you never walk alone

סיפורו של רומן שהחל אי שם בשנות השבעים .

את הפעם הראשונה שנפגשנו אני זוכר כאילו זה היה אתמול, למרות שעבר מאז כבר די הרבה זמן. את היום המדויק בשבוע אני לא ממש יודע אבל זה גם לא ממש משנה,מה שכן ברור הוא שזו היתה אהבה ממבט ראשון, כמו בסרטים.

זה היה ערב חמים, משהו כמו תשע וחצי בערב והייתי צריך לריב קצת עם אמא שלי כדי שתסכים לדייט הזה. היא היתה לבושה באדום ואני..מה זה חשוב,לא זוכר. מה שאני כן זוכר הוא שהערב הסתיים בכיבוש גדול, לא דבר ברור לפעם הראשונה אבל בכול זאת,זה קרה.

משם הרומן בינינו נמשך, למרות שלא נפגשנו לעיתים קרובות, הוא די היה בשלט רחוק ותלוי בחסדי הטכנולוגיה. היה לנו דייט קבוע,כול יום חמישי כמעט,שעה קבועה של הנאה מושלמת.

פעמיים היא הסכימה, אחרי הרבה בקשות, לבוא ולבקר אותי ועשתה אותי הכי מאושר בעולם.למרות שהיו עוד הרבה נוכחים בפגישות הללו,לי זה לא הפריע והסתבר שגם לה לא ממש.

היו תקופות לא קלות במערכת היחסים בינינו אבל ידענו שאם נישאר חזקים ומאוחדים נצליח להחזיק מעמד יחד. בת זוג כזו לא מחליפים.

החזקתי לה ידיים ב-85 אחרי שבמהלך טיול לבלגיה נפגעה קצת ולאחר מכן גם ליד הבית, כשמכרים שלנו נפגעו, הרבה מהם, לקחנו ללב והתחזקנו.

ב-89, כאשר שדדו אותנו, היא לקחה את זה קשה, אני בכיתי והרגשתי קצת נבגד שכאשר נתפס השודד היא מיהרה לקבל אותו אלינו בידיים פתוחות. סלחתי,ככה זה במערכות יחסים כאלו מסובכות, הסוד הוא לדעת לסלוח ולוותר.

שנה לאחר מכן, היא ביקשה שאעזור לה עם קצת קשיים אז שלחתי לה בחור מקומי, חיפאי שהסתובב לו באירופה, שיעשה קצת סדר בשכונה שלה. הוא עשה את זה בגדול והיא אמרה לי תודה שוב ושוב.

בשנים שלאחר מכן הקשר בינינו הפך להיות וירטואלי בעיקר, היא בשלה ואני בשלי,מציץ ובודק שהכול מחזיק מעמד, בכול זאת אני כבר לא ממש צעיר והיא עוד יותר מזה,אפילו יותר מבוגרת.

ב-2001 הגיע עוד שיא קטן ביחסים בינינו וחשבנו שנינו שאולי אנחנו מתחילים עידן חדש וטוב, התבדינו שנינו,זו היתה הבלחה של רגע,רגע טוב אבל קצר.

לשיא חדש הגענו ב-2005, היא אמרה שקיבלה דיל טוב ותגיע לביקור מיוחד לא רחוק מהבית שלי, היססתי, היא קצת נעלבה אבל שתקה, לדייט לא הגעתי והיא נאלצה להגיע לסיפוק לבד, אני ישבתי בבית, לילה ארוך, ארוך מאד ואולי אחד הכי מאושרים ביחסים בינינו.

שנתיים אחר כך עשינו עוד ניסיון לדייט שלא הצליח, איזו בחורה איטלקייה ממילאנו הרסה לנו. הבנו כבר אז שמשהו דפוק ולא עובד, בעיקר אצלה.היא ניסתה להסביר את עצמה ואני אמרתי שלא יתכן שהיא לא זוכרת את כול אלו שליוו אותנו כול השניםאת סטיבי המתולתל, את רובי שהיה קצת עצבני וגם את מייקל שכל כך רצה לחזור לעוד ביקור קצר, לעשות לשנינו טוב. אמרתי לה שנראה לי שיש לה בעיה עם אקסים ואני דואג והיא אמרה שזה ממש לא נכון ושאתן לה עוד צ'אנס. הזכירה לי את צמד המשופמים שחזרו והתקבלו יפה.

בשנתיים האחרונות אנחנו במין סטטוסקוו. היא לא מבטיחה יותר מדי ואני כבר לא מצפה לכלום, רק להחזיק מעמד.

לפני שבועיים הפתעתי אותה וקפצתי לביקור. הודעתי על הגעתי מראש אבל היא לא התרגשה מזה,לא התכוננה יותר מדי. ירדתי מהאוטובוס קצת רחוק מהבית שלה,התרגשתי,הלב פעם בחוזקה,קצת זיעה קרה, עצרתי לשתות משהו ולאכול לפני, התקרבתי בזהירות, בעדינות והיא ? כאילו רק אתמול נפגשנו, עם אותם הבגדים האדומים והיפים, קנתה חליפה חדשה לכבודי, הבריקה קצת את הבית, יחד התחלנו לשיר את השיר שלנו, הקול שלי רעד, התרגשתי והיא הבינה. ניסתה לרמוז לי שהיא כבר לא מה שהיתה פעם, שלא אצפה ליותר מדי.

הסתכלתי לה בעיניים ואמרתי לה שלא משנה מה יהיה תמיד אוהב אותה, הגברתי את הקול ושרתי – you never walk alone

פלייאוף! פלייאוף!! פלייאוף!!!
גאונות במונחים היסטוריים

25 Comments

בלינדר 6 באוקטובר 2010

תודה!

רק פעם הבאה תזהיר מראש שצריך להביא טישו לפני שניגשים לקרוא

YNWA!

דלילה 6 באוקטובר 2010

דובי
זה סיפור האהבה הכי יפה ומרגש שקראתי.
וכיף לך על אהבה כזאת שלעולם לא ניגמרת

דלילה

יוסי מזרחי 6 באוקטובר 2010

איך היה אומר פולי,עליו השלום??
אין דבר.

דורפן 6 באוקטובר 2010

ואני אומר שוב בפה מלא לכל בני גילי שאוהדים את הקבוצה הזו שהשיר הזה הוא ההמנון שלה: אוהדים של הצלחות חסרי בושה!

קאק 7 באוקטובר 2010

תתבייש לך , רודף אליפויות שכמוך.
In your Manchester scrubs,
You speak with accent that know one can stand,
You're ugly fat b*stards with sh*t on yer hands,
In your manchester scrubs.
If I had the wings of a sparrow,
If I had the arse of a crow,
Id fly over man U tomorrow,
And sh*t on the b*stards below.

We don't carry bottles,
We don't carry lead,
We only carry hatchets,
To bury in your head,
We are the supporters,
Fanatics every one,
We all hate Man City,
And Leeds and Everton,
We are the kings of Europe,
The pride of Merseyside,
We'll fight for no surrender,
We'll fight for Shankly's pride,
We hate Tottenham Hotspur,
We hate Chelsea too,
But most of all we hate the sh*te,
Who play in royal blue.

א.ש. הצלחות 7 באוקטובר 2010

אני שמח לראות שחזרת להמנע מן השימוש בשם המפורש. יפה לגלות שווקא בנקודת השפל הגדולה ביותר שלה ליברפול עדיין ןמעוררת יראה.

אני מסכים שאני חסר בושה אבל אחרי 20 שנה? אוהד של הצלחות? לא נראה לי.

ולא להתבלבל מהניק. זה קןרה תמיד (דהיינו לאורך כל חיי האינטרנטיים) שהפיליז עולים לפליי אוף.

שלו רומא 6 באוקטובר 2010

דבר אחד אומר לזכותה, בפעם הראשונה פגשתי את רומא בגללה. כשהיא בלי בושה הגיע אלינו הבייתה ולקחה משהו שהיה צריך להיות שלנו. לנו זאת הייתה השושנה של הנסיך הקטן בשבילה זאת הייתה עוד שושנה. באותו יום ידעתי כי יבוא יום ורומא תהיה שלי. הלילה הוא האחרון שלי ברומא, 4 שנים פחות שלושה ימים.
ממחר מקים את חוג האוהדים שלה בישראל (אם עדיין אין כזה).

אלון 7 באוקטובר 2010

שלו, 4 שנים עברו מאד מהר. בהצלחה בארץ.

red sox 7 באוקטובר 2010

שם השיר והססמא בשערי אנפילד נאמרים בלשון עתיד (כפי שמופיע בתמונה) כמעין הבטחה או שבועת אמונים. הכותרת של הפוסט (שחוזרת בשורה האחרונה משל היתה שיר מפס הייצור של קרן פלס) היא בלשון הווה: "אתה אף פעם לא צועד לבד" במקום "לעולם לא תצעדי לבד" כפי שצריך להיות.

נא לתקן.

mrs rooney 7 באוקטובר 2010

you brought me to tears

קאק 7 באוקטובר 2010

מי שלא עמד ביציעי אנפילד ושר את היול נאבר וולק אלון, לא היה בארוע ספורט מימיו
http://www.youtube.com/watch?v=Y7xvegPH_Lw
יש לי צמרמורות רק מלהזכר בזה.
לעולם לא תצעדי לבד אהבת המרסי סייד שלי

old timer 7 באוקטובר 2010

True

א.ש. הצלחות 7 באוקטובר 2010

רק עכשיו ראיתי את הלינק. גם אני הייתי במשחק הזה. אני הגעתי מםילדלפיה חבר שלי הגיע מציריך. כשנגמר המשחק אוהדי בארסה התחילו לשירYNWA ואנחנו עינינו להם מן הקופ (איזה כיף להגיד את המשפט הזה) בקריאות "בארסה בארסה".

בדרך חזרה למלון חלקנו מונית, חברי, אני, אוהד בארסה מצרפת ואוהד ליברפול פלסטינאי.

בני תבורי 7 באוקטובר 2010

דובי,
אמרתי לך כבר שאני חולה על ספורט מוטורי? (:

דובי מילר 7 באוקטובר 2010

כן קנו או לא קנו,לרגע, אבל רק לרגע,הרעיון לפגוש את ליברפול במשחק זניח בליגה הראשונה לא נשמע רע כל-כך, רק אם אני מסתכל על זה בדרך הרומנטית של אוהדי הפועל אוסישקין.

ברכבת, בדרך חזרה מאנפילד ללונדון היינו יחד עם עוד ערימת אוהדים הלומי בירה ואני לא יודע אם בהשפעת הבירה או התיקו נגד סנדרלנד אבל אחד מהם אמר ואני מצטט- .."רק שלא נהפוך ל-F*** לידס יונייטד.."

לגבי YNWA – לשיר את זה באנפילד, יחד עם 40 אלף איש ביציעים גרם לי לרגע להתרגש ולצמרמורת ממש (ואני מתנצל מראש בפני מי שפוגעת ההשוואה) כמו בזמן שירת "התקווה" .

ולא, אני ממש לא אוהד רק של הצלחות, סתם אוהד מודאג שהיה שם גם ברגעים הקשים. בתחילת הדרך, ממש בהתחלה קיגן לימד אותי מה זו הצלחה, דלגליש וראש שכללו את זה.
אבל אף פעם לא נטשנו כי קבוצת כדורגל יש רק אחת (מבחינתי אין עוד קבוצה בליגות אחרות, יש רק ליברפול)

דורפן 7 באוקטובר 2010

קאק – 1985. ליברפול אחרי 8 אליפויות ב-11 שנה. ופתאום דור שלם של ילדים מתאהב ברוח הטהורה והאוטנטית של יציעי אנפילד? אין שום הבדל בינם לילדים שמבקשים עכשיו חולצות של ברצלונה.

תיקון – זה דומה לילדים שמבקשים עכשיו חולצות של ברצלונה ובעוד עשרים שנה יגידו כי החליטו לאהוד אותה כי הם ספונסרים של יוניצף.

עזי 7 באוקטובר 2010

וגם ארבע אליפויות אירופה בתקופה הזאת.
אבל גם למניונייטד יש הרבה מאוד אוהדים כאלו כיום.

קאק 7 באוקטובר 2010

תן לי לנחש שאתה כשהיית ילד היית מתחיל לאהוד קבוצה דווקא אחרי שהיא הייתה במרכז טבלה, נכון ? נו באמת, אתה לא רציני. כשאתה ילד ובפעם ראשונה נחשף לאיזו ליגה, ברור שאתה תמשך כנראה לקבוצה בולטת משם, אלא אם בבית יש לך מסורת כלשהי שתמנע את זה.
מכך אני מסיק שתי מסקנות – או שהחלפת מאתיים פעם קבוצה, או שאתה אוהד עדיין את הפועל יהוד

א.ש. הצלחות 7 באוקטובר 2010

זה לא הענייו:

בוא נראה כמה מאוהדי ברצלונה דהיום ישארו אוהדים שלה אחרי 20 שנים של דומיננטיות של ריאל מדריד ואז נדבר. ברור שמה שהסעיר את הדמיון של ילדים בשנות ה – 70 היו ההצלחות של ליברפול (אצלי זה היה גמר הגביע נגד ניוקאסל ב-1974), אבל בעוד שהבצורת אצלך נגמרה אחרי 19 שנה (נדמה לי שקראתי שאתה אוהד יונייטד מ – 1974) אצלי היא נמשכת למעלה מ-20 שנה. נכון לעכשיו אתה אוהד הצלחות יותר ממני.

אגב – למה הפכת להיות אוהד יונייטד?

איתן בקרמן 7 באוקטובר 2010

דובי איזה יופי

דובי מילר 7 באוקטובר 2010

תודה.

דורפן 7 באוקטובר 2010

א.ש – אני אוהד יונייטד בגלל סבא שלי, והעונה הראשונה בה הייתי מודע לקיומה שמתרחש היא הייתה בליגה השניה. הוא סיפר לי על תאונת המטוס וזהו.

דורפן 7 באוקטובר 2010

עזי – אני מזהה את אוהדי יונייטד האלו בשניה. הם כל אלו שמתלוננים שלא קנו את אוזיל, סניידר ותמיד חסר להם עוד מגן ימני, קיצוני, עושה משחק וקשר מרכזי נוספים.

עזי 7 באוקטובר 2010

אין לי ספק שאתה מזהה אותם, הם כמובן קיימים בכל קבוצה גדולה עם הצלחות.

מילר – דיר באלאק, תיזהר איך אתה מדבר על לידס יונייטד :)

old timer 8 באוקטובר 2010

The argument that the only thing that determines whether or not one is a fair weather fan is the reason that caused such person to first support the team is arbitrary and sometimes absurd. According to this, a ManU fan that started supporting them in 1991 and has since then seen 11 titles, in not a fair weather fan while a Nottingham Forest fan who got hooked during the 1978 season and continued supporting them despite relegation and very little success after that is a fair weather fan.

Comments closed