יש משהו מיוחד בראלי דאקאר, זה שעומד לצאת לדרך בעוד כשבוע, שגורם לאנשים להשתגע, במובן החיובי, כאשר הם מתכננים להתחרות בו. להתחרות מול איתני הטבע וגם מול הגורל.עד כדי כך הראלי הזה, האתגר הזה, משגע את האנשים שהוא גרם להם, כמעט מדי שנה לצאת לדרך להרפתקה המטורפת הזו עם מגוון של כלי רכב שרק הדמיון הפרוע היה חושב שניתן לחצות איתם מדבריות, דיונות וגם שבילים בוציים בחלק מהמקומות.
במשך שנים, במסגרת עבודתי רכבתי על דו-גלגלי מאד מיוחד, פיתחתי אליו חיבה מיוחדת, למרות שהוא לא תמיד התייחס אליי בהתאם. פעמים רבות סרב לשתף איתי פעולה ולא התעורר בבוקר, במקרים אחרים גמגם קשות, שלא לדבר על תופעות של הרדמות תוך כדי שיחה בייננו או הרגשה של טלטולים כאילו הוא באיזו חקירת שב"כ. השיא היה כאשר ניער אותי מעליו, נשכב על הכביש, מעליי, בחוסר רצון בולט לזוז. בסוף הוא זז. אותי הזיזו עם אמבולנס לבית חולים (כף רגל שנשברה וכואבת עד היום..).
אני מתכוון כמובן לוספה, זו הפשוטה מצד אחד והמאד מיוחדת מצד שני. איטלקיה סקסית בעלת קווים עגולים וקול צרוד מהרבה שנים של ערבובי משקאות אלכוהוליים של נוזל 95 אחוז אוקטן יחד עם שמן סמיך ומגעיל.
לקראת ראלי דאקאר של שנת 1980 התארגנה לה קבוצה של ארבעה רוכבים צרפתיים שהחליטו להתחרות בראלי דאקאר. הרעיון היה מעולה, הכלי שנבחר לתחרות הזו היא, בכן, הוספות שלהם. לא בדיוק הכלי האידיאלי לספורט מוטורי כלשהו בכלל ובטח שלא לראלי קשה ואכזרי כמו הדאקאר. הם נרשמו בכל זאת.
ב-1 בינואר 1980 ניצבו להן ארבע וספות על קו הזינוק בפאריז ועליהן ארבעה רוכבים עם סופר מוטיבציה להצליח. ב-23 באותו החודש, ולאחר שגמעו כעשרת אלפים קילומטרים של מאבק עיקש, הצליחו סימונט וצ'ריאנסקי, שני רוכבים מתוך הארבעה, להגיע אל קו הסיום בדאקאר בירת סנגל יחד עם הווספות שלהם, ה-PX200. בדרך הם עברו ב-7 מדינות לא פשוטות, עמדו ורכבו באתגרים ועשו את זה.
אז אולי לצאת לדאקאר עם ווספה זה לא רעיון כזה משוגע אחרי הכל.
אצלי תמיד תישאר חיבה מסוימת לגוש המתכת הלבן שליווה אותי במשך שנים ברחובות תל-אביב (לא, לא הייתי שליח) מסיר כל חשש מגורמים עוינים בסביבה לגבי תפקידי (סודי, מצטער). הייתי מוכן לחבור גם כיום לכלי כזה (רעיון הג'אווה, מסתבר, יקר מדי..). לדאקאר אולי לא אגיע איתו אבל אף פעם אי אפשר לדעת לאן כן.
ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url
פורסם במקור ב-דוגרי
14 Comments
וואו, נשמע אדיר!
דובי, תוכל אולי להרחיב קצת יותר בטור נוסף על המסע של אותם רוכבי ווספה?
ירון – אנחנו מדברים על השנים הראשונות של הדאקאר והוא ממש לא נראה כמו הראלי שאנחנו מכירים בשנים האחרונות. זה היה ראלי חובבני לחלוטין וביזארי. כמעט כל מתחרה יכול היה להגיע עם איזה כלי רכב שרצה והרעיון, כפי שהוגה הראלי, טיירי סאבין, הגה אותו, היה בדיוק זה, ראלי חובבני ואתגרי ובעיקר – קשה.
לא היתה לקבוצה הצרפתית שום אשליה, רק רכבי סיוע.
עמדה לזכותם האמינות הגבוהה של הוספה שמלבד כבל קלאץ' וכבל גז, כמעט לא סובלת מתקלות. למרות ערימת הברזל והמשקל המציק, היא די קלה להזזה וניוד. מתוך ארבעה כלים שזינקו לראלי, שניים סיימו אותו וזה ההישג הענק שבדבר.
הישג שאמור להיות משוחזר בראלי דומה השנה – ראלי שיוזנק מבודפשט ואמור להסתיים בדאקאר בירת סנגל.
תודה רבה!
הראלי חוזר לאפריקה או שגם השנה זה בדרום אמריקה?
תום – הראלי תחת המותג "דאקאר" לצערנו לא יחזור כבר לאפריקה בעיקר בגלל סיבות בטחוניות שגרמו את ביטולו לפני 3 שנים.
אבל בספורט המוטורי, כמו כל תחום בחיים, אין ואקום. התארגנו להם מספר מירוצים חלופיים בעלי שמות אחרים שמנסים לשחזר את האתגר הגדול של הדאקאר המקורי ונערכים ביבשת השחורה.
דובי,
בצעירותי הייתי בעלים של וספה ספרינט מודל 69', 150 סמ"ק, איזה רכב תותח!
תבורי- מודל 69' זו ה-וספה העגולה והסקסית !
אכן, עם הילוכים וברקס ברגל :)
ואם בנוסטלגיה עסקינן, אזכיר את הלמברטה 125, מודל 72' ששירתה אותי מס' שנים בנאמנות רבה (+ ריתוך אגזוז כל חודשיים). רק מהקפיצות האלגנטיות שסיגלתי לעצמי על הקיק-סטרט, הפכתי לספורטאי צמרת, כמעט.
אני זוכר מהימים המוקדמים של "מוטו" כתבות על אורטופד (לא זוכר את השם, קובי משהו?) שהיה משתתף בראלים שהיו עושים אז בארץ על ג'אווה 350 משופצרת, ומגיע לקו הסיום. אני זוכר גם ספור על בחור ישראלי שרכב מהודו עד ללונדון על אנפילד..
בעולם של קטמ וטופ גיר, לפעמים שוכחים שעם קצת ידע מכני (ושכל ישר), יכולת רכיבה סבירה (ושכל ישר), נחישות וזמן אפשר להגיע כמעט לכל מקום עם כל דבר. יש עוד מרוצים כאלו, כמו הדקאר המקורי?
ניר – התפרצת לדלת פתוחה, בדיוק אני מכין פוסט על הבחור עם הג'אווה…גם לכלי הזה יש נוסטלגיה אצלי…
וכן, יש עוד מרוצי כמו הדאקאר המקורי, רק שהם לא זוכים לחשיפה יותר מדי מכיוון שאין שם "שמות גדולים" או קבוצות-מפעל…
אחלה פוסט, דובי.
הווספה התקדמה גם בחולות ואפשר להשכיב אותה עד לרגלית
ולהעלות ניצוצות (גם כשמורכבים עם מישהי מאחורה).
הבעיה העיקרית היתה בלימות חירום שבהם אי אפשר להמנע מהזנב שהולך לטייל כרצונו. שלוש תאונות הורידו אותי מהכלי המפתה הזה, עבורי הווספה היתה סכנת נפשות.
קצת קשה לי להאמין שמישהו הצליח לצלוח איתה דיונות יבשות.
הג'אווה בעיני לא היה כל כך מכוער כמו שרבים חשבו כל עוד הוא עמד בשקט ומכובה.
בנסיעה היה לו את הרעש הכי לא סקסי בעולם המוטורי -עם עשן שמסתלסל באופן הכי מטורלל שאפשר לדמיין, ישר למעלה- גם במאה קמ"ש :)
דובי, שוב שלום.
אני קורא את הטור שלך בפעם ה 20 בערך.
הקטע על הווספות בפאריז דקר נתן לי הרגשה כמו לגלות אלבום ישן שלא הכרתי אף פעם.
אני חורש את גוגל בחיפוש מידע על המשגועים עם הווספות. זה פשוט מטורף ומדהים. מודה, לא כל כך מבין בספורט מוטורי אבל משהו בפשטות והתמימות והטירוף הזה, שהיה כנראה רק פעם, פשוט עושה לי את זה.
כתבת לפני כמה חודשים טור על מירוץ מכוניות שנמשך 24 שעות. הטור ההוא, כמו הנוכחי, פשוט תענוג.
שוב, תודה רבה.
ירון, תודה רבה.