קרצ'יולה נגד רוזמאייר

את עיקר תשומת הלב על המסלול בשנות ה-30 משכו צמד נהגים גרמניים - רודולף קרצ'יולה וברנד רוזמאייר וזהו הסיפור שלהם.


התקופה שבין שתי מלחמות העולם הייתה תקופת זמן של דור צמא-הרפתקאות עם מבט עולמי חדש, זמן שבו אישה הייתה יכולה להטיס מטוס מצד אחד של העולם לצידו השני רק בכדי לצפות בבעלה יושב במכונית מרוץ צרה וכסופה ומתחרה נגד נהגים ומכוניות אחרים או נגד השעון, אבל אנשים אלו, שבחנו כמעט בכל פעם מחדש את הגבולות שלהם, היו גם עדים למרוץ טכנולוגי בלתי נפסק, שגרם לו פעם לסכנה מוחשית לרחף מעל לראשם.

עוד מתחילתה של ההיסטוריה כוח ומהירות היו חלק בלתי נפרד מציורה ותיאוריה . בשנות השלושים של המאה העשרים השתמשו הדיקטאטורים, ובמיוחד אדולף היטלר, בכוח הטכנולוגי ובמהירות בכדי להעצים ולהאדיר את שמם וכל זאת נעשה באמצעות קבוצות המרוצים המפוארות שהוקמו וכמובן על ידי נהגי המרוצים שישבו ליד ההגה. שליטים נלחמו למעשה על מסלולי המרוצים באמצעות "החיילים הפשוטים" שלהם, נהגי המרוצים, ואם היית נהג מרוצים ורצית להמשיך ולנהוג גם בתקופה חשוכה זו, נאלצת לשלם את המחיר ברצון או שלא.

בתחילה היה נראה כי השותפות הזו, בין ההנהגה לנהגים מצליחה. הנהגים הורשו לחופש מוחלט ובלבד שיהיו עסוקים בלנצח מרוצים ולפאר את שמו של הרייך הגרמני, אבל עד מהרה המעורבות של השלטון הפכה לעמוקה יותר ויותר, ההוראות החלו להגיע והחופש הלך ונגזל. הספורטאים החלו לראות כיצד הספורט המוטורי, שהיה למעשה כל חייהם, נלקח אט-אט מהם והכול בשם הפוליטיקה.

מאז עליית היטלר לשלטון בגרמניה בתחילת שנת 1933 החל בגרמניה תהליך "אריזציה"  שמשמעותו העיקרית הייתה הפיכתה של גרמניה לגרמנית טהורה בכל תחומי החיים. כמובן שגם הספורט לא יכול היה להימנע מתהליך טיהור שכזה וכפועל יוצא מכך גם הספורט המוטורי. בצמרת הפירמידה של נהגי המרוצים בתקופה זו שני שמות בולטים מעל לכולם, שניהם גרמנים כמובן ושניהם כיכבו על מסלולי המרוצים במשך התקופה, סוף הקריירה של שניהם לא היה זהה.

רודולף "רודי" קרצ'יולה

קרצ'יולה בפגישה עם אדולף היטלר

הראשון ואולי הנהג שמזוהה יותר מכול עם הספורט המוטורי הגרמני של התקופה, לעתים גם מזוהה, בצדק או שלא תלוי בנקודת המבט, עם השלטון הגרמני הוא כמובן רודולף "רודי" קרצ'יולה .

קרצ'יולה נולד בינואר 1901 בגרמניה וכבר מימי נעוריו ידע כי ברבות הימים הוא רוצה להיות נהג מרוצים. לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשהוא בן-21 בלבד ובעודו עובד כמתמחה בסוכנות רכב באאכן, השתתף במרוץ המכוניות הראשון בחייו, שנערך במסלול אבוס בברלין. למרבה ההפתעה של כולם הצליח קרצ'יולה לסיים את המרוץ במקום הרביעי הכללי והראשון בקטגוריה שבה השתתף. במרוץ השני שבו השתתף, בסמוך למפעל של חברת אופל הגרמנית ברסלהיים הוא כבר חצה ראשון את קו הסיום.

תקרית לא נעימה עם שוטרי גבול בלגיים גרמה לו לברוח חסר-כול מביתו, אבל הדבר לא מנע ממנו להמשיך בקריירת הספורט המוטורי שבה בחר. בשנות העשרים הצטרף קרצ'יולה לקבוצת מרצדס וזכה להישגים רבים, עדיין לא במרוצי הגראן-פרי אולם שמו החל להתפרסם בעולם המרוצים.

בסוף עונת 1931 החליטו במרצדס לפרוש ממרוצי מכוניות והנהג הגרמני עשה את דרכו לקבוצת אלפא-רומיאו עימה זכה בעונת 1932 באליפות ה-HILLCLIMB האירופית היוקרתית. לקראת עונת 1933 החליט, במשותף עם ידידו, נהג המרוצים הצרפתי לואי שיירון להקים קבוצת מרוצים פרטית שתתחרה במרוצי הגראן-פרי עם צמד מכוניות אלפא-רומיאו, הקבוצה נקראה – SCUDERIA SS אולם תאונה שארעה לו כבר במרוץ הראשון, הגראן-פרי של מונקו וגרמה לו לפציעה קשה ברגליו שיבשה את תוכניותיו. בזמן השיקום מפציעתו עבר קרצ'יולה אירוע טראגי נוסף כאשר אשתו נהרגה בזמן חופשת סקי ממפולת שלגים.

לאחר שאדולף היטלר החליט לתמוך בפרויקט המרוצים הגרמני, קבוצת מרצדס הוקמה מחדש ולקראת עונת 1934 הוחתם קרצ'יולה, עדיין תחת השפעת פציעתו ועם ספקות רבים לגבי יכולתו ליד ההגה, אולם הגראן-פרי האיטלקי שנערך באפריל של אותה השנה הוכיח כי את יכולת הנהיגה הוא לא איבד. לאחר 59 הקפות הוביל קרצ'יולה את המרוץ בבטחה ורק עייפות שחש עקב המאמץ הרב שהשקיע גרמה לו להעביר את ההגה לפגיולי האיטלקי שהביא את המכונית הכסופה לקו הסיום (בשנים הללו מותר היה להחליף נהגים במכוניות במהלך מרוץ) .

בעונה שלאחר מכן, 1935 , אף אחד כבר לא יכול היה לעצור את הנהג הגרמני ובסופה של העונה, לאחר סדרת תוצאות מרשימה ביותר שכללה 6 ניצחונות הוא הוכתר כאלוף אירופה .

העונה הבאה, זו של 1936 החלה טוב מבחינתו של קרצ'יולה. ניצחון בגשם שוטף ברחובות מונקו, ניצחון שזיכה אותו לראשונה בתואר – "rain master " אולם זו הייתה נקודת האור היחידה כמעט במהלך העונה, בה כיכב נהג גרמני אחר מקבוצה אחרת ברנד רוזמאייר.

לקראת עונת 1937 הציגה מרצדס מכונית חדשה , ה-w125 וזו החזירה את האליפות האירופית לידיו של קרצ'יולה לאחר שניצח ב-4 מרוצים . ב-1938 חזרו לכותרות המרוצים לשבירת שיאי המהירות על כבישים ציבוריים ורודולף קרצ'יולה שבר את שיא המהירות והעמיד אותו על 432.7 קמ"ש שנקבעו על האוטוסטראדה שבין פרנקפורט לדרמשטאט. לצורך האירוע, שנערך בחודש ינואר של אותה השנה, נסגרה האוטוסטראדה לחלוטין על ידי חיילי ה-SS, אולם על אירוע זה העיבה התאונה הקטלנית שגבתה את חייו של ברנד רוזמאייר, אולי הכישרון הגרמני הגדול ביותר שצמח אי פעם על מסלולי המרוצים ונהג באירוע זה במדי אוטו-יוניון. קרצ'יולה, שהיה חבר קרוב של רוזמאייר, הושפע קשות מאירוע זה.

בהמשך העונה, בעקבות עקביות בצבירת ניקוד חשוב הצליח קרצ'יולה להבטיח לעצמו אליפות אירופית שלישית, מה שהפך אותו לנהג הגרמני המעוטר ביותר בשנות ה-30.

במהלך מלחמת העולם השנייה התגורר קרצ'יולה, יחד עם אשתו השנייה אליס הופמן בשוויץ, מתחמק מהאירועים הנוראיים שהתרחשו מסביבו ומיד לאחר המלחמה ניסה קרצ'יולה לחדש את קריירת המרוצים שלו אולם תאונה מחרידה שארעה לו במהלך האימונים לקראת האינדי-500 בארה"ב קטעה את הניסיון הזה ועבר זמן רב בטרם הצליח לשוב וללכת על רגליו. ב-28 בספטמבר 1959 נפטר רודולף קרצ'יולה כשהוא בן-58 .

ברנד רוזמאייר

ברנד רוזמאייר

ה-27 בינואר, 1938 היה בוקר קריר כמו שרק בוקר גרמני יכול להיות בזמן שהמכונאים של קבוצת אוטו-יוניון התכוננו לקראת המשימה החשובה של היום, שבירת שיא המהירות על כבישים ציבוריים, שנקבע אך דקות מעטות קודם לכן על ידי קרצ'יולה שנהג במכונית מרצדס, היריבה השנואה מבית.

רוח חזקה החלה לנשוב בסמוך למסלול וקרצ'יולה עצמו ניגש לנהגה של אוטו-יוניון, ברנד רוזמאייר הצעיר, איחל לו בהצלחה והזהיר אותו מפני הרוחות הנושבות על פני האוטוסטראדה עליה הוא אמור לנסוע, הוא ידע, הרי ממש עכשיו חזר משם.

רוזמאייר התיישב בתוך המכונית הכסופה שנבנתה במיוחד למטרה זו ויצא לדרך. במהירות של למעלה מ-300 קילומטרים לשעה רוח צד חזקה פגעה ברכבו, גורמת לסחרור. לרגע היה נדמה שמכונית המרוץ של אוטו-יוניון מתעופפת כמו עלה נידף ברוח, רוזמאייר נהרג במקום. כיום ניתן למצוא בקרבת מקום התאונה אנדרטה לזכרו של אחד מגדולי נהגי המרוצים שידעה גרמניה של שנות השלושים ואולי בכלל.

כמו רבים מנהגי המרוץ של התקופה גם רוזמאייר החל את דרכו כרוכב אופנועים אך עד מהרה מצא את עצמו במדי קבוצת DKW הקטנה. כאשר הוקמה קבוצת המרוצים של אוטו-יוניון, ש-DKW הייתה חלק ממנה כתוצאה מאיחוד בין 4 יצרני רכב שונים, הצטרף גם רוזמאייר לאוטו-יוניון והחל לבקש ממנהלי הקבוצה הזדמנות לנהוג במכונית המרוץ החדשה, ה-A-TYPE בעלת מנוע ה-V-16  .

לנסיעת המבחן הראשונה שלו הגיע רוזמאייר כשהוא לבוש בחליפה ועניבה וכאשר נשאל לפשר הדבר אמר כי זהו יום מיוחד וחגיגי עבורו ולכן ראוי להתלבש בהתאם. הנהג הראשי של אוטו-יוניון באותה השנה היה האנס שטוק וכאשר החל רוזמאייר בנסיעת המבחן על המסלול נורבורגרינג קבע מיד זמני הקפה זהים לאלו של הנהג הוותיק יותר.

למנהל קבוצת אוטו-יוניון לא היה ספק והוא החתים את הגרמני הצעיר, בתור נהג מחליף בקבוצה אך רוזמאייר התמרד כנגד ההחלטה וביקש לאפשר לו להתחרות. את המרוץ הראשון שלו לעונת 1935, באבוס, הוא סיים עם תקלה טכנית במנוע. המרוץ השני במסלול נורבורגרינג שכבר היה מוכר רוזמאייר ובתור נהג רביעי בקבוצה לא היו ממנו ציפיות מיוחדות אולם לאחר ששאר נהגי הקבוצה פרשו היה זה רוזמאייר שנלחם כנגד קרצ'יולה ואף כמעט ניצח אותו, מסיים לבסוף במקום השני.

לכולם היה ברור שמדובר בנהג כשרוני ביותר. הניצחון הראשון של ברנד רוזמאייר הגיע גם הוא, היה זה במרוץ הגראן-פרי של צ'כוסלובקיה. עונת 1936 הייתה העונה המלאה הראשונה של הנהג הצעיר והניצחון החשוב של העונה היה במרוץ ה- Eifelrennen במסלול נורבורגרינג המוכר, מול יריבים בדמותם של קרצ'יולה וטאצ'יו נובולארי האיטלקי המפורסם ותחת מעטה של ערפל כבד, מה שהוסיף עוד יותר לגודל ההישג.

בסוף העונה הוכתר ברנד רוזמאייר לאלוף אירופה. בעונה שלאחר מכן, עונת 1937 נסע ברנד רוזמאייר יחד עם שאר קבוצת אוטו-יוניון וגם מרצדס כמובן בכדי להתחרות בארה"ב במרוץ הואנדרבילט המפורסם וגם שם השאיר את חותמו וניצח. לנסיעה זו התלוו לקבוצות הגרמניות נציגי המפלגה הנאצית וגם קציני SS שניצלו את המרוץ לצרכי תעמולה רבים ומכוניות המרוץ הגרמניות עוטרו בצלבי-קרס.

המרוץ האחרון לעונת 1937 התקיים במסלול המרוצים המפורסם דונינגטון-פארק באנגליה. 50 אלף צופים נאספו אל המסלול בכדי לחזות בהופעתן של הקבוצות הגרמניות בראשות קרצ'יולה ורוזמאייר ואכן אלו סיפקו את המתבקש. לאחר מאבק עיקש בין הצדדים היה זה שוב ברנד רוזמאייר שחצה ראשון את קו הסיום.

לאחר המרוץ התבשר רוזמאייר כי חברו טאצ'יו נובולארי יצטרף החל מעונת 1938 לקבוצתו, אולם עד תחילתה של העונה החדשה החליט רוזמאייר להתרכז בשבירת שיאי המהירות, שיאים שיביאו לו הרבה כבוד ויוקרה וכמובן גם יוכיחו את עליונות הטכנולוגיה הגרמנית על מסלולי המרוצים כמו גם על הכבישים הציבוריים כי הרי תחרויות אלו נערכות על גבי האוטו באנים הגרמניים, גאוות משרד התחבורה הגרמני.

רוזמאייר לא הספיק לשבור שוב את שיא המהירות שקבע קרצ'יולה, הוא נהרג בזמן שעשה את מה שאהב וידע לעשות טוב יותר מכול, נהיגה. ברנד רוזמאייר נקבר בבית קברות בברלין תחת טקס צבאי מלא ובנוכחות אדולף היטלר שספד לו ואמר כי רוזמאייר נלחם וייצג היטב את גרמניה ופאר את שמה בעולם.

ואן מרוויק מנפה את נייג'ל דה יונג
אימפריית המוח (איתן בקרמן)

7 Comments

דורפן 4 באוקטובר 2010

אוטו יוניון זו חברת פורשה? כי מדברים עכשיו על חזרתם לפורמולה-1

יואל 5 באוקטובר 2010

לא – אוטו יוניון זה אאודי

דובי מילר 5 באוקטובר 2010

וכמו שנאמר – שניכם צודקים, לפחות קצת.
האיש מאחורי אוטו-יוניון בתקופה הראשונה של הקמת קבוצת המרוצים הוא לא אחר מאשר ד"ר פרדיננד פורשה והוא היה זה שתיכנן את מכונית המרוץ הראשונה שלהם,המהפכנית מבחינת התפיסה, מנוע מאחורי הנהג,התייחסתי לזה בפוסט הקודם בסדרה זו.
אוטו-יוניון הוקמה מאיחוד של 4 חברות רכב קטנות ולאחר המלחמה הוכרה בעצם כאאודי, כפי שאנו מכירים אותה כיום, הסמל של 4 הטבעות נשאר זהה.

מדברים על חזרתה של פורשה לפורמולה-1.
כיום מתחרות אאודי ופורשה אחת כנגד השנייה בעצם במרוצי הסיבולת ומכוניות הספורט ומנכ"ל החברה טען השבוע, בתערוכת פריז כי אין שום היגיון בכך ותוך זמן קצר תתקבל החלטה מי משתי החברות תעבור להתחרות בפורמולה-1, כי חשוב שיהיה יצוג לקונצרן הענק הזה גם בפורמולה-1.
קשה להעריך כרגע מי זו תהיה.פורשה בעלת מסורת רבת שנים במרוצי הסיבולת ואאודי בעלת הצלחות רבות ב-10-15 שנים האחרונות.

יגאל 5 באוקטובר 2010

מאמר מצויין, דובי.

בפתיחה, הזכרת, בקצרה, את אישתו של רוזמאייר, שהייתה אשה רבת-פעלים בזכות עצמה (טייסת) ונפטרה לפני כ-3 שנים, בגיל 100. לפני מותו של רוזמאייר, לבני הזוג נולד בן, ברנד ג'וניור, כיום רופא מצליח.
ביקרתי בפרנקפורט פעמיים בשנה האחרונה וחלפתי, מספר פעמים, על פני מקום התאונה והאנדרטה לזכרו, אך לא עצרתי שם. מבטיח לתקן בביקור הבא.

דובי,
מה היא אותה "תקרית לא נעימה עם שוטרי גבול בלגיים", שהזכרת למעלה, בסיפור על קארצ'יולה?
אף פעם לא שמעתי על זה.

שאלה נוספת:
האם יש לך המלצה על אחד הספרים שנכתבו על צמד הנהגים הנ"ל?
למיטב ידיעתי, הספרים הטובים נכתבו בגרמנית בלבד ולא זכו לתרגום אנגלי.

זה המקום לציין שפורשה השתתפה באליפות ה-F1 שלוש פעמים; הפעם הראשונה הייתה בתחילת שנות ה-60 (61-62), כאשר הנהג האמריקאי הנודע דן גורני זכה בגרנד פרי הצרפתי ברואן (ROUEN) ב-62, כאשר הוא נוהג באחד ממכוניות היצרן.
הפעם השנייה הייתה באמצע שנות ה-80, כאשר הייתה ספקית המנועים הרשמית של קבוצת מקלארן, כתוצאה משת"פ בין הקבוצה הבריטית וקבוצת TAG של מנסור אוג'ה. יחסי מקלארן-פורשה היו מוצלחים במיוחד; הקבוצה זכתה ב-3 אליפויות נהגים ו-2 אליפויות יצרן (25 ניצחונות סה"כ, בין השנים 83-87).
הפעם השלישית הייתה מוצלחת הרבה פחות- פורשה בנתה מנוע V12 עבור קבוצת פוטוורק (FOOTWORK; לימים ארווס, ז"ל) לעונת 91, אך לא הצליחה להעפיל לאף מירוץ בו השתתפה. פורשה פרשה מ-F1 כעבור פחות מחצי עונה ולא חזרה לזירה מאז.

דובי מילר 5 באוקטובר 2010

יגאל – "הסיפור הבלגי" של קרצ'יולה – עוד לפני תחילת קריירת מרוצי המכוניות שלו, הוא היה במסיבת אירוסין של חבר בגרמניה בסמוך לגבול הבלגי ובמועדון היו נוכחים גם חיילים בלגיים יחד עם הקצין שלהם.
קרצ'יולה יחד עם הזוג הצעיר ישבו בסמוך לשולחן הבלגי והקצין הבלגי החל לוטש עיניים לעבר בת-הזוג של חברו של קרצ'יולה ובשלב מסוים ניגש וביקש לרקוד איתה. חברו של קרצ'יולה סרב והתפתחה קטטה במקום שבמהלכה, במתכוון או שלא, חבט קרצ'יולה בקצין ושבר את אפו, נמלט מהמקום והיה זה רק עניין של זמן עד שיעצר על ידי המשטרה.
לחברו היה אופנוע NSU, הוא נתן אותו לקרצ'יולה ואמר לו לעזוב את האזור באופן מיידי, לנסוע עד שייגמר הדלק. זהו,זה הסיפור.

ספרים על קרצ'יולה ורוזמאייר – כאשר ביקרתי ב-MOTOR BOOKS הציע לי יעקב צלאל את הספר שכתב ניקסון יחד עם אשתו של רוזמאייר, באנגלית,חתום על ידי הסופר. המחיר היה 350 פאונד…הספר הזה נחשב הכי טוב שיש עליו.
ספר שמרכז למעשה את הסיפור של שניהם, באנגלית, חוץ מהספרים המוכרים הרגילים על ה-SILVER ARROWS הוא הספר שנכתב על ידי פטר סטיבנסון ונקרא – DRIVING FORCES, מיותר לציין שיש לי אותו,נכון..?

דורפן 6 באוקטובר 2010

דובי – לפני כמה שנים כתבתי בבלוג שלי פוסט שאני רוצה שתתייחס אליו. הוא לא כזה ארוך אז אני מעתיק את כולו אל תוך התגובה כאן. פשוט מעניינת אותי התחושה שלך ברמה האישית כלפי היצירה הנאצית הזו:
****

ידיעה קטנה באתר ESPN תפסה את העין שלי הערב. בקרוב תימכר במכירה פומבית מכונית מרוץ גרמנית מהתקופה הנאצית. מסתבר שהמכונית הזו היא מעשה אמנות טכנולוגי. היסטוריון של מכוניות אאודי, יצרנית המכונית, אומר שהיא הקדימה את זמנה ב20 עד 40 שנים. בידיעה כתוב שדובר בית המכירות הפומביות מסר שלמרות שהיטלר נתן לחברה כסף לפתוח המכוניות הללו, המכונית הזו לא כל כך קשורה לרייך השלישי.

אני אגיד פה משהו קצת קיצוני. החגיגה הקטנה שעורכים סביב המכונית הנפלאה הזו, עכשיו מציגים אותה בניו יורק, היא סוג של הכחשת נאציזם. אני לא חושש ממכחישי שואה כמו אלו שבטהרן. כלומר, אני חושש מאד ממה שהם עלולים לעשות מבחינה צבאית, אבל אני לא חושש שהשואה תישכח בגללם. אני יותר חושש ממצב בו הנאצים יישפטו באופן יחסי. ואנשים יגידו שזה איום ונורא מה שהם עשו ליהודים ולעמים אחרים, אבל מצד שני הם בנו מכוניות יפות והגיעו להישגים אסטטים או מדעיים או תרבותיים.

לספורט יהיה חלק מזה. כי אין לי שום ספק שבתוך ההישגים האסטטים הללו, שאנשים מצפים שנתייחס אליהם באופן אובייקטיבי, אנשים מונים את אולימפיאדת ברלין, ואת הטקסיות המרשימה שם ואת הסרט המצוין שצילמה הבמאית הנאצית לני ריפנשטאל על האולימפיאדה ההיא. אני יודע שאני נוגע בנקודה שנויה במחלוקת לגבי ריפנשטאל, ורבים סבורים שלא הייתה נאצית אלא רק במאית שהשתמשה במשאבים שהשלטון העמיד לרשותה בכדי להגיע להישג אמנותי. אבל בכלל לא אכפת לי. מצידי שהתחבטה בלילות אם להיות בודהיסטית ואולי הוקירה את התרומה העצומה של יהודים לתרבות גרמניה. אבל היא עשתה מעשה מרכזי עבור הנאצים ולכן עבורי היא נאצית.

הנקודה היא שהנאצים לא היו אנשים חסרי יכולת או אפסים. המשטר שלהם היה יעיל, הם ניהלו את אחת המערכות הצבאיות החזקות בהיסטוריה ובמסגרת הזו גם הגיעו להישגים טכנולוגים. טיל ה2V שעשה שמות בלונדון היה הישג טכנולוגי והמכונית המזויינת הזו היא מין הסתם הישג טכנולוגי כזה. אבל זה בדיוק המקום בו אין מקום ליחסיות. יש מקום למוסר. הנאצים הם חלאות המין האנושי. הם וכל הקשור אליהם טמא. אני מקווה שמי שיקנה את המכונית הזו רק רע שיהיה לו ממנה.

כי יחסיות כזו היא השכחה האמיתית. הנה דוגמא: כולם יודעים אילו זוועות עשו הרומאים ברחבי העולם העתיק ובצמאון הדם שלהם בקולוסיאום. אבל מרוב שאנחנו מעריכים את ההישגים הארכיטקטונים, השלטוניים והאומנותיים שלהם הרומאים היום הם עם מוערך מאד בהיסטוריה האנושית. זה המדרון החלקלק של היחסיות. ואני מרגיש שהנאצים כבר נמצאים על המדרון הזה. ולספורט ותרבות הגוף יש מקום קצת מפוקפק בתהליך הזה.

דובי מילר 6 באוקטובר 2010

רונן – אתה לא יודע עד כמה שאתה צודק, גם מבחינת מעשי הנאצים והתקופה וגם מבחינת היחס הסלחני משהו מצד האנשים של היום.
אתחיל קודם כל במכונית המדוברת שהזכרת – מדובר במכונית האוטו-יוניון TYPE-C אם אני זוכר נכון שהוצגה והוצעה למכירה פומבית בסכום אדיר, ולו רק בגלל ששרדה את התקופה הנאצית ושופצה, על פי מקורות יודעי דבר ולא על פי מה שסופר היא הוחבאה באסם במזרח-גרמניה. כאשר הוצעה למכירה הכותרות שקיבלה היו – "המכונית של היטלר" וכו'..והשימוש הברור והמעצבן ברור.

אחת הסיבות שהתחלתי לחקור ולהתעניין בתקופה הזו, מעבר לקרבתי האישית לתקופת השואה, היתה הרצון לגרום לאנשים לא לשכוח את התקופה הנוראה הזו ועוד יותר מכך להראות שלמרות כל מה שקורה מסביב(החל מ-1933) יש כאלו שממשיכים לחיות כרגיל וזה דבר נורא לדעתי.
ככול שחקרתי לתוך התחום הזה, עצבנתי מספר רב של אנשים,היסטוריונים יודעי דבר, שניסו להפריד בין הספורט המוטורי לבין המשטר הנאצי, דבר שלא יעלה על הדעת ולא בגלל הכסף והתמיכה אלא בגלל שהמשטר הזה היה כל כך טוטלי וברור שהיה מעורב בספורט המוטורי, אין שום דרך להפריד ולהגיד שהספורט המוטורי(או הספורט בכלל) הם דבר אחד והמדיניות בתוך גרמניה היא משהוא אחר.
חיפשתי תמונות של מכוניות המרוץ עם צלבי הקרס עליהן והתגובות שקיבלתי עצבנו אותי שוב ושוב.

במהלך שנת הלימודים בשנה שעברה, כאשר לימדתי את נושא גרמניה הנאצית בכיתות, התייחסתי גם לאולימפיאדה וגם לספורט המוטורי וזה לא נמצא בתוכנית הלימודים, זה פשוט גורם לתלמידים להתעניין יותר ותוךכדי כך לימדתי גם על ריפנשטאל ובעיקר על כל אלו "שעמדו מהצד" והמשיכו בחייהם מבלי לסייע, כתבתי על כך מאמר קצרצר ואצרף אותו בהמשך.

Comments closed