ובעיקר את אוזניי, זו שכיכבה באותם הימים, בדרך לאליפות הראשונה (אם אני זוכר נכון) היתה הפועל באר-שבע. לא יודע מה היה האירוע המדוייק, אבל שם זה החל.

אני מניח שפה ושם עוד אכתוב על החוויות שהקבוצה הזו העבירה אותי אבל הפעם אני רוצה להתייחס לדמות שמשום מה רציתי להיות כמוה, להיות הוא. בכל קבוצה משחקים אחד-עשר שחקנים ובדרך כלל התהילה הולכת לחלוצים שמבקיעים שערים (לנו היה את שלום אביטן ואברהם נומה, מאיר ברד) או לקשרים (רפי אליהו, אליהו עופר) אני משום מה רציתי להיות כמו רוני מוסקוביץ'.

רוני מוסקוביץ' היה השוער של הפועל באר-שבע, והיום, לאחר שלושים שנים שחלפו לערך ואני כבר ממש לא עוקב אחרי הקבוצה, אני מנסה להבין מה גרם לי לרצות להיות כמוהו, לא מוצא. מוסקוביץ' היה הדמות שהכי לא דומה לשוער. נמוך קומה יחסית, קטן בהרבה מובנים, מדובלל שיער וקופצני. לא דמות השוער שהייתם לוקחים לקבוצה שלכם ובכל זאת, בבאר-שבע של סוף שנות השבעים הוא היה הדמות שרציתי להיות.

אמא שלי קנתה לי חולצת אדידס ירוקה עם שרוולים ארוכים, "חולצת שוער" קראתי לה כי היה נדמה לי שזו החולצה שהוא משחק איתה, הכפפות ששימשו אותי בחורף ללכת לבית ספר כאשר היה קר וגשום, היו לי כפפות השוער וכמובן הכדור הלבן שהיה אצלי כל הזמן בידיים. הייתי עושה לעצמי אימונים אישיים שכללו בעיקר זינוקים חסרי משמעות על הדשא בקדמת הבית, דופק את המרפקים והברכיים, נשרט ומחייך מאושר, אני ממש כמו רוני, אני בעצם הוא, רוני מוסקוביץ'.

שלום אביטן היה הפה הגדול, מבקיע שערים או מסתכסך ורב עם כל העולם (כל העולם היו ברד ורפי אליהו, כן?) מקבל כותרות בעיתונים, עובר לבית"ר ירושלים וגם להפועל ת"א (נשבע שהייתי בטוח שהעולם נחרב כאשר הוא עזב) נומה נחשב השחקן הכי מהיר שיש, אלון בן-דור היה הבלם בנבחרת ואני רציתי רק להיות רוני מוסקוביץ', לזנק בין הקורות, לתפוס כדורים בצורה הכי חתולית שיש, כי ככה תיארו את זה בעיתונים.

ואז, יום אחד זה נגמר. באר-שבע הביאו את מריו, מריו זוכוביצקי, שוער מארגנטינה ופתאום כבר לא רציתי להיות רוני, רציתי להיות מריו ואז לא רציתי בכלל.

מריו זוכוביצקי

 

בגללו
יורו (21ֿ, לפני). ההיסטוריה נכתבת

7 Comments

DANIELLE FOXXX 1 ביולי 2012

ואני רציתי דווקא להיות אורי בנימין.

דובי מילר 1 ביולי 2012

אוקיי, אז אני לא המוזר היחיד…

B. Goren 1 ביולי 2012

יופי דובי! אתה צריך לכתוב יותר על כדורגל. ונסיים בקריאת העידוד הידועה של ב"ש לאחר כל שער של שלום אביטן: ומי נתן? אביטן!!!

דובי מילר 1 ביולי 2012

תודה, אני כותב על כדורגל ואפילו הרבה בתקופה הזו, אבל זה לספר ולא לבלוג…

בקרוב פוסט נוסף על התקופה הבאר-שבעית בחיי…

נדב 1 ביולי 2012

מי זוכר את יעקב פולברניס משכונת נווה נוי? "הילד", קראו לו כולם. ותמיד אחיו, שהיה מעט צולע, היה שם לידו.

דובי מילר 1 ביולי 2012

נדב- כמובן שאני זוכר את פולברניס (מה הפירוש של השם הזה..?)

באחת השנים באר שבע הוגרלו בגביע המדינה לשחק נגד הפועל קרית אתא ולי יש משפחה שגרה שם.
מובן שדאגתי להיות שם בזמן ופולברניס היה כוכב המשחק.
נגמר 5:2 לבאר שבע והוא הבקיע צמד אני חושב..
אם הזיכרון שלי לא מטעה אותי הם שיחקו עם חולצות פסים מוזרות…

גיל מזימבבואה 5 ביולי 2012

דובי, זה הלך ככה:
ומי נתן? אביטן!! ומי הכניס? פולברניס!!

Comments closed