בין פאקיו לתל-אביב

הוא שומע את השיעול הכבד מהחדר שליד, מעין חרחור כזה עם נשימה כבדה ושריקות כמו של איזו רכבת קיטור ישנה וחורקת, הזקן עדיין ישן, הוא מצליח לשמוע אותו זז קצת במיטה, גם היא חורקת, כמו הקרונות שמאחורי הקטר.

dr_ee4e91ff8c4410e41752c58d944038db

הוא לוקח נשימה עמוקה וממשיך להביט במסך המרצד שמולו, טלביזיה שחורלבן פשוטה, התמונה לא הכי יציבה וברורה, כנראה שהכבל שוב השתחרר מעט, אבל הוא לא יכול היה לבקש יותר מזה, לא עולה לו כלום, השכנים הסכימו שיתחבר אליהם, מבינים את הקושי התקציבי שלו.

בין הקפיצות של התמונה ממול הוא מצליח לראות את מני, מרקד לו בזירה ממול, כמה הוא חיכה לקרב הזה, מני, אבל גם הוא, חיכה לצפות בו, לראות את האלוף שלו מחזיר את הכתר, את החגורה הכבדה הביתה, לפיליפינים ואולי בעיקר מחזיר לו מעט מהחיוך לפנים, זו לא תקופה קלה עבורו ועבור מני.

נזכר בימים שהיה מתרוצץ בסמטאות של מנילה, חתולים היו קופצים מפחי הזבל, נאספים בחבורות בפינת הרחוב, החתולים, וגם החברים שלו, גורמים לו לפעמים כאילו יצא מאיזה סיפור של מורקאמי, הוא לא זכר את שם הסיפור, רק זכר שיש שם חתולים בסיפור הזה, חתולים שמישהו אחד צד אותם והשני מנסה להציל אותם. הוא לא אהב לקרוא ספרים אף פעם.

הסיבוב הראשון על המסך מולו הסתיים והנערות בביקיני עולות לעשות את הסיבוב שלהן, גורמות לו למחשבות, בעיקר אולי בכל הנוגע לכך שבאגרוף הגוף הוא רק חפץ, הבנות גורמות לכולם להביט בהן, להזיל ריר לנוכח מה שהם רואים מולם והגוף של המתאגרפים הוא פשוט מכונת מלחמה טהורה, מכונה לעשיית כסף.

כמה שהוא רצה להיות כמו מני, הגיבור שלו, כל פרט הוא יודע עליו, כל מה שעבר עליו בחיים ובעיקר כל מה שעשה למען המדינה שלו, הלוואי וגם הוא יכול היה להיות ככה, אבל במקום זה הוא נאלץ לנסוע רחוק משם, למדינה הזו במזרח התיכון, לחיות בתנאים אולי מעט יותר טובים ממה שיש לו בבית אבל בעיקר להרוויח כסף ולשלוח הביתה, לאמא ואבא, לעשות להם חיים קלים יותר. כמה שהם רצו למנוע ממנו את הנסיעה הזו, בסוף הם הבינו שזו כנראה הדרך היחידה. הוא שינה מעט את הגיל שלו, שלא ידעו שהוא צעיר מדי, אחרת הוא לא היה מתקבל. הוא עוד זוכר את הערב האחרון לפני הנסיעה, נכנס למרתף הטחוב, לחבוט חבטות אחרונות בשק העור החום שספג הכל, שם, לפעמים עם סמרטוטים על הידיים, ולפעמים עם זוג כפפות משומשות, הוא הרגיש איך הוא מתנתק מהכל, לשעה הוא דמיין שהוא מרקד לו בזירה, חובט פעם עם ימין ופעם עם שמאל, מנסה לחקות את מה שראה בזירה, באולם בפינת השכונה, לא תמיד זה הצליח לו, לפעמים זה אפילו כאב לו באצבעות, הזיעה טפטפה מהמצח לתוך העיניים, גורמת לחזית החולצה שלו להיראות כאילו שטפו אותה במים, והוא, הוא היה מאושר וזה היה הכי חשוב.

תמיד, לאחר שחבט כמעט שעה בשק הזה היה לו מנהג, הוא היה לוקח את החבל, הדלגית וקופץ במקום עשר דקות, מחזק את הרגליים, את הסיבולת שלו, הוא ידע שגם מני עושה ככה אז כנראה שזה טוב.

לאחר שהגיע למצב של רגליים שורפות ונשימה כבדה היה מניח הכל, לוקח שלוק קטן של מים ואוחז בברזל החלוד שהיה תלוי ניצב בין המשקופים, עושה מעט עליות מתח, מחזק את עצמו עוד קצת, זה אף פעם לא מזיק, טוב, ככה הוא לפחות חושב ואז יוצא לריצה של חצי שעה, מסדר את הנשימה ואת המחשבות, יודע שאף פעם לא יהיה כמו מני, אין לו סיכוי ואולי גם אין לו כישרון. הלוואי והיה יכול ולו רק לפעם אחת להיכנס לזירה, להידחק בין החבלים הכחוליםשחורים שעוטפים את הבמה האדומה מסביב, להרגיש את מה שמני מרגיש בכל פעם שהוא נכנס לקרב שם, מנסה לזכות בתהילה, בכסף, בכבוד, מנסה לגרום לאנשים במדינה שלו להרגיש קצת גאווה.

הוא חוזר למציאות, השיעול מהחדר השני מעיף לו את המחשבות, עוד מעט הזקן יתעורר והוא יצטרך להתחיל את שגרת יומו. לנקות אותו, כי אף אחד אחר לא יעשה את זה, המשפחה כבר מזמן לא מתעניינת בו, לקלח, להכין לו ארוחת בוקר ואז לצאת איתו לסיבוב בשכונה, קצת לשמש, לאויר.

הוא מתחיל לחבב את הקשיש החייכן, כבר מספר חודשים שהוא אצלו בבית, בהתחלה זו היתה נראית לו כמו עבודה ועכשיו, עכשיו הוא מרגיש כמו בן בית, ככה האיש עם השיער הלבן והדיבור השקט אמר לו, שירגיש כמו בבית, כאילו זה הבית שלו.

פעם אחת הוא אפילו הראה לו את הקעקוע על היד, היה שם רצף של מספרים בכחול, על האמה, הוא לא ממש הבין למה שהזקן יעשה את זה לעצמו ולמרות ההסבר, הוא לא ממש הבין, נראה לו מוזר. גם הקולות שהזקן היה משמיע בלילה, לפעמים צועק, גם זה הוא לא ממש יודע מאיפה זה בא, הוא גם לא שאל, הוא רק רוצה לעשות את העבודה שלו, להרוויח קצת כסף, לשלוח הביתה, לאמא ואבא, אולי זה ייתן לאח שלו את האפשרות להיות כמו מני, שבדיוק עכשיו מסיים את הסיבוב העשירי, מחייך, קצת דם יורד לו מעל העין, לו נורא, יש חיוך על הפנים, חיוך שאומר הכל, הוא יודע שהיום החגורה חוזרת הביתה, עוד כמה שניות והשופט ירים לו את היד וגם הוא, פה, לא רחוק מהתחנה המרכזית הישנה, יחייך לו.

הוא מהדק את הקשר על הנעליים הלבנותכחולות, מוריד את הגרביים על הרגליים הרזות שלו, חושב לעצמו אולי יספיק לרוץ איזו חצי שעה לפני שהוא, הזקן, יתעורר, אולי, רק אולי.

השופט בטלביזיה מרים למני את היד, והלב שלו מתרחב, זהו, הוא החליט, אני יוצא קצת ברחובות, רק חצי שעה גנובה של יום ראשון בבוקר, לפני שהשגרה נופלת עליי, מהחדר השני הוא שומע את הזקן קורא לו, יודע שהיום הוא כבר לא יצליח לרוץ, מאוחר מדי, טוב, לפחות מני ניצח

האליפות מגיעה לליברפול
ליגת שוקי ההון - בורסה עולה זה טוב למי?

17 Comments

עכו"ם 20 באפריל 2014

סיפור מקסים ומרגש.

דובי מילר 20 באפריל 2014

תודה

MOBY 20 באפריל 2014

יפה.
אי שם בקליפורניה ליבו של נער אפרו אמריקני החסיר פעימה. לעזאזל עם האיגרוף הזה, בוא נלך ונתאמן בריצה על מנת שנכנס לנבחרת הפוטבול של התיכון.

שחר ד. 20 באפריל 2014

אחלה סיפור.

מני פאקיו הוא באמת אחד המתאגרפים האחרונים שמצליחים לרגש ובו זמנית להישאר בטופ…

דובי מילר 20 באפריל 2014

תודה רבה

פאקו 20 באפריל 2014

טור נהדר דובי.

דובי מילר 20 באפריל 2014

פאקו תודה.

זוהר 20 באפריל 2014

סיפור מרגש.
דרך אגב רובין "הוריקן" קרטר נפטר הערב ממחלת הסרטן והוא בן 76. רבים התוודעו לסיפורו דרך הסרט משנת 1999 שבו דנזל וושינגטון הנהדר גילם את דמותו וכמובן השיר הנהדר של בוב דילן עליו.
יש פה כותבים נפלאים – האם יש מישהו מביניכם שיוכל לרשום איזה פוסט לזכרו של ה"הוריקן"?

זוהר 20 באפריל 2014

ומתבקש לומר "ירים את הכפפה"……

דובי מילר 21 באפריל 2014

היי זוהר, בעבר כבר נכתב ב-באזר על "הוריקאן" – גם על ידי אחד הכותבים האחרים וגם על ידי.
באופן אישי, אין ממש תכנון בכתיבה שלי, זה יוצא מהראש אל המקלדת דרך האצבעות…
אבל, אנסה…

שחר ד. 21 באפריל 2014

לדעתי כבר נכתב עליו כל מה שאשר לכתוב.

אם אתה מעוניין בזווית שונה אני יכול להפנות אותך לפוסט שפרסם בועז כהן לפני כשלוש שנים מהזוית של דילן:
http://boazcohen.wordpress.com/2011/05/21/%D7%96%D7%94%D7%95-%D7%94%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%A7%D7%9F/

דובי מילר 21 באפריל 2014

מכבד את הדעה שלך, אבל לא מסכים איתה…

ברגע שישנם שני כותבים שונים, תמיד יהיו שני פוסטים/סיפורים או לא משנה מה…
עניין של השקפה, זוית ראיה או סתם טעם אישי.

שחר ד. 21 באפריל 2014

אני דווקא מאד מסכים עם שלך (בהתייחסות הזו) :)

הבעיה היא שבד"כ כשאדם מת 99% מהכתבות/ פוסטים מתכנסים לאותו נרטיב וקשה מאד למצוא את האחר. הדעות האחרות (שוב, בד"כ) מחכות לרגעים אחרים בהם קולם יהיה צלול יותר.

דובי מילר 21 באפריל 2014

עכשיו אנחנו מסכימים.
ב-בלוג כמו זה או כמו כמעט כל הבלוגים ב-באזר (ואני מקווה שהחברים שלי מרשים לי להכליל אותם) הכתיבה היא תמיד אישית, באה מהאדם הפשוט חובב הספורט, מגיעה מבפנים.ֿ
לא תמיד היא אחידה עם כל הנכתב הרחבי הרשת או בתקשורת, למרות שהיא, לעתים קרובות, נמצאת "בגל הראשון" כלומר כאשר מתרחש האירוע (משחק/מוות..).

היפה, מבחינתי, בבלוגים אישיים זו זוית הכתיבה האישית והחפה, במקרה של באזר, מעריכה או עשיית דין וחשבון. הקוראים "שופטים" אותנו לחיוב או שלילה בקריאה ובתגובות.
לפעמים כתיבה מתוך "הבטן" שונה לחלוטין, בדיוק כמו שכתבת, מהזמן הצלול והרגוע יותר.
גם אני, כאשר אני כותב, אני תמיד בודק אם כדאי "להתנפל" על המקלדת או להמתין קצת, שהכל ירגע.
אין לי נוסחה לגבי זה- מתי מתאים ומתי נכון מה…

במקרה הספציפי של הפוסט הזה- לקח לו שבוע להבשיל אצלי בבטן, למרות שברגע שצפיתי בשידור הישיר בקרב של פאקאיו הרגשתי כבר את הסיפור.

מאשקה 21 באפריל 2014

דובי, טור מקסים שכתוב ברגש ועטוף בטוהר.
זה "מכניס" אותי גם קצת לקראת סוף החודש הזה.
תודה לך.

דובי מילר 21 באפריל 2014

מאשקה תודה (סליחה שעדיין לא יצרתי קשר, אסביר בהזדמנות).
אכן זו בדיוק הייתה הכוונה, לחבר בין העולמות…

גלן 26 באפריל 2014

עוד כמה ימין והגענו ל 20 שנים לסוף השבוע הארור ההוא. אני לא ממבקשי הפוסטים אבל זה מן הסתם מתבקש. כבר שנים שואל את עצמו סנה או שומכר? הדיון הזה , השאלה הזאת כשנשאלת ונענית ללא התלהמות הוא מתמצותי הספורט הראויים בעיניי.

Comments closed