"המפתח של שרה" (פוסט לכבוד הטור דה פראנס)

הטור דה-פראנס יצא לדרך לשלושה שבועות קשים. אותי זה דווקא לקח ל-16 ביולי 1942. הפוסט הזה מוקדש לזכרם.

בכל שנה כאשר מגיע תחילת יולי, החלק המדווש שבי מתעורר, כמובן הטור דה-פראנס יוצא לדרך ועימו ההתרגשות הגדולה. פספסתי את טקס הצגת הקבוצות, האמת אני אפילו לא יודע אם היה שידור של זה ביורוספורט, הייתי בפראג ומשום מה השידור של יורו ספורט שם, בגרמנית, היה של מרוץ סוסים..

בכל מקרה, הדבר הראשון שאני זוכר מהטור דה פראנס משום מה הם קטעי שורות קטנטנים בעיתון הספורט – ידיעות או מעריב – מה שהיה בבית, שמעדכנים מי ניצח בכל קטע וזה היה בתקופה של ברנאר הינו או גרג למונד, משהו כזה. העניין האמיתי שלי בטור החל מעט יותר מאוחר, כמעט כמו כל העולם, יחד עם לאנס ארמסטרונג.

כאשר אני נוסע לחו"ל, אני נוהג לקחת עימי ערימה של ספרי קריאה, כאלו שהזנחתי או שזכו למעמד מיוחד מבחינתי – ביקור בחו"ל. מכיוון שידעתי שאהיה שם ביום הזינוק לטור החלטתי לקחת את הספר "המפתח של שרה". בינו לבין הטור דה-פראנס אין ולו כלום מלבד אופניים ואפילו לא רכיבת אופניים אלא מסלול האופניים, הוולודרום של פאריז, וולודרום דהיב או כמו שנקרא בקיצור "ואל ד'היב".

ה-16 ביולי 1942 היה יום שחור ליהודי פאריז. צרפת, שהייתה כבר תחת כיבוש גרמני ויהודיה עטו על עצמם טלאי צהוב והיו כפופים לחוקי נירנברג יחד עם ההגבלות הרבות שלהם, נמה את שנתה. דפיקות חזקות בדלתות משפחות יהודיות ברחבי פאריז העירו את היהודים למציאות חדשה, גירושים אחרים.

מאחורי הדפיקות בדלתות של אותו הלילה היו קולות צרפתיים "ידידותיים", הצצה חטופה בעינית גם הוכיחה שאלו לא אנשי הגסטאפו אלא שוטרים צרפתיים, לרוב שכונתיים ומוכרים לאנשים ולכן הדלתות נפתחו מהר וללא התנגדות. המשטרה הצרפתית אספה במהלך היום את הנשים והילדים היהודיים ובמבצע גירוש המוני הועברו כולם כאחד לתוך האצטדיון הגדול, הוולודרום של פאריז, ה-"ואל ד'היב".

במשך יומיים נאספו ורוכזו באצטדיון, שבימים כתיקונם שימש את המדוושים הצרפתיים, כ-13 אלף נשים וילדים ולאחר שהות בתנאים לא תנאים שם של מספר ימים – ללא מים, מזון או תנאים סניטריים מינימליים – הם גורשו למחנה דארנסי ומשם ברכבות לכיוון המזרח, לפולין, לאושוויץ הנורא.

צרפת נכבשה על ידי הגרמנים בשנת 1940 והממשל המקומי עשה ככל יכולתו למצוא חן בעיני השלטון הנאצי. גירוש יהודי פאריז היה חלק מהמאמץ להשמדת העם היהודי והמשטרה הצרפתית של אותה התקופה השתדלה כמה שיותר לעמוד במספרים שנקבעו לה על ידי הגסטאפו. אף שוטר או חייל גרמני לא היה צריך לקחת חלק במאמץ ברחובות, הצרפתים עשו זאת בשבילם בצורה יעילה.

הספר "המפתח של שרה" הוא סיפור דמיוני שמבוסס על עובדות אותו הגירוש. ניתן לקרוא אותו בנשימה אחת, ממש כמו שעשיתי, כמובן מתוך ידיעה שבכל זאת מדובר בסיפור ולא בתיעוד היסטורי, אבל ניתן גם לקרוא ולחשוב, לתת לדמיון לקחת  אותך לתוך הסיפור, לחשוב מה עובר בראש, מה קרה שם, לא באמת להצליח להבין וגם לנסות להתעלם מהקיטש האמריקאי בסיפור, בכל זאת, ספר אמור כנראה גם "קצת" להימכר…

סיימתי לקרוא את הספר כמעט באותו הזמן שהחלו לשדר את הקטע הראשון של הטור. הם היו אי שם באזור מון-סאן מישל והיו עסוקים עם הגאות והשפל של האזור היפה הזה, הצרפתים היו עסוקים בלהנות מחופשת סוף השבוע, לאכול איזה באגט עם ז'אמבון, ללגום יין אדום, לשמוח ולחייך. לא יכולתי להתעלם מהסיפור שסיימתי אך לפני שניות, לחשוב על הצרפתים, מאד יתכן שהיו שם אבא וסבא של חלק מהקהל, חלקם בטוח היו חובבי רכיבת אופניים, הרי דיווש בכלל והטור דה-פראנס בפרט הם כמו דת בצרפת. אין אחד שלא הכיר את ה"ואל ד'היב", לא היה גם אחד ביולי של 1942 שלא ידע מה קורה, ידע ושתק…

המסלול עצמו בא על "עונשו", נשרף ונהרס ב-1959, במקומו נבנה איזה משרד ממשלתי ועליו שלט הנצחה קטן לזכר הקורבנות. צרפת הרשמית ניסתה לתקן מעט את הנזק והנשיא הצרפתי אפילו התנצל בנאום רשמי על קורות אותה התקופה, על אירועי המצוד של יולי 42' – "מבצע רוח אביב" הם קראו לו, הצרפתים.

בכל שנה, כאשר מגיע סוף השבוע הראשון של חודש יולי יוצא הטור דה-פראנס לדרך, הוא נמשך שלושה שבועות, קילומטרים רבים עוברים תחת גלגלי שלדות הקרבון וצמיגי הגומי הצרים, אלפי בקבוקי מים ומשקאות איזוטוניים נלגמים, חטיפי אנרגיה נלעסים, גשם, שלג, חום קייצי שורף.

השנה, הטור דה-פראנס שלי מוקדש לזכר קורבנות ה"ואל ד'היב". לילדי פאריז, שלא זכו לדווש על אופניים, שהכירו את האצטדיון הענק, את הולודרום, כאשר שימש למטרות שמחות וטובות הרבה יותר.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

15 הדברות למשחק טניס עם חברים
ווימבלדון גמר (יחידים, גברים). פוסט חי

5 Comments

דוד מירושלים 3 ביולי 2011

בשנה שעברה יצא הסרט LA RAFLE (לא יודע מה שמו בעברית)
עם ז'אן רנו ומלאני לורן, שמספר בין היתר גם על האירוע הזה, וגרם להרבה צרפתים לעשות חשבון נפש ולא להאשים בכל רק את הגרמנים ולספר על הרזיסטאנס (כמו שהם עושים בד"כ).

http://www.youtube.com/watch?v=sk9P6AwAPZQ

דוד מירושלים 3 ביולי 2011

והנה ראיון עם מלאני לורן (שיחקה גם ב'ממזרים חסרי כבוד').
http://www.youtube.com/watch?v=-MtacTYUnCk

מולי 3 ביולי 2011

יפה כתבת וטוב שהארת עוד פינה שאינה מוכרת כל כך.
חוששני שלא היה מקום בעולם שבו, אי פעם בהיסטוריה, לא היו רדיפות יהודים מסוג זה או אחר.
עצוב לדעת זאת.

יותם מ 3 ביולי 2011

ובאותו עניין יש להזכיר את הקשר – גם אם אינו חד משמעי – בין מארגן הטור, ז'ק גודה ועיתונו ל'אוטו, ובין הנאצים.
אחרי המלחמה הקים גודה את ל'אקיפ וזכה שוב לארגן את הטור.
יש הטוענים כי קיבל מחדש את ארגון הטור (הזכויות היו בידי ממשלת צרפת אחרי המלחמה) רק בגלל שהנשיא דה גול ביקש להרחיק את הקומוניסטים מכל עמדת השפעה. ובמקרה הזה המועמד השני לארגון הטור אחרי המלחמה היה עיתון שזוהה עם המפלגה הקומוניטסית.
וכך היו מוכנים למחול לגודה על שיתוף הפעולה.

אגב, האגדה מספרת שגודה עצמו מסר את מפתחות הוולודרום ד'היבר לנאצים.

איתן בקרמן 4 ביולי 2011

סיפור מעולה…

Comments closed