אנדרטת הבקעה ומחשבות על כושר גופני (מירוץ אנדורו בבקעת-הירדן)

אנדרטת הבקעה הוקמה לזכר כל אותם תושבי בקעת הירדן אשר נפלו במלחמות ישראל, עומדת לה בולטת ומרשימה בנוף הבהיר שמקבל את פנינו בבוקר שבת של פברואר שנראה משום מה כאילו אוגוסט בחוץ. אנחנו רק במרחק של שעה נסיעה מהבית, אחרי ריצת הבוקר, ומה שבאנו לחפש פה זה את הספורטאים המוטוריים הישראלים שלא נמצאים בפגרה, כמוני, אלא הגיעו השכם בבוקר בכדי להתחרות במירוץ אופנועים, בשטח, ועוד לא יודעים מה מצפה להם ולי…

אנדרטת-הבקעה

האנדרטה מרשימה מאד וככל שמתקרבים אליה וחולפים לצידה מבינים עד כמה היא גבוהה, מעיף מבט והרבה מחשבות חולפות בראש ואנחנו ממשיכים אל שטח הכינוס שמקבל אותנו ברוב צבעוניותו, ומוזיקה ערבה לאזניים, ערבוב של מנועי שתיים וארבע-פעימות. הריחות באויר הן של שמן במידה כזו או אחרת של שריפה, אדי דלק והזיעה על הגוף שלי בגלל החום הכבד מתחלפת בזיעה כמו של נרקומן בקריז שממש חייב את הסם שלו, במקרה שלי זה ספורט מוטורי ומהר.

עשר וחצי ואני מתכנס עם עצמי בסככה המוצלת, במקום ממנו רואים הכל,ממש כמו שיואב אמר לי, ומחכה להכרזה על הזינוק. שלא כמו כל מירוץ אנדורו "רגיל", הפעם הכניסו נעם היימן ועמותת רוכבי השטח, שינוי קטן בשיטת הזינוק. לא עוד זינוק מדורג אלא זינוק של כל מאסת הרוכבים יחד במין רחבה גדולה שהולכת ונסגרת לתוך משפך או צוואר בקבוק, כולם נכנסים, רק המהירים יוצאים, ראשונים.

הרוכבים על קו הזינוק ואני מקנא בהם, האנדרנלין שלהם בטח בשמיים, לפחות כמו שלי כאשר אנחנו לקראת זינוק בראלי. הם מקבלים את הסימון ועפים קדימה, ענן אבק מיתמר מסביב, אין מספיק רוח והוא נשאר שם, כאילו בא לראות גם הוא את המירוץ, כאילו שכח שלמעשה הוא רק כוכב משנה בהצגה הזו, סתם עומד לו שם ומפריע. מתוך דבוקת הרוכבים מופיע ראשון מי שנחשב כיום לבכיר רוכבי השטח הישראלים, יוני לוי בכבודו ובעצמו על אופנוע ימאהה כחול ודוהר קדימה. לא נותן לדבר פעוט כמו חול פודרה, בור כזה או אחר וגבעה, להפריע לו. לאורכו של כל המירוץ הוא היה זה ששלט בקצב, באלגנטיות, רוקד בלט קלאסי עם האופנוע שלו, נעים בעין לראות אותו רוכב. לקנא, בצורה הכי חיובית שיש, לפרגן.

במקום בו אני עומד, על גבעה משקיפה שכזו, שביום רגיל אף אחד לא היה מתייחס אליה, ניתן לראות את מרבית המסלול, אבל מה שמעניין זה "קיר המוות" שמצפה בכיליון עיניים, חול, אבק ואבנים לרוכבים האמיצים. זה המקום שיפריד בין הגברים לילדים, כמו שאומרים. ראשון מגיע לוי על הכלי הכחול והוא מדלג לו כמו יעל על הסלעים, מפזז והופ הוא נעלם, משאיר אחריו אבק, שעומד וממתין לאחרים, והם יגיעו.

אט-אט מגיעים שאר הרוכבים ואז אני מבין עד כמה ה"קיר" הזה קשה לטיפוס, אחד אחרי השני הם, הרוכבים, נתקלים במכשול הזה, מנסים לבחור דרך כזו או אחרת, גורמים לי להבין עד כמה קשה הרכיבה הזו בשטח, גורמים לי משום מה לרצות ולעשות את זה גם. לא, אני לא כמו כל אלו שעומדים לצידי ומחלקים עצות, חושבים שהם יכולים לעשות את זה טוב יותר, ממש לא. בינינו, אני חרא של רוכב, לא באמת יודע לרכוב, ובכל זאת, מת לנסות את הדבר הזה (כן, מתכנן..)

ככל שחולף הזמן, והרוכבים נדרשים להתמודד עם המסלול הקשה, עם החום הגבוה והמאמצים, אני מבין עד כמה כושר גופני הוא אלמנט חשוב ברכיבת האנדורו הזו. הרוכבים בקטגוריה הבכירה נדרשים לרכוב על המסלול, לבצע הקפות של כ-7 ק"מ במשך שעתיים ברציפות וזה ממש לא קל, זה קשה ואפילו קשה מאד. אין לי ספק שגם הכושר הגופני הוא זה שמבדיל בין הרוכבים והיכולות שלהם להתמודד עם תנאי השטח הקשים, לקפוץ, לעמוד ולשבת על מושב האופנוע ולהתמודד עם כל תנאי השטח הקשים. לא קל, כבר אמרתי..? כן, אם זה היה קל זה לא היה כייף וכולם היו עושים את זה…

יש את הויכוח הקבוע האם ספורט מוטורי הוא ספורט או לא. אני לא יודע להסביר את זה אבל, אין לי ספק בכלל שלרוכבי האנדורו שלפניי, אלו שמתמודדים במירוץ הזה, חייבת להיות רמה גבוהה של סיבולת לב-ריאה מצד אחד וגם כוח פיזי שיסייע להם להתחרות בצורה קלה יותר, טובה יותר. אי אפשר להגיע לתחרות כזו ללא אימוני כושר מתאימים, לא מספיק, לדעתי, לדעת לרכוב שטח כמו שצריך. נכון, אימונים ברכיבה עושים את העבודה, אבל, זה ממש לא רק זה, מרכיב הכושר הוא גדול וככל שהכושר טוב יותר, כך הרכיבה הופכת "קלה" יותר, טובה וזורמת יותר ומאפשרת לרוכב להביא את יכולותיו לידי ביטוי. למה אני נתפס לנקודה הזו כל-כך? כי הבחנתי במהלך השעתיים ברבים מהרוכבים כשהם מאיטים קצב ואף עוצרים, עייפים, תשושים ושפת גוף שאומרת דבר אחד, קשה לי ונגמר לי הכוח, לא יכול יותר, שייגמר כבר הסיוט הזה (לא, זו לא ריצת מרתון).

המירוץ מסתיים, כולם מיוזעים, מותשים, מלאי אבק, אבל גם מחייכים, על המירוץ שהשתתפו בו, על העמידה ביעדים שהציבו לעצמם ואולי גם על הסיוט שהסתיים. כל אחד יקח לעצמו את המסקנות מהמירוץ הזה לאן שהוא רוצה, לאן שנוח לו, בעיקר בכדי להשתפר ולהגיע למירוץ הבא בצורה הטובה ביותר שאפשר. כייף לראות ספורט מוטורי ישראלי שמתקיים, בשטח, למרות כל הקשיים שמסביב. כייף לראות אנשים שעושים מה שהם אוהבים וכייף לראות שהרבה קהל, הרבה מאד קהל, הגיע בשבת מוקדם בבוקר לאנדרטת הבקעה בכדי לצפות בזה. ומתי אני..? אני יוצא לרוץ.

 

חילוף דחוף - דור בלוך
הבאים בתור בבקשה

2 Comments

יואב 23 בפברואר 2014

ספורט לכל דבר ועניין.
מי שלא רכב, כנראה ימשיך להתווכח ולטעון שרק יושבים על האוכף ומסובבים מצערת…
כבוד לכל המשתתפים, וכמובן לצופים שהרחיקו עד שם.
כתבת יפה, דובי.

דובי מילר 23 בפברואר 2014

תודה.

המירוץ הזה, חוץ ממחשבות על כושר גופני, גורם לי למחשבות על לנסות את זה…כושר לא תהיה הבעיה שלי…

Comments closed