בחירה, או הדרך שלא נבחרה…

באחד הסרטים הספרדיים שראיתי (וכמובן ששכחתי כרגע את השם שלו..) גיבור הסרט הוא שחקן כדורגל מוכשר בריאל מדריד ובשיא התהילה או לפחות בדרך לשם, הוא עם איזו למבורגיני פתוחה, דוהר ברחבי העיר ומבלי לשים לב דורס ילדה קטנה ובום…החיים משתנים, משפט, כלא וקריירת הכדורגל הלכה לה לאיבוד. הוא חי בתוך תחושת האשם הזו (ודי בצדק אם אני זוכר נכון..) והופך לטבח או שף במסעדה המשפחתית. ישנו משפט שנאמר בסרט הזה, ונמצא בביטחון בעוד הרבה מקומות, זה רק אני שזוכר אותו דווקא משם- אפשר לעשות תוכניות אבל לחיים יש תוכניות אחרות עבורך.

the road not taken

ממש עכשיו יושב עם כוס קפה רותח, מוזיקה שקטה ברקע, אוטוטו מתחיל את היום, אחרי ריצת הבוקר של עשרה קמ' שעברו מהר ואפילו לא היו קפואים, היה נחמד. אז כן, גם לי היו תוכניות שהשיא שלהן היה אמור להיות אי-שם בקיץ הקרוב-רחוק, יולי 2014 הייתי אמור לעמוד על קו הזינוק והרבה שעות לאחר מכן לחצות את קו הסיום של תחרות איש-הברזל ב-רוט', גרמניה. לחיים היו תוכניות אחרות עבורי. זה התחיל בפציעה שהלכה והחמירה בברך, גרמה לי להאט את כמות הדיווש שיכולתי לבצע, עד שנאלצתי לבטל תחרות אחרי תחרות, בכל הקשור לרכיבה ולהפסיק לחלוטין את אימוני האופניים שלי. הרבה קרח, משחות והשד יודע מה עוד, כלום לא עזר, מנוחה רדפה מנוחה כאשר הברור היה בתוך הראש, לא ממש רציתי לקבל את זה עד שלא היתה ברירה. שלחתי מייל, ביטלתי את ההרשמה למקצה החצי ישראמן שהייתי אמור להתחרות בו בעוד שבועיים וחצי באילת ולאחריו ביטלתי את ההשתתפות גם בגרמניה, כי בלי בסיס טוב ומתוך כוונה לאימונים רציניים, אין לי כוונות לצאת לשם, לא תיכננתי לנסוע בכדי לסמן וי, להגיד שעשיתי תחרות איש-ברזל, שאני איירונמן, את זה כבר עשיתי.

בחרתי להתמקד בריצה, זה עושה לי טוב ברגליים (בבטן..) ובעיקר לראש, בתוך הראש. מתוך בחירה מודעת, החלטתי לא לעלות בנפחים בצורה משמעותית, לשמור על "שפיות זמנית". מכיוון שאני חייב מטרה שתמקד אותי נרשמתי למקצה החצי מרתון בתל-אביב בסוף פברואר ואם זה יעבור בשלום יש כוונה לעשות גם את החצי בירושלים. לא מחפש תוצאה, לא להוכיח כלום, רק ליהנות, ריצה עושה לי טוב, בטח בדרך שאני רץ אותה.

רבנו ה.מורקאמי-סאן כתב בתנ"ך ("על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה"- מומלץ) שהוא רץ בכל יום עשרה קילומטרים, ללא חשיבות לקצב, למהירות, פשוט על פי הראש, ההרגשה, מדי יום עשרה קמ' אבל..וזה אבל גדול, אם יש משהו יותר חשוב מריצה (אין דבר כזה..) הוא מוותר, אבל ושוב, זה אבל גדול, אין מצב שיעברו יומיים רצוף ללא ריצה, פשוט אין. החלטתי להגיד אמן ולאחר קריאה בדף היומי (קורא בכל יום פרק, בפעם ה-42.2) התחייבתי לעצמי לריצה יומית של עשרה קילומטרים, והחלטתי, מתוך בחירה, על יום מנוחה אחד בשבוע, לתת לגוף לנוח.

נעלי הברוקס, למעשה שני זוגות האדרנלין שלי, לבנות-כחולות ואדומות, זרוקות בפינת החדר, כתזכורת יומית לריצה שהתחייבתי, הן לא צריכות לשכנע אותי הרבה שאני צריך לרוץ. אני לא צריך לרוץ, אני רוצה לרוץ, אני אוהב לרוץ, אני מאד נהנה לרוץ, מתוך בחירה זה הפך לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי בשנים האחרונות. למרות השינויים שעברתי לאחרונה, הדבר הראשון שחשבתי עליו ולקחתי היו נעלי ריצה, זה מה שהרגשתי.

החיים שלנו מלאים בבחירות, למעשה כל צעד שאנחנו עושים במהלך היום ולו הקטן ביותר, הוא סוג של בחירה, מודעת או שלא מודעת, תחשבו על זה. לפעמים אני מתכנן ובוחר את מסלול הריצה שלי מראש ולפעמים, כמו אתמול למשל, נותן לרגליים לבחור עבורי, לראש אולי להחליט. אלו כאילו בחירות לא-מודעות, כשלמעשה ברור שיש יד מכוונת מאחורי זה, היד הנעלמת, אני, המחשבות, הרגליים.

משתדל לא לחשוב על הדרך שלא נבחרה, היא כבר הפחות חשובה, לא רוצה לחשוב יותר מדי מה היה קורה אם..אם לא הייתי נפצע או אם הייתי רץ, הולך או פועל בדרכים אחרות, יצאתי לריצה חדשה ומחייבת, הראש נקי, הרגליים קלות ודוחפות קדימה במרץ, הזיעה לעתים מטפטפת, נכנסת לעיניים וצורבת, הנשימה פתוחה, עמוקה, מרגיש שאני נושם אויר נקי, חופשי ונהנה.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

דבר המאמן
טרנספורמציות

9 Comments

בני תבורי 25 בדצמבר 2013

איזה יופי! לא אינטנסיבי כמוך, אבל מבין את התחושות. אצלי דווקא הרכיבה עושה טוב יותר, למזלי הטוב, לעומת ההליכות המוטרפות שלא מיטיבות עם הברך והגב (אנחנו נשמעים כמו בשיחה בתור לקופ"ח) ואני יכול להמשיך לרכב בלי בעיות. העניין הזה של יום שעובר בלי אימון זה קושי שלא פשוט להתמודד אתו ויום מנוחה הכרחי הוא בכלל אסון תודעתי אצלי. רק בריאות דובי.

B. Goren 25 בדצמבר 2013

נהדר דובי. ניפגש ב-28.2.14 במקצה של החצי מרתון. וכמו שתבורי אמר, רק בריאות!

שאלה 25 בדצמבר 2013

לקרוא מוקרמי זה סבבה, אבל להעתיק את הרעיון לכתיבה ממנו זה בכלל לא סבבה

אלכס דוקורסקי 25 בדצמבר 2013

דובי, בהצלחה בחצאי המרתון! תיהנה מהם.
החלמה מהירה מהפציעות המציקות.

אלעד אחד 25 בדצמבר 2013

ביידיש זה כמובן מוצלח יותר, וזה משהו כמו "האדם מתכנן תכניות ואלוהים צוחק".

7even 25 בדצמבר 2013

נפלא.
הדבר שאני הכי מצטער ממנו בשגרת חיי העמוסה(עבודה, לימודים, ילד שרק נולג וכו') היא שאין לי זמן לעשות את מה שאני אוהב באמת (כדורסל כמובן) ואין לי ממש זמן להליכה/ריצה/מה שזה לא יהיה.

Amir A 25 בדצמבר 2013

ורק נשאר לקרוא שוב את הסיפור הנפלא "פגישה בסמארה" (הנה ורסיה אחת שמישהו טרח להקליד: http://cafe.themarker.com/post/2726200/)

Amir A 25 בדצמבר 2013

כמובן שהכותרת "פגישה בסמארה" שייכת לסיפור של ג'ון אוהרה וניתנה לסיפור הקצר מהקישור למעלה על ידי הבלוגיסט עצמו (עודד אל-יגון)…

פורד פרפקט 25 בדצמבר 2013

תהיה בריא – "החיים זה מה שקורה בזמן שאתה מתכנן בשבילם תוכניות"

Comments closed