שחקן, מתאבק וסמוראי נפגשים…

משחור-לבן לצבע, מקאץ' אנגלי ל-UFC וגם כול מה שבדרך.

כריס אדאמס

אחד הזיכרונות הראשונים שלי מהתחום הזה מופיעים בשחור-לבן. למה בצבעים כאלו חדים וחד משמעיים? אתם שואלים, נו טוב, זה פשוט, הטלביזיה בבית של סבא וסבתא שלי הייתה כמובן שחור-לבן וזו הייתה לי הברירה היחידה, לפחות בכול הקשור לימי שני בשעה שש וחצי בערב או משהו כזה, עד כמה שאני זוכר.

אז מה אני זוכר? שני גברים בבגד-ים קצר, מין תחתונים כאלו, שמרביצים אחד לשני, אז, בגיל כלום וקצת, בייתי בטוח שזה רציני ואמיתי ונהניתי בכול רגע מהתחרות, קאץ' קראו לזה. עכשיו מילא שאני, בן-10 או משהו כזה נהניתי מזה ולקחתי את זה ברצינות אבל הזקנות האנגליות (זה הסתבר לי מאוחר יותר) שישבו צמוד לזירה, עם מטריות ביד, צעקו, התלהבו ועוד שנייה גם היו קופצות לזירה להרביץ לשופט ואיך הוא לא רואה שה"רע" עושה דברים שאוסר.

איזה כייף היה לראות את זה, איזו תמימות, היו זמנים. אז כנראה גם התמכרתי לזה, להיאבקות. לא עבר הרבה זמן והדבר החיובי היחיד שקרה למדינת  ישראל, כתוצאה ממלחמת "שלום הגליל" או "לבנון" הוא ערוץ ה-METV, היום אני רואה שם רק פוטבול אבל אז, כול מוצ"ש המשפחה התיישבה מסביב למקלט הטלביזיה, שהפך בינתיים צבעוני בכדי לראות את משפחת ואן-אריק מצילים את העולם. אני, אגב, עדיין הייתי בטוח שזה רציני ואמיתי.

למשפחה המפורסמת התוודעתי קצת לפני שהתחלתי לראות באופן ישיר את התוכניות. בעזרת קלטות וידאו מתוכניות ישנות שהוקלטו או הגיעו מלבנון, השלמתי את החסר, משהו כמו שנתיים אחורה. ההערצה שלי למשפחת ואן-אריק, בייחוד לקרי ואן-אריק, הייתה כמעט עיוורת. הייתי ב-אבל כאשר דיויד, האח הגדול, נפטר ביפאן, ואז, עדיין ללא אינטרנט, טרחתי להתעדכן ולהשיג חוברות רסלינג משובחות מארה"ב הברית, שם למדתי את כול הסיפורים בעל-פה, את ה-WWF הכרתי כבר אז.

כאשר המשפחה המלכותית הגיעה לביקור בארץ הקודש הייתי כמובן שם, לא רחוק מהזירה ביד-אליהו, צורח ומשתולל כאשר ג'ינו הרננדז העז להרים כסא נגד מייק הקטן או כאשר כריס אדאמס, אותו הכרתי עוד משידורי הספורט בערבית כאשר התחרה במולדתו, אנגליה, ניסה לעשות משהו כנגד קרי או קווין. היה מעניין אז.

ועוד לא הגעתי לשלב החיקויים. את התפיסה המיוחדת של הואן-אריקים למדתי, כמו כולם וברור שהייתי חייב לנסות אותה, לוחץ חזק, הכי חזק שבעולם ולא מבין איך אני לא מצליח להוציא דם לאף אחד מהרכות. הייתי נאיבי, מסתבר.

קרי ואן-אריק

גם את שידורי ה-WWF למדתי לראות. גיליתי שמדי יום רביעי, אני חושב, משדרים תוכנית קבועה בערוץ הירדני וטרחתי להתנחל אצל חבר בבית, מרעיל גם אותו וגם את אבא שלו לעניין. הם בתחילה נאלצו לסבול, בהמשך התמכרו, כמוני.

באיזה שהוא שלב זה עבר לי, כנראה או לפחות כך חשבתי. עד שחבר חשף אותי לטרוף חדש, בושידו. מדי שישי אחר הצהריים הייתי יושב ובוהה באלו שכנראה לא שמעו שמלחמת העולם השנייה הסתיימה ויפאן נכנעה לארה"ב. הקרבות, כמעט כולם, היו יפאנים נגד אמריקאיים כאשר שיא השיאים היה טאקאדה היפאני כנגד גארי אולברייט הענק המפחיד מנברסקה. משום מה, למרות שבמלחמה הם היו הרעים, בבושידו כולם הלכו עם היפאנים.

גארי אולברייט

למזלי, הודיעו כוכבי הבושידו כי הם מגיעים לארץ לתחרות ושמועה אפילו אמרה כי הם שולחים כוח חלוץ לבדוק את השטח. עבדתי אז בתל-אביב ויום אחד תוך כדי נסיעה על הטיילת, אני מבחין בצמד מלוכסנים עם טרנינגים אדומים מטיילים בשמש. עצירה בחריקה, יותר מהר מאשר קפיצה על גנב (עבדתי אז בבילוש) והופ, מסתבר שמדובר בשני יפאנים חביבים מהבושידו – הראשון היה אנז'ו והשני אני לא זוכר. השניים זכו לטרמפ בניידת בתמורה לתמונה וחתימות.

עברו שבועיים ובעזרת מודיעין שקיבלתי מהחבר'ה הנחמדים וגם קצת קשרים ואני במארב של יום שלם ליד המלון של המשלחת. זה השתלם. מפגש עם כולם כולל עוד תמונות כמובן והשיא היה כאשר אולברייט הענק הסתבר כבחור החביב מכולם. הוא אגב נפטר מאוחר יותר מהתקף סכרת, כך לפחות זה פורסם רשמית. טאקאדה היה הכי לא נחמד מכולם והתחמק מאיתנו.

כאשר נגמרה תקופת הבושידו, בגלל ויכוחים וסכסוכים פנימיים שלהם, שוב התרחקתי מהתחום וחשבתי שנגמלתי לחלוטין. מסתבר שהחיידק כנראה מקנן כול הזמן ולא עוזב. גיליתי את אבירי הזירה הסגורה, אלו שאין להם אלוהים. אסור למצמץ כי הקרבות שם נגמרים לפעמים לפני שמספיקים להבין מה קורה או מה קרה. מזל שהשופט שם לב.

ג'ורג' סנט-פייר הפך אצלי לבן-בית במחשב, כמו גם עדר של ברזילאים כוהני ג'יו-ג'יטסו, הכול הולך. לא ממש משנה לי אם זה MMA או UFC ואני גם לא ממש שם לב להבדלים. פשוט יושב ונהנה. רוצה לראות דם. אגב, את הזקנות החליפו משום מה צעירות במינימום בגדים…

עולמו של צ'מפיון - ספיישל טריוויה ליום הולדתו של ולנטינו רוסי
חלוצים שאני אוהב/חלוצים שאני שונא

21 Comments

OR-N 16 בפברואר 2011

להגיד "לא משנה לי אם זה MMA או UFC" זה שקול ערך ללהגיד "לא משנה לי אם זה כדורסל או NBA"…

ובאופן כללי, קצת בעייתי להשוות את WWF (כיום WWE) או UWFI ("בושידו") המבויימים, עם MMA האמיתי (וזה למרות שאני מאוד אוהב גם את זה וגם את זה).

דובי מילר 16 בפברואר 2011

אור – אין שום כוונה בפוסט הזה לעשות השוואה.
סך הכול פוסט קליל שכולל בתוכו זיכרונות אלימים שלי, כאלו ואחרים.

אגב- אני חושב שגם אלו שהשתתפו בהיאבקות המבויימת הם ספורטאים בדרך כזו או אחרת – לפחות בכול הנוגע לפיתוח הגוף והאקרובטיקה.

OR-N 17 בפברואר 2011

לגבי זה אין לי ספק.

פרט טריוויה מעניין – רוב היפנים של הבושידו עברו ל-MMA בשלב זה או אחר של הקריירה.טקאדה ואנג'ו התבזו טוטאלית, טאמורה נתן קריירה טובה, וסקוראבה הפך לאגדה מקומית.

פאקו 16 בפברואר 2011

אח אח…
הבושידו היווה את אחת ההתמכרויות היותר קשות שלי מאז ומעולם. הכרתי כל פרט ופרט שם. כמובן הייתי בערב שלהם בארץ, ואפילו באימון המקדים של כח החלוץ אותו תיארת – מדובר אכן באנג'ו והשני היה מיאטו. הם באו לבחון מתאבקים ישראלים שאחד מהם היה אמור להתחרות בערב הקרבות. בסופו של דבר הם בחרו בבחור אחד שעשה קצת פדיחות בערב הקרב (מול אנג'ו): מייד לפני שאנג'ו הכניע אותו הוא סובב את אותו הבחור באוויר, ורגלו נגעה קלות בחבל. אותו בחור לאחר הקרב התלונן ממושכות בפני השופט (תוך כדי שריקות בוז צורמות) כי היה צריך להפסיק את המהלך עקב אותה נגיעה.
אי אפשר לשכוח הרבה מהמתחרים שם. בהמשך הגיע אחד בשם ויקטור זנגייף, שהכניס אלמנטים אקרובטיים מתורות לחימה רוסיות – היה פשוט מלהיב לראות.

קראתי איפשהו (אולי אפילו כאן) שגם בבושידו חלק מהקרבות היו מבויימים. קצת מתקשה להאמין בזה, גם לאור העובדה שחלק מהמתחרים (כמו סאקורבה) הצליחו במסגרות אחרות.

כיום אני עוקב מעט פחות אחרי ה-UFC. משהו בחוקים שמאפשר מצד אחד קרבות בהם מתחרה אחד יכול לשבת על רעהו דקות ארוכות כמעט בלי תזוזה, או מצד שני נפילה רגעית ובעקבותיה כמה סטרייקים גומרים את הקרב, גורם לי לאהוב את הענף הזה פחות.

עמית פרוס 17 בפברואר 2011

היו ימים….
ג'ינו הרננדז מת מקוקאין
כריס אדמס נדקר למוות באיזה פאב למיטב זכרוני
האחים וואן אריק כבר כולם לא איתנו חוץ מקווין
וגארי אולברייט שאגב היה נשוי לאחות של החברלצים מההד שרינקרס-קיבל בעיטה לראש באיזה קרב מבוים ומת מאוחר יותר ממכה בראש,ככה אני הבנתי לפחות.
גיל התמותה של החברה האלה נמוך יותר מים המלח…

פאקו 17 בפברואר 2011

זה לא הייתה מכה בראש, זו היתה נעילת ראש (מבויימת). הסיבה הייתה התקף לב. היה לו לב מוגדל וגם סכרת.
ואכן תוחלת החיים של החבר'ה האלה נמוכה בטירוף. אחד נוסף שעולה לי לראש הוא אוון הארט, שמת כאשר כבל שהוא השתלשל ממנו ניתק מהתקרה.

D! 17 בפברואר 2011

לא יודע למה הפוסטים שלך מסתתרים כלכך למטה תמיד.

אילו זכרונות; קאטש, התפיסה של ואן אריק ובושידו (מבויים? סנטה לא קיים?).
מאז לא חזרתי לעניינים אבל הנה עוד משהו שהיה נהדר באייטיז – לכל מי שגדל אז יש המון זכרונות דומים.

דובי מילר 17 בפברואר 2011

הפוסטים למטה מבחירה – זוהי פינת הספורט המוטורי,רק שמדי פעם מתחשק לי לערבב גם דברים אחרים.

בני תבורי 17 בפברואר 2011

דובי,
הרסת לי את היום.
בושידו מבויים? גארי אולברייט מת? איך אני מסביר את זה עכשיו לילדים?

דובי מילר 17 בפברואר 2011

ח ח תבורי .
לקח לי זמן עד שהסברתי את זה לעצמי…
אני עכשיו מנסה לדאוג לסריקה של התמונות שלי עם אולברייט והחבר'ה מהבושידו.

בני תבורי 17 בפברואר 2011

דובי,
דרך אגב יתכן ויש לנו עוד משהו משותף, אבל על זה בשיחה פרטית בהזדמנות.

ירון 18 בפברואר 2011

הנצחון של ואן אריק על One Man Gang היה מהחשובים והבולטים ברגעי הספורט של ילדותי.

דובי מילר 18 בפברואר 2011

אני חושב שהקרב שעיצב את ילדותי היה הקרב בין קרי ואן-אריק לריק פלייר על אליפות העולם, באיצטדיון בדאלאס, כמו גם קרב השלשות בין משפחת ואן-אריק ל-FREEBIRDS.

אבל היו עוד כל כך הרבה…

דורפן 18 בפברואר 2011

אני דורש לדעת מה קרה לone man gang

עמית פרוס 18 בפברואר 2011

הפסיד בקרב באליפות נגד קרי ואן אריק
ונאלץ לעזוב.

moby 18 בפברואר 2011

פוסט שלם על "היאבקות" ואין איזכור לאנדרטייקר?
אז הנה הזכרתי
אנדרטייקר אנדרטייקר אנדרטייקר.

דורון ד 18 בפברואר 2011

היו זמנים, קודם כל, כל הכבוד על הפוסט, העלה אחלה זכרונות. לי זה הזכיר גם את אריק אמברי כשהיה "באמת מתעצבן" היה מוריד את הכתפיה ואז ידעת שהרעים בצרות, היה גם את מינסגלינק שהיה די מטורף. הדמות שהכי שנאתי בזמנו והיה התגלמות הליכלוך הוא פרסי פירנגל השלישי, המנג'ר הממזר שלימים הפך להיות פול ברר ב wwf (אגב הוא באמת מוסמך כקברן),היום אני יודע להעריך איזה שחקן טוב הוא היה.

גורדיטו 18 בפברואר 2011

אני יושב וקורא עם חיוך דבילי על הפנים. כנראה אנחנו באותה קבוצת גיל, כי הזכרונות שלי משיקים לשלך באופן מוחלט.
אני אהבתי יותר את דיוויד ואן אריק, שהזכיר לי את טרזן יותר מהכל (אל תשאלו אותי למה, לטרזן לא היו תחתונים אדומות…). אלו באמת היו ימים תמימים של ילדים ואבות שיושבים מול METV יחדיו ונהנים ממכות (בסדר, "מכות").
הבושידו היתה התמכרות קשה והייתי יושב עם אבא שלי בימי שישי בצהריים (נדמה לי שזה היה בשעה שלוש) ומקשיב לעודד עורף ול.. (איך קראו לפרשן? מישהו?). אני אישית אהבתי את יאמאזאקי, הלוזר הנצחי שתמיד הגיע עד הבאר ומעולם לא שתה ממנה, כי טאקאדה ואולברייט עמדו בדרכו. אני עוד זוכר איך אולברייט מרח את יאמאזאקי על המזרון וטאקאדה שהיה בצוות שלו ממש נאלץ קלף אותו אחרי איזה 5 סופלקסים רצופים. (אחחח… אני לא מאמין שפתאום חוזרים לי כל התמונות והביטויים מאז)
עוד זכרון חד אחד הוא הקרב בין טאקאדה לאיזה ג'ודוקא ענק שהגיע לבושידו ונפל כמו שק תפוחי אדמה לאחר שטאקאדה בעט לו בראש. רגע, אני הולך לחפש את זה ביוטיוב כדי לשתף…
אוקיי, זו הבעיטה של טאקאדה:
http://www.youtube.com/watch?v=QHPpltOtSi0&feature=related
וזה הקרב של יאמאזאקי נגד אולברייט:
http://www.youtube.com/watch?v=2wgjg5XHDV8&feature=fvsr
זכרתי אותו קצת אחרת, אבל הייתי די קרוב.
דרך אגב, היום הקרבות נראים לי קצת מבויימים… :(
דובי, תודה לך על פוסט נוסטלגי מושלם!

דובי מילר 19 בפברואר 2011

לפרשן של הבושידו קראו שבי עוזיאל.
מותו של דיויד ואן-אריק ביפאן היה יום אבל במשפחה, לא פחות.

גורדיטו 19 בפברואר 2011

תודה. בדקתי עליו, ואכן זכרתי נכון: הוא היה הבאסיסט של להקת פוליאנה פרנק. הזוי, אבל אני זוכר אותו לטובה. עודד עורף לעומת זאת, נודניק.

יונתן 18 בפברואר 2011

איזה נוסטלגיה. אגב המספר של מתאבקים מתים מתחת לגיל 50 הוא מדהים.
רשימה של אלו שמתו ב 10 שנים האחרונות: http://www.wwecritic.com/dead-wwfwwe-wrestlers-that-died-in-the-last-10-years/

מיסטר פרפקט :(

Comments closed