קאמבק עצוב, בינתיים

עונת הקאמבק של מיכאל שומאכר נראתה כמו תאונת דרכים.

sutton

תנסו להיזכר רגע בהקפה הראשונה במרוץ האחרון באבו-דאבי (אנחנו מדברים על פורמולה-1, כן?) כולם טסו קדימה ומרצדס כסופה אחת עם נהג שחובש קסדה אדומה ועונה לשם מ.שומאכר לוחץ חזק מדי על הדוושה הימנית, המכונית מסתבסבת לה ופונה עם החרטום כנגד כיוון הנסיעה. בשנייה הבאה מגיעה מכונית בצבעי הדגל ההודי, פורס-אינדיה, מטפסת על הפסל הסביבתי הגרמני וכמעט שולחת את מיכאל שומאכר לעולם שכולו טוב.

לטעמי, התאונה הזו מסכמת את כול עונת הקאמבק של מי שהיה 7 פעמים אלוף עולם. תאונת דרכים ולא יותר מזה. סיפור שהתחיל ככותרות ענקיות על אחד הקאמבקים הגדולים בהיסטוריה ועם הרבה ציפיות לחידוש ה-SILVER ARROWS  הקלאסיים נגמר בקול ענות חלושה. תאונת דרכים.

העונה של הגרמני היתה כל כך אומללה עד שהוא הזכיר לי סיפור של הומלס. תנסו לחשוב על רחוב אלנבי בתל-אביב. עכשיו תנסו לדמיין את אותם הומלסים שזרוקים על המדרכות. אנחנו חולפים לידם, מסתכלים, חלקנו מתייחסים באמצעות שקל והשאר מתוכנו, לאחר מבט קצר, ממשיכים הלאה ואחרי שנייה שוכחים מה ראינו. ככה בדיוק הפך הסיפור של שומאכר העונה. בהתחלה התייחסנו אליו מעט וכול יציאה למקצה דירוג ולאחר מכן זינוק למירוץ היה מעין סיפור, הפך לסיפור קצר, שורה ובסוף כבר לא התייחסנו אליו כלל.

קשה לחזור לאחר שבתון. הספורט לא מחכה לך. תשאלו את לאנס ארמסטרונג, המכוניות עברו שינוי גדול מאז ששומאכר נהג בפרארי. הצמיגים כבר לא אותו דבר וכך גם מערכות המחשב השונות שסייעו לנהגים. והמערכת החשובה מכול כבר לא אותו הדבר – הגוף. נכון, הוא היה פריק של כושר גופני ונחשב הכי טוב שיש אז. גם היום, כמה טוב שלא יהיה, הגוף מתעייף ומזדקן ואולי אצלו זה משפיע פחות אבל כשהכול לא עובד, גם זה מצטרף לרשימה.

פה ושם ראינו ניצוצות ממה שהיינו רגילים אבל בתמונה הכללית זה לא היה זה. ניקו רוזברג, בן-זוגו לקבוצה הוכיח פעם אחר פעם שהוא מהיר ממנו וחוק מספר-1 במרוצי מכוניות הוא קודם כול להיות יותר מהיר מבן-קבוצתך, לנצח אותו במקצה הדירוג, לסיים לפניו את המרוץ, גם אם שניכם מזנדבים בסוף הטור, זה לא ממש משנה, תהיה מהיר ממנו. שומאכר אפילו את זה לא הצליח לעשות, לפחות לא בצורה קבועה.

הטענה, החל מהרגע הראשון, הייתה שמכונית המרצדס לעונת 2010 נבנתה על פי דרישתו של רוזברג ועוד הרבה לפני שידעו בקבוצה הגרמנית ששומאכר ינהג אצלם. מכונית מתחילים לתכנן הרבה לפני העונה וכאשר ישבו מהנדסי כוכב הכסף יחד עם רוס בראוון לתכנן מה הם רוצים, אפילו לא ידעו שם כמה כסף ידרוש שומאכר עבור הקאמבק שלו. שומאכר מצידו החזיק משום מה את הקלפים לגבי חזרתו קרוב לחזה. השמועה אומרת שזה היה קרוב לחזה של אשתו שחששה מהעיסוק החדש שלו במרוצי אופנועים והעדיפה שיוציא את המרץ שלו חזרה במושב הבטוח של המכונית (לא בטוח שאחרי התאונה באבו-דאבי היא תהיה מרוצה).

מיכאל שומאכר לא הצליח להסתגל למכונית וזו עובדה. נעשו שינויים קטנים במסגרת המותר במהלך העונה, בעיקר לקראת המסלולים ה"איטיים" יותר. החלו להשתמש בחלק מהמסלולים במכונית בעלת שילדה קצרה יותר, בסיס גלגלים קטן יותר וכול זאת כדי שהוא ירגיש יותר נוח, ירגיש טוב יותר את המכונית. זה לא עבד.

עכשיו העיניים נשואות לעונה הבאה ומה יהיה עם שומאכר. השמועות לא מפסיקות לעוף באויר. האם הוא יודיע על פרישה נוספת, סופית ויעבור לכסא הניהול לצידו/במקומו של רוס בראוון? האם הוא יחזור לעונה נוספת, שנייה והפעם, לאחר עונת הרצה, יהיה לו קל יותר וטוב יותר? קשה לדעת ועוד יותר קשה להאמין.

כבר היו נהגים שפרשו וחזרו, חזרו מצוין אפילו. לאודה חזר מפרישה ולקח אליפות, פרוסט חזר מפרישה וזכה בעוד אליפות. זה אפשרי. האם שומאכר יעשה את זה? יצליח? שאלה טובה.

רגע מר (למגינים)
טופ מודל

5 Comments

IDO 20 בנובמבר 2010

לא. המקסימום שמחכה לו זה מוות על המסלול.
(נדרס על ידי טאטא מרוץ, איזה סיום הולם!!)

הוא איטי, הוא איטי, הוא איטי !!!!

תומר ש 20 בנובמבר 2010

התאונה באבו דאבי היתה ממש מפחידה. ליוצי כמעט מחץ לו את הראש.

דובי מילר 20 בנובמבר 2010

תומר – מה שגרוע בסוג כזה של תאונות הוא שאתה, במקרה הזה שומאכר, פשוט עומד ניצב ללא יכולת לעשות כלום ומחכה למר גורלך.
מהרגע שהמרצדס הסתבסבה לה ועמדה בניגוד לכיוון התנועה למיכאל שומאכר לא היתה אפשרות לקחת חלק בקביעת הגורל שלו ואני בטוח שברגע שראה בשנייה את הפורס-אינדיה של לויצי מתקרבת, כל חייו עברו לו מול הפרצוף.
הכי קל, כמו שעשה אדון אילדיס בשידור בערוץ הספורט, לבוא ולהאשים את לויצי בחוסר תשומת-לב. לא היתה לו שום יכולת לעשות עם זה משהו ולהגיב בזמן. הוא הגיע, עמוס באדרנלין לפנייה, מכוניות אמנם זזו ימינה ושמאלה אבל הוא היה מרכזי ולכן לא היתה לו שום אפשרות בלימה בזמן או בריחה.
בגלל המבנה של המכונית היא פגעה במרצדס, ששטוחה בדיוק כמוהה, ועלתה עליה עד הסוף הכמעט רע ומר.
טוב שזה נגמר ככה.

נתי 20 בנובמבר 2010

כיוון שאני מכיר ומבין בתחום כל כך מעט, קצת שאלות של ידע בסיסי:
האם הקאמבקים האחרים שמוזכרים פה (לאודה, פרוסט) ניתנים להשוואה לקאמבק של שומאכר ולפיכך גם לצפי דומה של הישגים?
אני מתכוון מבחינת משך זמן הפרישה, גיל החזרה לפעילות וכד'.
ללא קשר, עוד שאלה בתחום: בשנים האחרונות העניין של אלוף צעיר מאד חוזר שוב ושוב: המילטון, פטל, נדמה לי שגם אלונסו. כל פעם נשבר "הגיל הצעיר ביותר שהושגה האליפות". זה משהו מיקרי שהיה קיים גם בעבר או שיש פה איזו תופעה?
שוב, אני חסר ידע בתחום, אבל בכל זאת מתעניין קצת. מקווה שלא יצאתי אידיוט לגמרי…

דובי מילר 21 בנובמבר 2010

נתי – למרות שקשה להשוות תקופות שונות אם כול ההיבטים מסביב ננסה מעט נתונים.
ניקי לאודה פרש מנהיגה פעילה בעונת 1977 כאשר היה בן-28, בעיקרון בשיא הקריירה שלו ולאחר 2 אליפויות עולם אבל גם לאחר פציעה קשה שעבר שנה קודם לכן, פציעה שכמעט וסיימה את חייו. הוא נהג אז בקבוצת ברבהאם. כאשר חזר, לעונת 1982 הוא עשה זאת לקבוצת מקלארן ושם ההתאקלמות היתה קצרה ביותר. עוד באותה העונה הוא זכה במרוץ. בעונת 84' זכה באליפות נוספת ועונה לאחר מכן, בגיל-35 פרש סופית מנהיגה פעילה.
אלאן פרוסט הספיק לזכות ב-3 אליפויות עולם לפני הפרישה. את עונת 91' עשה במדי פרארי וכשהוא בן-36 הודיע על פרישה או יותר נכון שבתון של שנה אחת.
לאחר מכן חזר לקראת עונת 93' לקבוצת וויליאמס וזכה מיד באליפות נוספת, רביעית במספר ואז הודיע על פרישה סופית.
כיום נהגי פורמולה-1 מתחילים בגיל הרבה יותר צעיר בקטגוריה הבכירה, מדלגים על שלבים בדרך לפעמים- פעם בזכות כישרון ופעם בזכות כסף.
אלונסו, המילטון וסבסטיאן ווטל אכן "שינו" את ההיסטוריה בצעירותם והישגיהם.
הם משלמים על זה מחיר שראוי לדיון בפני עצמו.

Comments closed