סוף סוף…

בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא נראה רציני, מרוכז בעצמו, אבל בהחלט נינוח מספיק בכדי לנהל שיחה קצרה, הזכרתי לו את הפעם הראשונה שנפגשנו, חטופה שכזו. היה לי ברור שהוא לא יזכור, בכל זאת, זה היה מעין "סטוץ" ולא הרבה יותר מזה, בטח לא כאשר את התוצאות ניתן היה לראות זמן מה לאחר מכן…

10926397_10205478633342272_5696218166771488092_n

השנה היתה 2001 או 2002, אי שם באיזה בית מלון זנוח בקפריסין או בטורקיה, לא ממש זוכר, כנראה שאיפשהו בקפריסין, יותר סביר. שעת בוקר מוקדמת והוא כבר מוכן, גבוה, רזה, נמשים על הפנים וכולו אומר דבר אחד- ריכוז ביום שלקראתו הוא הולך. הוא לבש סרבל לבן, עם סמל או שניים עליו, עדות לכך שעדיין לא גילו אותו כמו שהיה רוצה, אבל הוא כבר היה מספיק טוב בכדי שכן האחד הנכון יראה את הכשרון שלו. ברגע ההוא, הוא לווה על ידי האבא של אותו אדם, הלך לידו בשקט, מסתיר את ההילה שאופפת אותו, מדברים ביניהם בשקט, מתרכזים בארוחת הבוקר שלפניהם.

באותו הערב או שאולי זה היה למחרת בבוקר, המכונית הלבנה שלו, אופל קורסה, עמדה במגרש החנייה, חבוטה ומצולקת, עם כתמי בוץ במקומות שונים, כמו איזה כלב רחוב שהשתתף בקטטה, ברור שמשהו לא טוב עבר עליה אי-שם בשבילי ההרים. את חלקה בתחרות היא סיימה, מוקדם מהמתוכנן. אבל היה בו משהו, משהו שבזמן ההוא רק מעטי מעט הצליחו להבחין בו, איזה כשרון חבוי ולוהט.

שנים אחר כך הכישרון התפרץ, הביא איתו שורה של הישגים, אמנם בקנה מידה מקומי, כלומר בקנה מידה בריטי ולאחר מכן אירופאי, אבל השם שרכש לעצמו לצד הכישרון היה ריבוי התאונות שלו, ריבוי ההתרסקויות והביקורים התכופים שהמכוניות שלו נאלצו לעבור אצל מכונאי ופחחי רכב שונים, חשבון ההוצאות הלך וגדל כמו גם הגביעים שעל המדף.

המנטור לא זז ממנו, תמיד האמין בו, גם אם מרחוק, גם אם לא לצידו תמיד, נותן לו את המרחב שהיה צריך. ההבנה ביניהם היתה עיוורת ממש, התמיכה היתה קיימת, כל הזמן והוא הוקיר תודה על-כך.

הקריירה שלו החלה להיראות כמו רכבת הרים בלונה-פארק בתל-אביב. ניצחונות כנגד כל הסיכויים מול התרסקויות לא מחוייבות המציאות. חוזה מבטיח בקבוצה אחת, שהיה אמור להוביל אותו נהדר לקריירה באליפות העולם ושנייה אחר כך יצרן המכוניות מאחורי הקבוצה החליט לצמצם פעילות, לחסוך בכסף ודווקא הוא היה זה שנחתך.

חוזה נוסף בקבוצת צמרת הוביל אותו לאליפות הראלי הבין-יבשתית, רק בכדי להישאר שנה לאחר מכן כמעט מחוסר עבודה ורצון לפרוש מהשתתפות סדירה במירוצי מכוניות, היה נראה כאילו הוא מאבד את הדרך. ונוסף לכל, התאונה הטראגית של המנטור, של האיש שהאמין בו ודחף אותו, תאונה שהחריבה את עולמו ועצרה אותו שנייה למחשבה, לנשימה ואז זה הגיע.

הוא קיבל חוזה נהדר בקבוצה שכבר הוכיחה את עצמה, מה זה הוכיחה, היתה שנים רבות אלופת העולם ומשקל כבד הונח על כתפיו. לא ציפו ממנו לאליפות עולם אלא רק לשמש כנהג שני, חזק, להיות שם כשצריך להביא נקודות לקבוצה והוא עשה את זה, רק בכל פעם שמילא את הדלי במים ,דאג גם לבעוט בו ולגרום לראשי הקבוצה להחליף את הבאגט והקרואסון ברצון לבלוע נעל או כובע או במילים אחרות, לבעוט לו בתחת.

בחודש ינואר האחרון פגשתי אותו שוב, פגרת החורף מהמירוצים, שבועיים לפני פתיחת העונה ושנינו בילינו בתערוכת הספורט המוטורי בבירמינגהאם. הוא, לבוש בבגדים הרשמיים של הקבוצה אותה הוא מייצג, כשהנווט שלו לצידו, כרגיל ואני…אני סתם מבקר בתערוכה. חיכיתי בשקט עד שסיים להתראיין וניגשתי לשוחח עמו.

גבוה ממני בראש, מנומס מאד, שוחחנו קצת והזכרתי לו את המפגש הראשון, בקפריסין. כמובן שהוא לא יכול היה לזכור אותי אישית, אבל את הראלי בקפריסין הוא זכר, גם את מי שהיה איתו, האבא של…בסיום איחלתי לו בהצלחה לעונה הקרובה ועברתי לשוחח עם הנווט שלו, שיחה "מקצועית" משהו, בכל זאת, גם אני נווט ראלי, ללמוד משהו קטן, טיפ כזה או אחר וכמובן תמונות לפייסבוק כי מה שלא מצולם, לא נחשב.

בשידורי הראלי מתחילת העונה החזקתי לו אצבעות, בשקט. לא ניסיתי להיות אובייקטיבי מדי, לא שזה משנה היה לאור הדומיננטיות של סבסטיאן אוג'ייר ופולקסווגן, אבל בסתר ליבי קיויתי, קיויתי שיצליח להגיע אל הפודיום, קיויתי מאד שיעשה את הבלתי יאומן ואולי, אולי יצליח לטפס אל המדרגה הגבוהה. ידעתי כמה טוב זה יעשה לו, לאליפות העולם.

והנה זה הגיע, הרגע הזה שכל הדברים מסתדרים יחד, הכל מתחבר לו. הוא פתח בסערה את סוף השבוע, דהר במרחבי הפאמפס בארגנטינה כמו איזה גאוצ'ו על סוס, במקרה שלו זו סיטרואן ds3 wrc, מאובקת, צועקת, חפה כמעט מכל תקלה או תקר. ההוא למעלה התחיל לחייך בהנאה, הרגיש שמשהו קורה. מכונית גרמנית אחר מכונית גרמנית נשרו מהמרדף אחריו והוא נותר לבד, גורם קצת דפיקות לב עם סבסוב מיותר פה ושם, אבל הפער היה מספיק, הוא עשה את זה ואז החלו גם הדמעות, שלו.

מיד כאשר סיים את הקטע האחרון, יצא מהרכב, הוריד לאט לאט את הקסדה הלבנה-זהובה שלו, מסיר את כיסוי המגן החסין-אש מהפנים, מפנים את גודל ההישג שלו, מנסה להסדיר נשימה. מיקרופון נדחף לו לפנים בשאלה איך זה מרגיש להיות זה שניצח בראלי ארגנטינה 2015, והוא..? הוא אמר שהדבר הראשון שהוא חשב עליו היה האיש שמביט מלמעלה ותמיד האמין בו, דחף אותו, ואז הוא נחנק מדמעות, הסתובב הצידה והלך לשנייה להתבודד בצד.

(המנצח הגדול של ראלי ארגנטינה הוא קריס מיק, נהג הראלי של קבוצת סיטרואן, שזכה בניצחון ראשון באליפות העולם בראלי. האיש למעלה הוא לא אחר מאשר קולין מקריי, אלוף העולם בראלי 1995 ומי שנהרג בתאונת מסוק טראגית. קולין היה הראשון שזיהה את קריס מיק וכישרון הנהיגה שלו. אמר תמיד שהוא מזכיר לו אותו, מהיר ומתרסק. האבא של קולין, ג'ימי, אלוף בריטניה בראלי 5 פעמים, היה מי "שהתנודב" ללוות את מיק בתחילת הדרך, שם בקפריסין ולתת לו את העצות הנכונות)

 

 

 

מי משקיף על המשקיף?
אלבמה!

4 Comments

אורדוניה 28 באפריל 2015

נהדר

מולי 28 באפריל 2015

תודה על הסיפור. סופר לייק לו ולך.

דובי מילר 29 באפריל 2015

תודה

אלכס דוקורסקי 30 באפריל 2015

דובי, יפה מאוד!
אתמול והיום מלאו 21 שנה לתאונות ראצנברגר וסנה.

Comments closed