זה רק גוש בטון בסופו של דבר

ביקור מעורר ב-AVUS, ברלין.

טריבונת הבטון ב-AVUS, ברלין

חודש יולי 2009 מוצא אותי מבלה עם אשתי את יום הולדתה בברלין. חיכיתי לביקור הזה כמעט יותר מכול טיול לחו"ל אי פעם. אולי רק למסע הראשון שליוויתי לפולין עם בית הספר שבו אני מלמד הייתה לי ציפייה גדולה יותר.

כן, ברור שברלין מבחינתי היא סיפורו של העם היהודי וההיסטוריה הכואבת אבל רציתי להגיע לברלין גם בגלל עוד דברים, שקשורים כמובן להיסטוריה אבל להיסטוריה של הספורט ושל הספורט המוטורי.

כאחד שחוקר ומחטט רבות בספורט המוטורי בשנות השלושים, אחד המקומות שרציתי לבקר בהם יותר מכול היה מסלול AVUS בברלין. אוקיי, זה לא ממש מסלול מרוצים כיום אלא, ממש כמו אז, חיבור של האוטוסטראדה מברלין החוצה.

כול מירוץ וכול תקופה הביאו עימה אורך שונה למרוץ הזה אבל האופי שלו נשאר זהה, ישורת ארוכה ארוכה שהמהירות שמושגת בה היא כמעט דמיונית. אותי מאד עניין לראות את סימן ההיכר של AVUS, את נקודת החן או אולי הפרונקל, תלוי איך מסתכלים על זה.

אנ מתכוון לאותה טריבונת בטון מפורסמת, עליה עמדו ראשי הקצונה הנאצית כאשר באו לצפות בנציגי צלב-הקרס שועטים לעבר עוד ניצחון.

לא ממש התאמצתי להבין איפה נמצא אותו גוש בטון אפור. קיבלתי הסבר מדלילה, ידידה טובה וחובבת ספורט מוטורי בעצמה. היא אמרה לי בדיוק באיזו תחנת רכב לרדת, רק חבל שלא רשמתי את הכתובת כמו שצריך, חבל.

אחרי ביקור חובה ברציף-17, אותו מקום ארור ממנו נשלחו יהודי ברלין למחנות, סימנתי לעצמנו את AVUS כיעד הבא. ההרגשה שלי אמרה שזה לא צריך להיות רחוק מדי. בגרמנית רצוצה ניסיתי לשאול שני כרסתני בירה בבית קפה ולהבין את הכיוון. הם ענו משהו מאד כללי והתחלנו בהליכה, זה בטח לא רחוק כל-כך.

רחוק זה עניין יחסי, גם חום. היה מאד חם, הזענו וצעדנו תוך שאני בכול שנייה אומר לאשתי שאוטוטו אנחנו מגיעים, אין מצב שזה רחוק. זה היה רחוק, הסתבר.

אחרי צעידה של כחצי שעה הגענו. אי אפשר היה לפספס את גוש הבטון המכוער, מוקף צמחייה וגדרות תיל. זכרתי אותו מהתמונות שראיתי ועכשיו רציתי לראות מקרוב. אי אפשר לא התקבל אצלי.

טיפסתי על גדר התיל, התלכלכתי, נשרטתי ונצמדתי לגוש הבטון שסרב לקבל אותי, אומר לי "לך מפה". לא ויתרתי, לא הלכתי כל כך הרבה לחינם, לא הגעתי עד לפה בכדי לוותר דווקא עכשיו. החשש הכי גדול שלי היה שפתאום תנחת עליי המשטרה המקומית ויחד עם שנות השלושים שצפו שם..

לא ויתרתי, טיפסתי,ביד אחת החזקתי את עצמי תלוי באוויר, ביד השנייה מצלמה והנצחתי את הרגע, הרגע שבו טריבונת הבטון הפכה לשלי, כבשתי אותה. הודיתי על כול אימוני עליות המתח שאני עושה, הם מועילים מסתבר. ירדתי מהגדר, הסדרתי נשימה, הצצתי בתמונות שצילמתי ונתתי לדמיון לעבוד שעות נוספות.

דמיינתי את הימים "הטובים" של AVUS אלפי צופים מלאו את היציע הזה וברקע, היכן שמכוניות נושאות לוחיות רישוי גרמניות כיום, טסו להן מכוניות מרוץ בצבע כסוף, ריח של שמן ודלק באוויר שמתערבב עם גומי חרוך מהצמיגים, אבל דמיינתי גם את הדגלים האדומים-לבנים מעל ליציע, מתנופפים ברוח. עזבתי את המקום ברגשות מבולבלים.

כרטיסים
מטומטמים!

2 Comments

דלילה 14 בדצמבר 2010

גדלתי בברלין וגרנו לא רחוק מה AVUS, אני זוכרת את הרעש הנהדר של המנועים כשהיו שם מרוצי מכוניות וכך גיליתי את אהבתי לספורט המוטורי.
כמובן שלגדול כיהודיה בברלין זה מאד מאד מסובך ויש לי רגשות אמביוולנטים לעיר היפייפיה והמדהימה והאכזרית והרעה הזאת, אבל לפחות התאהבתי שם בספורט המוטורי .
ודובי, פעם הבאה תרשום כמו שצריך, זה יחסוך מאישתך ללכת ברגל שעות….

יגאל 7 בינואר 2011

דובי,
אני מקווה לבקר בברלין במהלך הקיץ הקרוב. ביקור ב-AVUS, הוא חובה, מבחינתי.

מלבד זאת, אני מזדהה עם חלק מתחושותיך לגביי ביקור במסלולים היסטוריים.

Comments closed