אבות ובנים

אחרי שלושה סופי שבוע ביליתי מחוץ לבית כספורטאי פעיל בספורט המוטורי הישראלי, תוך קבלת ליווי צמוד מאביתר, הבן שלי (16), החלפנו אתמול בינינו תפקידים. אני הייתי על תקן המלווה הנאמן והתומך והוא היה זה שהתיישב ליד ההגה במירוץ הראשון במסגרת ליגת הקארטינג הישראלית שמארגן ידידי ירון אדרי. מדובר על אליפות ישראל בקארטינג, סבב מירוצים וותיק מאד שנערך על כל מסלולי הקארטינג במדינתנו הקטנטונת ומושך אליו חובבי ספורט מוטורי רבים, שמצאו את הנישה הזו כמתאימה להם ביותר לממש את חלומותיהם וגם כהתחלה לקראת קפיצה למים עמוקים יותר, בין אם בתחום הקארטינג או בכל ספורט מוטורי ארבע-גלגלי שהוא.

להגיע למסלול קארטינג ביום שישי בשעות הצהריים, לוותר על מנוחת הצהריים, השנ"צ המפורסם שלי, זה דבר לא פשוט אבל מה לא עושים למען הרצון וההשתתפות של הבן ספורט מוטורי, הרי מי מאיתנו לא שמח ונהנה לראות שהבן שלו (יש לי עוד בן..וגם בת) הולך בדרכו ובוחר להיות חלק מהספורט, חוויה משותפת ומהנה. מראש, כאשר הוא החליט להתחיל ולקחת חלק בספורט המוטורי לקחתי החלטה לידיים. אני לא אהיה אחד מאותם אבות שממריצים ודוחפים, בטח לא בהתחלה. החלטתי שאם הוא כל כך אוהב את זה (והוא אוהב את זה..) שינסה להילחם לבד, שילמד לגלות אחריות לקראת המירוץ- בירור פרטים, דאגה לציוד והכל בעצם, אני אהיה שם רק לתמוך, לשמור שלא יתרסק (לא מהבחינה הבטיחותית, מזה אני לא דואג..) הוא צריך להיכנס לזה בדרך שלו. לציין רק שבעברו עשה אימונים שונים בקארטינג, יש לו מעט ניסיון והספיק אפילו בשנה שעברה לטעום מעט תחרותיות במירוץ אחד. טעם והתמכר.

הגעתי מעט באיחור, הוא כבר היה שם והספיק לעשות מקצה אימון אחד. לבוש בסרבל שחור (תודה ירון) מחויך, אין ספק שהוא נהנה. שיחה קצרה בינינו, בעיקר התעניינות מצידי איך הוא מרגיש והנמכת ציפיות לקראת הצפוי לו, אני מכיר את ליגת ה-ארבע פעימות, יש שם חבר'ה "כרישים" שטורחים להתאמן הרבה, לוקחים את העסק ברצינות. כל טיפת ניסיון על המסלול משחקת תפקיד חשוב שם. לאחר שיחה קצרה בחרתי להניח לו, שיספוג את האוירה, הלכתי הצידה, טחנתי פרוזן יוגורט והייתי עסוק בשיחה עם מרק, נהג ראלי חיפאי אותו אני מכיר כבר שנים רבות, נפגשנו במקרה שם והשיחה קלחה. היה כייף גם לפגוש אנשים אותם אני מכיר בעיקר דרך הפייסבוק, פנים ושמות מתחברים.

אביתר הוכנס לקטגוריית ה-רוקי'ס, אלו שזו עונת המירוצים הראשונה שלהם, שהניסיון שלהם מוגבל במירוצים ומה שלי משך את העין היתה הכמות הגדולה של חבר'ה צעירים, צעירים מאד, שהגיעו לקחת חלק במירוץ. בראשי רצה המחשבה שיש עתיד לספורט הזה, אלו שהיום מתחרים בקארטינג יהיו אלו שימשכו את העגלה לאחר שאנחנו נפרוש. יופי. המקצים מתנהלים בצורה נהדרת, מסודרת, תוך ש-ירון מנצח על כל העסק, מנוסה, בטוח ושולט בעניינים. תקיף כשצריך כלפי הנהגים, יחד עם יוסף, השופט הראשי, על כל נגיעה מיותרת בין המכוניות הקטנות מקבלים אזהרה, מנסים ללמד את הנהגים התנהגות מסלול, יתרון ועקיפה לא משיגים על ידי אגרסיביות אלא על ידי נהיגה נכונה, נבונה, מחושבת.

בין לבין הראש שלי קופץ למחשבות אחרות אבל אני מנסה להתרכז בו, באביתר, המקצה הראשון עובר בסדר, רק בסדר, אבל בשני הוא שמור על מיקום מצוין, שלישי ובמשך מקצה שלם מצליח לשמור על המקום השלישי, נוהג הגנתי כמו שצריך בלית-ברירה, מונע עקיפות שמנסים לעשות עליו, לא על ידי חסימות כי זה אסור אלא על ידי בחירת קוי נסיעה נכונים, קוי מירוץ טובים, אני מחייך לעצמי בצד, לוקח עוד שלוק מהמים, מנסה לא להתרגש יותר מדי, לא להלחיץ אותו. החישוב שלי בראש אומר שהוא בגמר א', הוא עוד לא יודע את זה, ממתין להחלטות שמגיעות, אכן כן, הניקוד שצבר מביא אותו ישירות לגמר א'.

גמר ב' של החבר'ה הצעירים מוזנק ראשון ואת העין מושך לי נהג צעיר, צעיר מאד, אני מעריך שהוא בן-11 אולי מעט יותר, קל משקל, טס על המסלול, ממוקם שני, אבל העייפות וחוסר הניסיון נותנים בו את הסימנים כי הוא הולך ונגמר, החבר'ה מסביבו עוקפים אותו על ימין ועל שמאל ואבא שלו, שישב לא רחוק ממני מתחיל לגלות סימני חוסר נחת, עצבנות. הידיים באויר מתנופפות, קם, מסתובב, צועק, מעודד, מנסה לעזור לו מבחוץ. האבא, אגב, הגיע גם להתחרות, במקצה אחר. פתאום אני שם לב שיש עוד מספר הורים שמלווים פה ילדים בגילאים כאלו ואחרים, כל אחד בוחר לו את רמת "המעורבות" שלו.

המקצה מסתיים והדרמה מתחילה. האבא לידי עולה למסלול לכיוון הבן שלו. הייתי בטוח שהולך להיות פה חיבוק גדול של גאווה, על המירוץ של הילד, על המאבק, הניסיון שצבר, החוויה ו…ממש לא, הילד מתפרק, בוכה, מאוכזב, מותש והאבא…מתנפל עליו, צעקות, גערות ומה לו, מוליך אותו ביד בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. כועס. לא יודע אם כעס על התגובה של הילד, על התוצאה או השד יודע מה, אני מזועזע, כמו אחרים שהיו שם ולא יכלו שלא לראות את זה. הילד, כן, ילד בסופו של דבר, יושב לבד, בוכה ואני מרחוק, מרחם.

מי שראה את כל העסק הזה היה ירון ומבחינתי יוצא גדול, ענק. אני מבחין שהוא לוקח את האבא לשיחה בצד, גוער בו, מוכיח אותו על ההתנהגות. על פי שפת הגוף ברור מהן המילים שמוחלפות ביניהם, האבא פתאום מבין את גודל הטעות שעשה, הכתפיים נשמטות, הגוף הוא נרפה יותר, מתוח פחות, אי אפשר היה לפספס את המכה שקיבל, ובזמן, מירון, מכה חיובית שהאירה לו את הדרך שלא ראה לבד. הוא ניגש לילד, מחבק, מנסה להרגיע, להפשיר את המצב ואני, עם דמעה קטנה בעין, לנוכח הסיטואציה. חשבתי שדברים כאלו יש "רק" בכדורגל…

אביתר מתישב בקארט שאליו הוגרל, קל לא יהיה לו, הוא מוזנק חמישי, ארבעה מלפניו, שלושה מאחוריו. הם יוצאים לדרך ואני מוצא את עצמי על הרגליים, מתוח, פתאום מעודד, קצת צועק לו, מסמן עם הידיים משהו שבדעיבד הוא לא ממש ראה, היה מרוכז בנהיגה שלו. ככל שחולפות ההקפות הוא מצמצם את הפערים על המסלול, מתחיל לסגור על הנהג במקום הרביעי, מתקרב אליו, אני כל כך רוצה שהוא יגיע אליו, יעקוף, הוא כבר ממש קרוב, ההתפתחויות על המסלול מסייעות לו, קרוב-קרוב אבל…דגל השחמט מונף לאחר 16 הקפות, מקום חמישי ואני מחייך מאוזן לאוזן, ממתין לו שיגיע. הוא לוקח את הזמן, יוצא באיטיות מהקארט, לוקח את הזמן ונהנה מהרגעים האחרונים שם, מגיע אליי בצעידה איטית, כבדה משהו ואני כבר לא יכול התאפק, דופק לו חיבוק גדול, מחייך, נהנינו שנינו.

ומי שרוצה לקרוא על ראלי דאקאר שיוצא לדרך היום, יכול לעשות את זה כאן.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

 

עמי נאווי זן נכחד (וברכות לאלופה אליאנס)
ווסט-האם. המסירה של גיגס. וואו

12 Comments

רענן 5 בינואר 2013

על הבוקר אתה מנחית לי בפנים כמה הזדקנו …
לא האמנתי שראיתי כמה גדל אביתר . את יותם אני בכלל לא חושב לדמיין.

כול הכבוד ! תהנה ואולי כדאי שתכין מדף לגביעים/מדליות.

רענן

דובי מילר 5 בינואר 2013

כן, הזדקנו.

נזכרתי אתמול בכל המירוצים שלנו, יחד בקארטינג ואיזה כייף היה.

הגיע הזמן שתגיע לבקר.

איתי אלון 5 בינואר 2013

דובי – אהבתי. כל הכבוד.
אביתר – בהצלחה !

דובי מילר 5 בינואר 2013

איתי, תודה רבה.

ירון אדרי 5 בינואר 2013

התרגשת וריגשת. תודה

לירון ב-א 5 בינואר 2013

שבת שלום,
קודם כל אני רוצה להגיד שאני ממש ממש גאה באביתר! תותח ;)
שנית אני רוצה לספר שממש עמדו לי דמעות בעיניים מהסיפור, בתור אחת שהייתה במצב הזה וקיבלה פירגון אין סופי מהמשפחה, הסביבה והמארגנים ;) ירון תמיד היה מקצוען וחבר טוב באותו הזמן, וזה משהו שהוא לא מובן מאליו.
דובי, אני שמחה על כל ששניכם, אתה ואביתר לוקחים חלק חשוב מאוד בחיינו ובחיי הספורט המוטורי, משפחה ;)
לקחת את המירוץ בדיוק כמו שצריך, כל הכבוד!
אם תרצו אשמח לקבוע עם אביתר למקצה, ולראות אם יש משהו שאוכל לעזור בו ;)
היה לי נעים לפתוח את היום ככה,
שבת נפלאה.

דובי מילר 5 בינואר 2013

לירון תודה, אכן גם אנחנו מרגישים ככה, כמובן, חלק מהמשפחה והרבה בזכותכם.

אני מניח שאביתר יקפוץ על המציאה ויזמין אותך לאימון משותף, תמיד יש מה ללמוד.

אריק 5 בינואר 2013

בהצלחה אביתר. תן בראש

אביתר מילר 6 בינואר 2013

תודה רבה לכולם וכמובן לאבא שלי שתומך בי!
ירון תודה רבה על העזרה
ולירון גם לך תודה רבה אשמח לעשות איתך מקצה ושתעזרי לי להשתפר!

Amir A 11 בינואר 2013

שאני אבין, יש לך שני בנים ובת ולבנים קוראים יותם ואביתר? לי יש שני בנים ובת ולבנים קוראים יותם ואביתר. אני מפחד לשאול איך קוראים לבת שלך…

דובי מילר 12 בינואר 2013

גדול.

אל תפחד,לבת שלי קוראים אבישג.

Amir A 12 בינואר 2013

טוב, אם מקודם חשבתי שזה מקריות עכשיו אני בטוח שאתה עובד עלי. לילדה שלי קוראים אבישג. אם אתה רציני זה אפילו לא מצחיק. ההסתברות שדבר כזה יקרה היא בערך 0. לא יאומן.
ואם אתה חושב שאני צוחק אתה יכול לשאול את אריאל גרייזס שכותב אצלכם. אני חבר קבוע בפורום ספורט אמריקאי בוואלה שגם הוא כותב שם, והרבה פעמים בעבר כתבתי על הילדים שלי שם כולל השמות שלהם. גם לא אכפת לי להעלות צילומי דרכון אם אתה מפקפק.
זה לא אמיתי הדבר הזה.

Comments closed