האנשים הרגילים

השנה הם הפכו לאנושיים, מסתבר

יושב מול הלפטופ, הקיבורד צועק לי מול העיניים – נו, קיבינימט, תכתוב את זה כבר, הרי רצית לבחור בספורטאי השנה שלך. תן כמה מכות על המקשים ותגמור עם זה.

מראש החלטתי שאני בוחר משהו לא שגרתי, משהו אנושי או יותר נכון מישהו שעד השנה נחשב אצל מרביתנו כעילוי והשנה, דווקא השנה ב-2010, התגלו הסדקים, הקשיים, הגוף קצת בגד, הגיל עשה את שלו.

cc egoist.com

אני חייב להתחיל מהספורט המוטורי כי זה התחום שהכי קרוב אליי וכמובן שהבחירה הטבעית למקום השלישי ברשימת ספורטאי השנה שלי, כמו שמישהו כבר כתב אצלי בפייסבוק, הוא מיכאל שומאכר. כן, אני יודע שהרבה גבות מתרוממות עכשיו, פיות נפתחים ומיליוני הקוראים של באזר נדהמים מהבחירה הראשונה שלי, אז אסביר בקצרה.

הוא כבר לא היה חייב להוכיח כלום לאף אחד, זכה בהכול, שבר את כל השיאים האפשריים בפורמולה-1 ועשה את רובם במדי הקבוצה הכי פופולרית שיש, פרארי. הוא ניסה לשבת קצת בצד, הידיים גרדו לו, הזיעה הציקה בעורף והוא לא יכול היה להגיד לא למרצדס כאשר קראו לו, אז הוא נכנס ל"חץ הכסוף" , עשה קאמבק וכול מה שהצליח זה רק "לקבל בראש". לא היו יותר מדי תירוצים, בטח לא מצידו ואני מצדיע לו. מניח שהשנה יהיה יותר טוב ואם לא, לא נורא.

במקום השני נמצא עוד אחד שלא צריך להוכיח לאף אחד כלום. מדליות אולימפיות יש לו, שיא עולם בריצת מרתון, גם את זה הוא כבר עשה ואז פתאום משום מקום, באמצע מרתון ניו-יורק, כאילו משום מקום בגדה בו הברך. הוא דידה החוצה וכולנו בשידור ישיר עצרנו את נשימתנו. החזרנו אותה רק מאוחר יותר במסיבת העיתונאים כאשר הודיע, בשליפה נוסח Billy the kid שהוא מפסיק לרוץ, פורש, הגוף כבר זקן. כאבנו והבנו. אז הוא אנושי למרות הכול. ואם זה לא מספיק, הוא הוכיח את אנושיותו בשנית כאשר חזר בו ואמר שהריצה חזקה ממנו וגם האוהדים. הצטער על התגובה הספונטנית ואז נראה, לי לפחות, עוד יותר אנושי וחביב מאשר קודם. קבלו את היילה גבריאלסלאסי בבקשה.

cc letsrun.com

אז מי במקום הראשון שלי? טוב, הוא הספורטאי שאני מעריץ יותר מכולם ואני מניח שאני לא היחיד. הוא דיווש השנה בטור דה-פראנס מתוך מטרה ברורה, לנצח את הספרדי המעצבן. בהתחלה זה נראה אמיתי וטוב, עד אותו היום שבו הכול הלך הפוך ואז הוא נראה לפתע יותר אנושי מאי פעם. הפנים התעוותו ממאמצים וכאבים, העליות נראו קשות מתמיד. הסיכוי הלך ונגמר מהר מאד, הכי קל היה לפרוש, הרי הוא באמת לא חייב לאף אחד כלום, אבל הוא ידע שמיליוני אנשים צופים בו, הוא מייצג משהו, מייצג חלום ומאבק ולכן המשיך, עד הסוף. ספורטאי השנה שלי הוא לאנס ארמסטרונג, האיש והאגדה. תגידו שאני משוחד תגידו מה שתרצו, לא תשכנעו אותי, מצטער.

cc egoist.com
רגעי השנה 2010
לילה טוב אירופה

7 Comments

דורפן 21 בדצמבר 2010

דובי – זו אכן הייתה שנת התרסקות גיבורים. ולהתרסק על המגרש כנראה עדיף ממה שעבר על לברון או טייגר וודס

דובי מילר 21 בדצמבר 2010

נראה ככה, לא ?
לברון פגע באוהדים, הנמר בעיקר פגע בנמרה…אבל למעשה גם הם אנושיים, לא..?

d-d 22 בדצמבר 2010

נהדר

Mr. Kate 22 בדצמבר 2010

רשימה מעניינת. הייתי מוסיף את פדרר, שהפסיד והפסיד וראה איך המטאדור פשוט שועט אל עבר רמיסת השיאים שלו, ואז חזר בסוף השנה מפוקס ומשולהב והוכיח בפעם ה75430957 לכל חובבי הטניס שאסור להספיד אותו בחייים.

moby 22 בדצמבר 2010

גילוי נאות – אני הנאחס של לאנס….
כל השנים בעבר רציתי לראות אותו מפסיד בטור שהבאז של "רוכב האופניים הגדול בכל…" ירד מהפרק כי הוא לא (לדעתי).
דוקא השנה רציתי שינצח…. שיראה שאפשר אם רוצים. אז הוא הראה שאפשר ואם רוצים… והראה גם שלגיל יש משמעות ואנחנו מתפרקים לאט ובטוח.

דובי מילר 22 בדצמבר 2010

moby – לא רוצה ולא ממש אוהב להתווכח מי הכי גדול בתחום כלשהו בספורט ובכלל, הרי בכול מקרה זה עניין של נקודת מבט אישית, אז נעזוב את זה.

לגבי פדרר והכנסתו לרשימה ..לא יודע,לא גיבשתי עדיין דעה.

יוסי 23 בדצמבר 2010

אם כבר הולכים על רשימת ספורטאים רלוונטים לספורטאי השנה, אז אני מציע להוסיף את קארל מאלון ופיני בלילי.

Comments closed