חצי-איש…אבל מ-ברזל (פוסט ארוך)

המילים הללו נשפכות על גיליון הטקסט כשבוע אחרי חוויה מדהימה אותה עברתי, תחרות חציאיש ברזל בחיפה, למרות שמבחינתי להגיד שזו תחרות מוציא את הדבר "קצת" מהכוונה האמיתית שלי/שלו מכיוון שאני אף פעם לא מרגיש שאני בתחרות עם מישהו אחר מלבדי, כן, אני מתחרה עם עצמי בהשגת המטרות שהצבתי לעצמי, בעמידה ביעדים הקטנים בדרך, מעבר של המכשולים הקיימים של העייפות, השרירים הכואבים או השעות המוקדמות בהן אני מתחיל להתאמן. נחזור לעיקר.

רץ עם חיוך

 

קילומטר וחצי לערך ואולי פחות מקו הסיום אני מבחין בבן שלי, אביתר מנופף לי, מעודד, כבר כמעט שש שעות שהוא עושה את זה, מחזק אותי, דבר מאד מעודד בלכאורה בדידות בה נמצאים ספורטאים כמוני, ספורטאי הסיבולת, המרחקים הארוכים והבלתי נגמרים, אני חולף על פניו בחיוך גדול ומספיק לשמוע אותו אומר לי שאשתי ממתינה בסמוך לקו הסיום, מגביר קצב בריצה ומבחין בה, הנשימה נעתקת מעט, לוקח הרבה אויר, מחליק לה על היד, אין זמן לנשיקה, אני רוצה להגיע בזמן של שש שעות לקו הסיום והשעון לא עוצר אף פעם, נכנס לשביל הצר ורואה קהל שממתין, מוחא כפיים ועושה טוב על הלב, חותך ימינה לכיוון שער הסיום ועוצר את הזמן על שש שעות בדיוק, הרבה יותר טוב ממה שחשבתי לעצמי בשיא הפסימיות שלפני הזינוק או כל הסיסמאות שפיזרתי בשבוע האחרון. אז נחזור אחורה.

 

כבר בשבוע שלפני התחרות, כן, שוב תחרות מה לעשות, אני נכנס למעין mode, מצב כזה שכולו מכוון לדבר אחד, שבת בבוקר בקו המים של חוף דדו בחיפה. בראש רצות סימולציות ומחשבות לקראת הלאנודע, בכל זאת, תחרות בקנה מידה כזה עוד לא עשיתי ולא ממש ידעתי למה לצפות. חששות גדולים לגבי הרגליים, יחזיקו או לא, עבדתי עליהן מספיק או שחסר משהו.

ביום שישי אני כבר דרוך, פוקח את העיניים ושומע גשם מטפטף בחוץ, עד שאני מספיק לשים עליי את הטייטס השחור הטיפות מתחזקות כאילו מתגרות בי, בודקות עד כמה אני קשוח ומוכן למשימה. קטן עליי. שורך את הברוקס שאיבדו מעט מהאדרנלין שלהן לאחרונה באופן מוזר, מוקדם מהצפוי, ויוצא לחצי שעה של ריצה קלילה, רק להזכיר לרגליים מה לעשות, להחיות מעט את השרירים, להזרים דם חדש. חוזר רטוב מגשם וזיעה מעורבבים יחדיו, זהו הפעם הבאה זה כבר מחר, בתחרות.

 

בארוחת הערב מעמיס פסטה וחושב לעצמי שלפעמים תחרויות הן תירוץ שהמציאו ספורטאים בכדי לאכול את האכול האיטלקי המופלא הזה מבלי להזדקק לתירוצים אחרים. את שלי אני אוכל נטו, בלי רוטב, בלי כלום, מעט פרמזן בשביל טעם וזהו. במיטה אני נרדם מהר להפתעתי וכאשר האייפון מצלצל להעיר אותי אני מרגיש שישנתי מעולה, יופי.

 

השעה אישם באזור שלוש בבוקר וקצת, שעה שיש כאלו שנמצאים במרכז הבילוי של שישי בערב ואני מתחת למים רותחים במקלחת, מעיר את הגוף, מתלבש לאט, מקפיד על כל פרט, בהחלטה של רגע אתמול בערב החלטתי להשתמש בחליפת הטריאתלון הישנה והטובה, משום מה לא זכרתי שהיא כזו רפויה עליי. שתי כוסות מים גדולות, אספרסו רותח ואני כבר עירני לחלוטין, שני תמרים עושים גם הם את דרכם פנימה, דלק ראשון לגוף, אביתר, הבן שלי, כבר ער, מעמיסים את הספשלייזד על הרכב ואנחנו בדרך. כביש החוף כמעט שומם לחלוטין, המכוניות היחידות בדרך עמוסות באופניים, גורמות לי להבין שאני לא "המשוגע" היחיד.

 

בשטח הכינוס, הבדיקות הטכניות עוברות מהר, הכל תקין ואני מתמקם לי בעמדה שבחרתי, נושם עמוק, מאט את הקצב, נהנה להרגיש את ההתרגשות באויר, מצליח לראות שלא רק אני בסיטואציה הזו, נהנה מכל רגע. מסיים להכין את הדברים ונפרד מהאופניים, בפעם הבאה שניפגש זה יהיה ברגע האמת, הן יצטרכו לשתף פעולה. מגיע אל קו המים.

 

מניסיון העבר למדתי שלפני השחייה "על אמת" כדאי שנעשה הכרה בינינו, אני והים. ניגש לאט לאט פנימה, המים נעימים, מציפים אותי, מקבלים אותי, לאות תודה אני משאיר חותם נוזלי בהם, כן, משתין ושוחה מעט, לא הרבה, קצב איטי מאד, מחמם לאט לאט את השרירים ויותר מזה את הלב והריאות, נושם לאט, מרגיש, מרגיש. נהנה.

על קו המים עם קונדום כתום על הראש

 

יוצא החוצה, חיבוק לאביתר, מתיחות קלות לידיים, אני מניח שזה יותר בכדי לשחרר מעט את המתח הקל שאני נמצא בו, תדרוך אחרון ואני במים, נותן לגל הגדול של האנשים לרוץ מהר פנימה, ממתין מעט, לא רוצה לקבל בעיטה לפרצוף בשנייה הראשונה. נכנס למים, אנחנו כבר מכירים ואני מתחיל עם התנועות הרגילות, ארוכות, רכות, מקפיד על הסגנון. הים שטוח ומפרגן, מאפשר ואני מגביר קצב תוך הקפדה על זרימה, המחשבות מתחילות לרוץ בראש בין נשימה לנשימה, הנה אני עושה תחרות חציאיש ברזל, זו לא המטרה אלא עוד שלב בדרך לובכל זאת, אני כאן, החלום מתגשם. מסיים סיבוב ראשון ושני ועוד קצת ויוצא מהמים, מוריד את הכובע הכתום והמצחיק, מחייך ורץ בקלילות לשטח ההחלפה, מבט מהיר לשעון, הזמן מהיר משהו, אולי מהיר מדי למה שתכננתי, מפחד שלחצתי מדי, הדופק בסדר גמור, ממשיך.

 

החלפה איטית, מכוונת, מייבש את הרגליים, גורב לאט גרביים, נעליים, קסדה וכמובן את משקפי השמש הזרחניות שלי, דוחף ג'לים לכיס האחורי ליתר ביטחון, הם בנוסף לתיק הקטן שיש על האופניים ומתגלגל לנקודת העלייה. חולף את הקו ומקבל אישור המראה. מתחיל לדווש, הרגליים נענות בחיוב, שומר על קצב דיווש, מחמם את השרירים ולאט לאט מנגן על ההילוכים, בכביש החוף מתייצב על מהירות של 30 קמ"ש בדקות הראשונות. החשבון שלי היה פשוט, אם אשמור על מהירות ממוצעת כזו לאורך כל תשעים הקילומטרים, אסיים בשלוש שעות את הרכיבה, כמובן תוך לקיחה בחשבון של סטייה קצת לכאן או לכאן. הקילומטרים על השעון עולים ואני מרגיש מצויין, אפילו מצליח פה ושם לעקוף ולהיעקף.

 

המחשבות שחולפות לי בראש בזמן הרכיבה נעות בדרך כלל בין החשש לאיזו תקלה בלתי צפויה באופניים, משהו שלא תלוי בי שיגרום לי לעצירה או איזה שריר מעצבן שיתפס לא עלינו, בינתיים הכל בסדר. את המחשבות המרחפות שלי מפסיקה רוח הפנים החזקה שמקבלת אותי בדרך חזרה מזיכרוןיעקב, אי שם באזור הקילומטר הששים פלוס, המהירות יורדת מעט ואני מחליט לא להילחם יותר מדי, יש עוד חצי מרתון לרוץ אחר כך, חייב לשמור על הרגליים. נותן ביס מחטיף אנרגיה, לוגם מים ומדווש, שומר על קצב. הדבר היחיד שמסיח את דעתי הוא קעקוע שנמצא אי שם בשיפולי הגב התחתון של טריאתלטית עם בגד לבן, היא עסוקה במאבקים שלה ואני בשלי, בעצם גם בשלהמחייך לעצמי וחולף על פניה, ממשיך. שם לב שחלפו עוד 45 דק' מהפעם האחרונה שהכנסתי משהו לגוף, דוחף עוד ג'ל שאמור כבר להיות הדלק לתחילת הריצה ומתקרב לנקודת ההחלפה, מספיק לצעוק לאביתר שאני מרגיש מצוין ושיתקשר לאשתי, אמא שלו, כי אני הרבה יותר מוקדם בזמן ממה שחשבתי והיא תכננה להגיע.

מדווש

 

החלפה מהירה, אין יותר מדי מה לעשות שם, לפי כמות האופניים בשטח ההחלפה אני פחות או יותר מעריך את מצבי ומוצא את עצמי די מרוצה. יוצא לריצה, עינב עומדת בצד, יחד עם קבוצה של מעודדים, צועקת ומעודדת, מה שמכניס לי עוד מנת אדרנלין לרגליים, יוצא לכביש החוף, השעון מראה על ארבע שעות שחלפו ואני מחליט לא להשתולל בעשרת הקילומטרים הראשונים, להיזהר, מקפיד לקחת כוס מים כבר בנקודת השתייה הראשונה, כוס שנייה נועדה למקלחת קרה ומרעננת, המים הקרים עושים את שלהם, מטפטפים במורד הגב, גורמים לי לצמרמורת, להרגיש חי, מבין שאת החלק הקשה כבר עברתי, הרי הריצה היא החלק שאני אוהב בכל הסיפור הזה.

רץ ומחייך, נהנה מכל רגע

 

ממשיך לשמור על קצב קבוע, דופק מצוין ומוצא זמן לשוחח עם אנשים שרצים בקצב שלי. מסתבר שעבור כל מי שדיברתי איתו במהלך הריצה זוהי תחרות "חציאיש" ראשונה, משתפים בחוויות מהתחרות עצמה, מהאימונים של..ולקראתכן, כולנו בדרך לישראמן, חלק לחצי וחלק כמוני למלא. מדי תחנת מים, כאשר הם עוצרים, מאטים קצב, אני לוקח את צמד הכוסות שלי וממשיך, מצטער, לא משנה קצב. לאחר עשרה קילומטרים אני מרגיש מצוין ומחליט שהגיע הזמן לתת לרגליים לעבוד מעט יותר, שיצדיקו את מה שהשקעתי בהן בכל אותן שעות בלתי נגמרות. הן מגיבות מצויין כאילו אומרות לי – איפה היית עד עכשיועכשיו אני פה וקדימה. חולף על פני רצים, מצטרף לרץ אחר ואנחנו רצים יחד כחמישה קילומטרים, אני יודע שבנקודת ה-15 אמור להמתין לי בקבוק האיזוטון שהכנתי וכבר מרגיש את הטעם שלו בפה. הוא לא שם, אני לא מבזבז זמן, לוקח במקומו בקבוק מים שמושיט לי אחד המתנדבים וממשיך לרוץ, עצבני מעט אבל חושב לעצמי, בטח מישהו כל כך היה צריך אותו ולקח אז לפחות זה הועיל למישהו.

 

חמשת הקילומטרים האחרונים חולפים מהר ואני מגיע לנקודת המים האחרונה, אחריה זה רק מגרש החנייה החולי והסיום. בקבוק המים נמצא שם. מסתבר שאני האידיוט, שמתי אותו בארגז הלאנכוןטעות של מתחילים, של מתרגשים, שמלמדת אותי להבא לשים שני בקבוקים בארגזים שונים, ליתר ביטחון. עכשיו זה כבר השלב של הגברת הקצב, אביתר צועק ומעודד ואני מחייך, מאושר, נהנה, החלקת יד לאשתי והופ קו הסיום, עשיתי את זה, שש שעות בדיוק על השעון )המחשבה שלי היתה יותר בכיוון של שבע פלוס..(. חוצה את קו הסיום, בקבוק מים אחד ועוד אחד ואני מרגיש מצוין, החיוך לא יורד מהפנים וגם כעת, בזמן שאני מקיש על המקלדת, אני חוזר לחייך, חוזר לזיכרונות, להנאה הזו, הרגעית, כי המטרה האמיתית עוד לפניי, זו הייתה רק בדיקת כלים ויכולת

תודה ענקית לבן שלי, אביתר על הליווי והתמיכה שהעניק לי במהלך כל היום הזה וכמובן על התמונות והעדכון און-ליין (שעשה ללא ידיעתי..) בפייסבוק שלי. 

כמו אוטו חדש (ומקרטע)
פוצ'ומוי קטן, פוצ'ומוי (פוסט אורח)

24 Comments

udi 20 באוקטובר 2012

כרגיל כייף לקרוא דובי. כל הכבוד. ובהצלחה בהמשך!

B. Goren 20 באוקטובר 2012

כריש! כיף לקרוא.

דובי מילר 20 באוקטובר 2012

תודה

MG 20 באוקטובר 2012

בהצלחה במלא ובתקווה שנזכה לקרוא את הפוסט על האולטא…

דובי מילר 20 באוקטובר 2012

תודה.
אולטרא..?ֿ

בשלב הזה אין כוונה כזו.
אני בדרך לאירונמן וזה מספק בהחלט !

MG 20 באוקטובר 2012

דובי, הנבואה ניתנה לשוטים, אבל קראתי מספר פוסטים של אנשים שעשו אולטא (ממש רציתי גם, אבל נפצעתי שהגעתי באימונים ל-30). רובם ככולם היו אירונמן (אירונוומן) שלא חשבו שירצו לעשות משהו מעבר, אבל אחרי מספר איירונים חיפשו כבר את האתגר הבא והדבר היחיד (לפחות שאני מכיר) שמקבל תמיכה לוגיסטית סבירה ומספר משתתפים סביר הוא ריצות אולטא.
יצא לי לדבר השבוע עם זו שסיימה ראשונה (מבין הנשים – אם אינני טועה) באולטא שנערך שבוע שעבר והיא היתה מאד מרוצה.
אגב, אני עובד איתה באותו מקופ עבודה, אבל מסיים שם החודש. האם תהיה מעוניין לפרסם פוסט שלה? אם זה נראה לך מתאים לבלוג הזה, אני יכול להציע לה.

דובי מילר 20 באוקטובר 2012

כמובן, היא יותר ממוזמנת.

תקשר בינינו בבקשה.

MG 20 באוקטובר 2012

לפרוסנר ולתבורי יש את המייל שלי.
שלך לי מייל עם המייל שלך ואתן לה אותו.

דובי מילר 20 באוקטובר 2012

המייל שלי לא חסוי –
dubymiller@gmail.com

תודה

אופיר 20 באוקטובר 2012

כל הכבוד דובי.
מאחל לך שתסיים במהרה עם האיירונמן הזה, תוציא את הג'וק מהראש, תנטוש את הבגדים המצחיקים ואת ענפי הספורט של המסוממים ותחזור להתמקד בריצה.

דובי מילר 21 באוקטובר 2012

ח ח
תודה.
האמת שזה לא ממש "ג'וק" מכיוון שכאשר אני רץ וחושב על זה, נראה לי שתמיד רציתי לעשות איירונמן, כלומר תמיד, מאז שהתחלתי עם טריאתלונים, איפשהו בשנת 2003-2002 וזה היה לפני החוויות עם הריצה בלבד.

איציק 21 באוקטובר 2012

אחחחח, כל הכבוד, כולי קנאה חיובית. לא, לא מהתחרות, כי אם מהזמן עם עצמך. אני לא עשיתי לא חצי ולא רבע אירון, סתם היתי שוחה 1500 פעמים שלוש. הזמן הזה עם עצמך והדיונים בינך לבין עצמך, זה הזמן שאני מתגעגע אליו. זהו תענוג צרוף.
מאחל לך הצלחה בתחרויות הבאות, יופי של פוסט.

דובי מילר 21 באוקטובר 2012

תודה.
אכן הזמן עם עצמי הוא זמן איכות.
בגלל זה אני אוהב את "הלבד", אבל מדי פעם מגוון עם פרטנרים.
"הלבד" הוא זמן מחשבה יקר מפז והרבה יותר זול מפסיכולוג.

matipool 21 באוקטובר 2012

כבוד !!!
בהצלחה באיירונמן המלא .

אופיר 21 באוקטובר 2012

חבר'ה, הבוקר אריאל גרייזס, אשר לפי הרישום באתר מגיע מהעיר Mizuno אשר באנגליה (איזה אהבל…) עשה 3:35 במרתון אמסטרדם!

דובי מילר 22 באוקטובר 2012

וואו,יופי של תוצאה !!!

אריאל גרייזס 24 באוקטובר 2012

תודה על האאוטינג..
זה מה שקורה כשנרשמים דרך קבוצה מסתבר, משייכים אותך לבריטים

גל 22 באוקטובר 2012

יפה מאוד! הייתי מהמתנדבים בתחנת השתייה הראשונה (איפה שהבקבוק היה, החברה בחולצות הלבנות) ואני זוכר אותך ואת הבן שלך, היה כיף מאד ומאד מעורר השראה לראות את כל הרצים.

דובי מילר 22 באוקטובר 2012

גל,תודה רבה.

אי אפשר לקיים תחרות כזו בלעדי המתנדבים שעשו שם עבודת קודש ממש ודאגו לנו.

IDO 22 באוקטובר 2012

אחלה דובי.
לפני התחרות הבאה תעבור אצל בקרמן לקחת את השלטים של דהבאזר בשביל החסויות. אתלט ברמה שלך צריך קצת פרסומות על הגופייה.

דובי מילר 22 באוקטובר 2012

ח ח
גדול.
ב-דצמבר אני בתחרות הכנה באילת – טריאתלון אולימפי,אתה חושב שזה יהיה מוכן עד אז..?

פראליה 22 באוקטובר 2012

כל הכבוד! כיף לקרוא אותך, שיהיה לך הרבה הצלחה ובריאות בהמשך הדרך.

דובי מילר 22 באוקטובר 2012

תודה רבה.

גיא 4 בנובמבר 2012

אין עליך. אתה תותח

Comments closed