השמיים הם הגבול (פוסט לשנה החדשה)

יושב מול המקלדת וחושב מה מברכים לשנה החדשה ואיך אומרים או כותבים את המילים הנכונות, המתאימות ואם בכלל יש דבר כזה מילים נכונות ומתאימות. הכי נכון מבחינתי לברך – שתהיה שנה מלאה באתגרים, בהצבת מטרות והגשמתן כי השמיים הם הגבול, ואני מניח שכאשר מגיעים "לשמיים" מגלים שהם אין סופיים ויש מטרות נוספות להציב. ככה הוא בדיוק סיפורו של אלקס זאנארדי, סיפור השראה עבורי ויכול להיות שעובר כולם.

1410217212008-AP SPAIN F1 ZANARDI RETURNS

כתבתי בעבר כבר מספר פעמים את סיפורו של נהג המירוצים האיטלקי החביב, החייכן והכישרוני. אותו אחד שאיבד את רגליו בתאונה מחרידה במירוץ אינדי שהתקיים בגרמניה. החיים שלו היו בסכנה וכאשר יצא מהסכנה הזו בחר לצאת לדרך חדשה, לא לוותר אלא להשתקם ולהילחם ובעיקר ליהנות ולהראות שבאמת השמיים הם הגבול.

מהר מאד חזר לשבת בכסא של מכונית מירוץ, השלים סמלית את ההקפות החסרות על המסלול בו כמעט קיפח את חייו אבל בעיקר זכה לתמיכה צמודה מ-BMW והחל להתחרות במדיה במירוצי טורינג-קארס, זוכה בהצלחה יחסית ונהנה, מחייך, מרסס שמפניה והרבה אופטימיות אצל כולם, משמש דוגמה.

במקביל החל לעסוק גם בתחרויות אופני יד, שהותאמו לו במיוחד, והמרחקים הלכו וגדלו, ואיתם גם ההצלחות והניצחונות כי הוא פשוט ווינר בנשמה. זכה במקום הראשון בקטגוריה שלו בניו יורק, רומא ובעוד מקומות מסביב לכדור אבל את שיא התהילה שלו, כך לטעמו, עשה כאשר זכה במדליית זהב באולימפיאדת לונדון. התחרות עצמה אגב התקיימה במסלול המירוצים בברנדס-האץ', סמלי או לא, קחו את זה לאן שתרצו.

אבל אמרנו שהשמיים הם הגבול ועבור ספורטאי כמו זאנארדי הנהדר, הגבול רק הולך ומתרחק, הופך גבוה ומאתגר יותר ויותר והמשימה החדשה שהציב לעצמו, מאתגרת כל אדם, כל ספורטאי באשר הוא ולא משנה מה מצבו הגופני. הוא החליט להתחרות באיירונמן ב-הוואי בחודש אוקטובר הקרוב. כן, איירונמן ולא פחות מזה.

תחרות של כ-4 קמ' של שחייה בים, 180 ק"מ של דיווש על אופניים וריצת מרתון קשה לכל ספורטאי מקצוען או חובב, מניסיון. התחרות ב-הוואי נחשבת קשה במיוחד וזאת לנוכח הרוחות החמות שנושבות בכבישים הפתוחים של האי האקזוטי. רבים שמגיעים לתחרות הזו, ולא כולם יכולים, נכנעים תוך כדי התחרות לכוחות הטבע האדירים, מוותרים על ההגעה לקו הסיום ומסיימים עם דמעות, זאנארדי בכל מקרה יסיים עם חיוך.

הסיפור של זאנארדי מעורר השראה אצל כל אחת ואחד, כל אחד יכול לקחת ממנו משהו, מהנחישות, מחוסר הרצון הברור לוותר, מהדרך בה הוא מציב לעצמו מטרות, מהגשמת המטרות הללו, הקשות כל כך, מהאופטימיות שהוא משדר לסובבים אותו, מהמבט הזה בעיניים, מבט עמוק שכזה, מבט שגורם לך להבין שבאמת השמיים הם הגבול והכל תלוי באדם, שנה טובה.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

ברס: הניצחון על הג'טס - אלון ברק
שער ברנדנבורג מחכה

12 Comments

shohat 24 בספטמבר 2014

יפה מאד. שנה טובה דובי!

Kay 22 בנובמבר 2014

Woot, I will ceirntaly put this to good use!

Sakthi 24 בנובמבר 2014

It's really great that people are sharing this inrnomatifo.

שחר ד. 24 בספטמבר 2014

שנה טובה דובי!

אני עדיין זוכר את התאונה שלו כאילו זה היה אתמול, פשוט מחריד…
האדם הזה הוא באמת השראה לכולם.

אלכס דוקורסקי 24 בספטמבר 2014

סיפור מעורר השראה. תודה, דובי, ושנה טובה.

אמיר ברמן 24 בספטמבר 2014

סיפור נהדר, תודה דובי.
נתקלתי בסיפור לגמרי במקרה בשבוע שעבר, והאיש נראה מרדים מאוד.

בתור ענף ספורט עם פוטנציאל תאונות קטלניות גבוה, האם יש נהגים נוספים שנפצעו ועשו קממבר בעף אחר?

דובי מילר 25 בספטמבר 2014

אמיר

לא זכור לי כרגע מקרה דומה, למרות שישנם מקרים של נהגי מירוצים שנפצעו, נותרו משותקים והמשיכו להתחרות במירוצי מכוניות, אבל לא פורמולה-1. השם הכי בולט שאני זוכר כרגע הוא קליי רגאצוני, שלאחר תאונה ושיתוק בחלק גוף תחתון חזר והתחרה בראלי דאקאר.

אייל הצפון 26 בספטמבר 2014

ראיתי לפני כמה ימים סרט על תולדות פורמולה1. מה שאני לקחתי משם זה דווקא את הסיפור של לאודה. אחרי התאונה ששרפה לו את הפנים, ואחרי שהוא חזר לסבב, הוא הגיע למירוץ האחרון ביתרון של 3 נקודות. לילה, גשם שהגביל את הראות למטרים ספורים, ומצד שני זו הייתה השנה הראשונה שבה נמכרו זוכיות השידור לרשתות בכל העולם. בעלי רשתות השידור אמרו לברני אקלסטון שאם המירוץ לא מתחיל שישכח מהמשל החוזה. וכך אירע שהמירוץ יצא, למרות שהתנאים היו מתכון לאסון. בהקפה הרביעית ניקי לאודה נכנס עם הפרארי לפיט וסיים את המירוץ שלו. נציגי הקבוצה ניסו להסביר שאירעה תקלה במכונית, אבל ניקי לאודה אמר לא תקלה ולא בולשיט, פשוט חשבתי שבתנאים האלו החיים יותר חשובים מאליפות". לא רק שהוא המרה את פיו של אצזו פרארי, אלא גם אמר את זה מול המצלמות בחוסר הנימוס שלו. (עד היום אני אוהב לשמוע את הפרשנות שלו, למרות שאני מבין כל מילה בגרמנית, כי הוא אומר כל מה שלא אוהבים לדבר עליו).
וזה מה שחסר להרבה ספורטאים היום, בעיקר בכדורגל, ובעיקר בישראל. כשהם מתראיינים הם חושבים מה הספונסר ומה הבעלים ירצו לשמוע. ולא את מה שהם חושבים באמת.

דובי מילר 27 בספטמבר 2014

לאודה הוא דמות בפני עצמו (והסרט – rush, נעשה כשהוא מייעץ ונמצא על הסט).
קצת קשה להשוות בין המקרה של לאודה לזה של זאנארדי ולו רק מכיוון שלאוסטרי לא היתה מגבלה לחזור לנהוג בפורמולה-1, לזאנארדי היתה.
טכנית, הנהגים מחוייבים להיות מסוגלים לצאת במהירות מהרכב באופן עצמאי, למקרה של מצב חירום, דבר אותו האיטלקי לא יכול לעשות, לפחות לא במצבו הנוכחי או עד שיימצא פיתרון.
אבל זאנארדי לא נתן לשום דבר מזה לפגוע בו והמשיך הלאה.

דוגמא הפוכה אולי- דיידיה פירוני, הנהג הצרפתי של פרארי בעונת 82', החצי השני של ווילנייב…נפצע קשה מאד ברגליו בתאונה בהוקנהיים, גרמניה, לקראת סיומה של העונה, מה שמנע ממנו את האליפות ולמעשה את היכולת לחזור ולהתחרות בפורמולה-1. הוא ניסה את מזלו במרוצי סירות – power-boats, ונהרג בתאונה שם, יש אומרים שלאחר אובדן הקריירה בפורמולה-1 לא הצליח להרים את עצמו שוב, היה דיכאוני וחי עם "משאלת מוות"…

שחר ד. 30 בספטמבר 2014

אני חושב שהוא התכוון לסרט הזה: http://www.imdb.com/title/tt2518788/
(ד"א בשני הסרטים מדובר באותו מפיק – נייג'ל סינקלייר)

Earthwind 23 בנובמבר 2014

That's an inugnioes way of thinking about it.

Kanna 24 בנובמבר 2014

Grade A stuff. I'm unsabqtionuely in your debt.

Comments closed