תסמונת האלבום השני

שוב מתרווח רגל על רגל בסלון, קרח על הברכיים העייפות מהריצה של הבוקר (42 ק"מ אם זה חשוב..) בקבוק בירה ביד (לא באמת, זה היה בסך הכל שייק ירוק) ומחייך בהנאה, היא כבר כאן, חזרה מחופשת הקיץ, כל-כך התגעגעתי לליברפול שלי.

sterling

אני לא מתיימר להיות מבין בכדורגל, לא מאמן ולא פרשן, למרות שיש לי רקורד נחמד במשחקי המנג'ר הישנים (אגב, מישהו יודע אם יש גרסת מנג'ר ל-מאק..?) עם הריינג'רס ואני גם לא מחזיק יותר מדי ממשחקי קדם-העונה, את הכסף סופרים במדרגות וגם זה רק לאחר שהגברת השמנה והזקנה עברה אותן בשלום ולא התגלגלה.

תמיד הייתה לי סימפטיה לסאות'המפטון, לא, לא בגלל ההוא עם הפה הגדול שנמצא עכשיו בהפועל תל-אביב, דווקא יותר בגלל מתיו לה-טיסייה ועכשיו אחרי המשחק הראשון של העונה יש לי עוד קצת סימפטיה אליהם, בכל זאת, הם העבירו אלינו שלושה שחקנים…לוברן, למברט ולאנה, אז תודה לכם/להם, מה שזה לא יהיה.

ליברפול, מבחינתי לפחות, נמצאת במה שנקרא במוזיקה "תסמונת האלבום השני", לא, גם במוזיקה אני לא מבין, סתם נהנה לשמוע מדי פעם את הפינק פלויד או "הבוס". את העונה הקודמת התחלתי בלי שום ציפייה, לא חשבתי שנגיע בכלל למקום הרביעי ואמרתי שבסוף העונה אגיד תודה אם זה יקרה, אבל כמו שאומרים תמיד, עם האוכל בא התיאבון וחתיכת תיאבון נהיה לי/לנו.

אז הייתה לנו יופי של עונה, נגמרה עם חיוך גדול וקצת טעם חמצמץ בפה, לא שהאמנתי אבל קיויתי, רציתי, אבל הנה זה עבר ואנחנו ב"אלבום השני", את הראשון הקהל אהב, אמרו שהוא היה הלהיט בשנה שעברה וצדקו (התחרות היחידה היתה מצידה של אתלטיקו לדעתי..)

אני אוהב את מה שברנדון רוג'רס עושה, בעיקר בכל הקשור לראחים סטרלינג. מס'-31 שלנו בסך הכל ילד, ונכון שהיום כבר בגיל צעיר כולם להיטים, סופרסטארים אמיתיים וכישרוניים ואת כולם ריאל מדריד רוצה לקנות. המנג'ר לא התרגש ממה שיש לו ביד וגם בעונה שעברה הכניס אותו לאט לאט לרוטציה, לא נתן לשתן לעלות לו לראש וככל שחלפה העונה הוא ליטש את היהלום עוד ועוד.

מה שרוג'רס עשה עם סטרלינג נראה ומרגיש לי כמו איזה שף שמכין תבשיל טוב. הכין, חתך, ערבב ובעיקר הדליק אש קטנה, נתן לתבשיל לעבוד לאט לאט על האש, לקבל את הטעמים, הוסיף לו פה תבלין, שם קצת מלח והרבה חיבוקים ומילות עידוד, והשנה, הוא חייב להתחיל להוכיח כי הגיע הרגע הזה שמצפים ממנו לשחק אותה.

הזרקורים יהיו עליו, אין את סוארז שינשוך אף אחד ואחרי המונדיאל בנבחרת של הלוזרים, אני רק מקווה שהוא נח קצת, כדי שיהיו לו רגליים לעונה הארוכה שמחכה לו, לאירופה שמחכה לנו אחרי כל כך הרבה שנים, לדבר האמיתי והכי חשוב..? שנהנה, לא צריך הרבה יותר מזה, אם נהנה, התוצאות כבר יגיעו לבד. שיהיה במזל.

ליגת שוקי ההון - מסביב לעולם ובחזרה
הנצחון ב-Turf Moor

13 Comments

matipool 18 באוגוסט 2014

אמן ושיהיה לנו בהצלחה .
42 ק"מ ככה סתם על הבוקר ?!

דובי מילר 18 באוגוסט 2014

לא סתם, מתאמן לאולטרה…

איברה 18 באוגוסט 2014

רק מלקרוא את זה הלכתי להביא קרח לרגליים שלי

משתמש אנונימי (לא מזוהה) 19 באוגוסט 2014

+1

udi 18 באוגוסט 2014

בוודאי שיש גרסה למאק. יש היום אפילו ל ios ואנדרואיד
http://www.footballmanager.com/lang/en_GB

דור בלוך 19 באוגוסט 2014

חלום שלי שתהיה קהילת דה באזר במנג'ר :)

לא 28 זה לא מבוגר מדי לשחק במשחקי מחשב למה אתה שואל…

johkoren 18 באוגוסט 2014

אהבתי. לא מתנשא, לא מתלהם, אינטיליגנטי וכנראה מצביע על הנקודה הכי חשובה של ליברפול העונה – היכולת של סטרלינג לתת את הקפיצה לרמת וורלד קלאס. אין ספק שרואים את עבודת הבנייה העצומה שעושה רוג'רס מתבטאת ביתר שאת אצל הילד הסופר מוכשר הזה.
לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שהתרגשתי ככה מכישרון צעיר שעלה מהנוער בליברפול – אולי ג'רארד.

דובי מילר 18 באוגוסט 2014

תודה.

בכל פעם שעולה מישהו ממחלקת הנוער אני מפתח ציפיות מחדש, לראות כישרון מקומי ולא שיש לי משהו נגד "חיצוניים", סתם ההרגשה הזו של מישהו שגדל בבית כביכול.
התחלתי לאהוד את ליברפול במשחק הגמר נגד בורוסיה מינשנגלדבך, אבל הדור הראשון שאני באמת זוכר היה זה של סטיבי מקנמן ואחריו כמובן פאולר ואואן, אבל לא חוכמה לאהוד רק כוכבים ואצלי שיחק תפקיד חשוב ג'יימי קראגר, אהבתי את הנחישות והלב, אוי הלב שלו, אם יפתחו אותו יראו שיש שם קעקוע של הציפור (ועזבו אתכם מאברטון).
אני מקווה שהפעם סטרלינג יחזיק מעמד ויסחוב אותנו הלאה.

johkoren 19 באוגוסט 2014

כמובן שאהבתי גם את ג'יימי קראגר האגדי והעדות הטובה ביותר לכך הינה שהחולצה היחידה של ליברפול שיש ברשותי נושאת את שמו ומספרו.
ג'יימי היה שחקן נשמה אמיתי, אחד שהתווה את הדרך איך צריך לשחק עבור מועדון כמו ליברפול (מבחינת תשוקה ומחויבות).

משה אהרון 18 באוגוסט 2014

"(42 ק"מ, אם זה חשוב…)"
בטוח שרצית לדבר על ליברפול?

ודווקא בהקשר לתגובה שלך ב-3, לאהוד את ליברפול בעידן הספייס בויס דווקא היה אתגר. כ"כ הרבה כישרון וכ"כ מעט הצלחה עד יותר מכל, בשבילם הומצא המושג לוזרפול. אני דווקא יכול לראות מישהו שמתחיל לאהוד אותם בגלל מקמנמן וחבריו

johkoren 19 באוגוסט 2014

אני נחשפתי לקבוצה לראשונה בדיוק בעידן הספייס בויז.
הרבה מאוהדי הקבוצה כמעט ולא טעמו הצלחות גדולות (למעט אותו גמר היסטורי באיסטנבול), אבל כמו שציינת דווקא העידן ההוא היה יכול לגרום לילד צעיר כמוני להתחבר דווקא לחבורה המפסידנית אך הסופר מוכשרת הזאת. הפוסטר הראשון שתליתי בחדר של היה של מקמנמן ואחריו הגיע גם פוסטר של רובי. ליד השניים נתלה פוסטר שקיבלתי מחבר – תמונה קבוצתית של קבוצת האליפות האחרונה (עם רוני רוזנטל) – מעין עדות לימים יפים יותר אותם לא באמת חוויתי.
דווקא השילוב בין הכישרון האדיר ללוזריות המפחידה (עם דייויד ג'יימס בשער אי אפשר לצפות להגיע רחוק) שבו אותי וחיברו אותי לקסם של המועדון הזה. מאז יש לי פנטזיות על התרוממותו של עוף החול, אותה קבוצה גדולה שלא יצא לי לראות לעולם.

דובי מילר 19 באוגוסט 2014

אני "קיבלתי" את הקבוצה הגדולה, עם גביע אירופה לאלופות – יופי של התחלה ואז דלגליש שהיה הדבר מבחינתי ואז הנפילה בדור של מקמנמן וחבריו…
אבל כמו שאמרנו לא אחת, קבוצת כדורגל לא מחליפים.
ועכשיו אנחנו מחכים לימים טובים…

Comments closed