"פאסים אנגליים"

זוכרים את ימי חמישי בערב? טלביזיה בשחור-לבן? בקופסה בסלון היה רק ערוץ אחד בעברית ובשעה היעודה הייתי מתיישב מול המסך, מחכה שהכדור הלבן יסתובב קצת, המנגינה ברקע תתחיל (ותסתיים) ואזכה לראות את "משחק השבוע", תכנית הכדורגל האנגלי שעליה כבר כתבתי בעבר, זכרונות ילדות.

1

אין לי מושג בכלל מאיפה הגיע המושג "פאסים אנגליים" למילון המושגים שלנו, באמת שלא, גם עכשיו, כשאני מנסה להיזכר אני לא מצליח (וקרוב לוודאי שגם לא אצליח, הזיכרון נדפק ונמחקו מלא דברים אבל זה כבר קשור לפוסט נורולוגי משהו..).

תנסו לצייר לעצמכם תמונה כזו בראש- אני, בגובה מטר וקצת (הייתי מאד נמוך, כמעט עד הצבא אני חושב..) חולצת טריקו אדומה ומכנס קצר, גרביים לבנים מתוחים חזק חזק עד הברכיים ונעלי ספורט של גלי או אולי היו אלו כבר אדידס "רום" לבנים על הרגליים, רץ על משטח דשא צהוב-ירוק ובועט בכדור כדורגל לבן עם מחומשים-משושים שחורים.

הבעיטה תמיד הלכה באלכסון ימינה או שמאלה שם חיכה לה ישראל, חבר שלי, גבוה ביותר מראש ממני, שיער בלונדיני מתולתל, לבוש כמעט כמוני, שנינו בריצה קלה על הדשא שהיה יכול להיות כל מגרש כדורגל אנגלי שתמצאו לנכון, י' קולט את הכדור ובועט אותו באלכסון קדימה, אליי, היינו ככה מחליפים מסירות ורצים שעות (טוב, בטח זה היה מספר דקות, אבל היום זה נראה לי כאילו שעות).

היתה רק בעיה אחת במשחק הזה, אהדנו קבוצות שונות, אכן בעיה רצינית. י' היה אוהד של הקבוצה שאני הכי לא אוהב, יונייטד כמובן ולמי שלא יודע עדיין (יש כאלו..?) אני עם ליברפול. אז כמו שאמרתי, בעיה רצינית.

כמעט כל יום, השעה היתה בסביבות ארבע אחר הצהריים, כי לפני כן היה אסור, היינו נפגשים על הדשא בחזית הבית שלו, בניין רכבת משותף ואפור בכפר בו היינו גרים (מאז הכפר הפך, לפחות רשמית לעיר..) ועושים אימון כזה של מסירות, "פאסים אנגליים", פעם רצים לצד אחד ופעם לצד שני, הלוך וחזור, עד שנמאס ואז משנים תרגיל.

בצידי הבניין היו עמודי בטון ששימשו כשער, למרות שלעתים היינו מסמנים שער סתם ככה על הדשא עם אבנים גדולות, אחד מאיתנו היה נעמד כשוער, שכאילו הוכן למטרה הזו כי שם היה משטח חולי שכייף היה לזנק שם. כאשר י' היה השוער, הוא בחר להיות אריק סטפאני או גארי ביילי (היו זמנים…) וכאשר אני עמדתי שם הרגשתי ריי קלמנס בכבודו ובעצמו, רק התסרוקת שונה (היו לי תלתלים כמו של קוין קיגן דווקא).

לפעמים היינו מחליטים לשחק אחד נגד השני, משחק העונה ליברפול נגד יונייטד ואז הרוחות היו מתלהטות, אין ברירה. זה היה משחק לחיים ולמוות. דלגליש היה מנסה ללהטט בהתקפה מול גורדון מקווין, לעבור אותו הכי טוב שאפשר, מהלך שלעתים היה נגמר בסימן כחול ברגל, עצבים והשיא היה שלראשונה בתולדות הליגה האנגלית המשחק היה מתפוצץ ודווקא על זה לא היו מדווחים ביום חמישי בטלביזיה…

ואני נזכר עכשיו בכדור שהיינו משחקים איתו, היום כבר אין כאלו. עוצם את העיניים ומדמיין את ריח העור שלו, עור אמיתי ולא העגולים הסינטטיים שיש כיום. כדור עור בצבע לבן-שחור עם המחומשים-משושים האלו שהיו תפורים עם חוט עבה ומדי פעם החוטים היו נפרמים, נפתחים ובום, פיצוץ, הפנימית היתה נקרעת או סתם פנצ'ר שגרם לבריחת אויר ואז היה טקס קבוע.

בכפר של פעם היו גם בעלי המקצוע של פעם, כמו בעיירה יהודית אמיתית אי-שם באירופה של לפני אתם יודעים מה.
הסנדלר קלכשטיין היה עובד בצריף עץ קטן בתוך החצר שלו, היינו נכנסים בשקט אליו, לא רוצים להפריע לו בעבודתו או שסתם חוששים מהאדם הזקן (הם תמיד נראו לנו זקנים..) מגישים לו בידיים רועדות את הכדור המפונצ'ר ואת הפנימית הכתומה שטרחנו לקנות בעוד מועד והוא היה כבר יודע מה לעשות ואומר לנו לחזור מחר, אין יותר משחק היום.

כאשר הגענו לקחת את הכדור, הוא חיכה לנו ממולא באויר, כמעט כמו חדש, רק כמו כי הוא נהג לחתוך אותו באזור פיית האויר שלו ומשם להכניס את הפנימית החדשה ולנפח טוב טוב. הכדור כבר לעולם לא היה ממש עגול יותר ובכל זאת, הוא חזר להיות כדור ואנחנו יכולנו לחזור למשחקים שלנו. היינו ממהרים שוב לדשא או למגרש חול הקרוב ומחליפים שוב בהנאה "פאסים אנגליים" עד לפאנצ'ר הבא…

הגבורה בקרב במתלה (בראשון לציון)
הניצחון על דרבי

49 Comments

אלכס דוקורסקי 29 בינואר 2016

כיף לקרוא, דובי.
תודה רבה ושבת שלום.

חוטב עצים 29 בינואר 2016

ממש כיף.
תודה.

דובי מילר 30 בינואר 2016

העונג כולו שלי

טל 12 29 בינואר 2016

נהדר,תודה על הפוסט.

הזכרונות האלו מזכירים לי את התקופה שהחלה אצלי התענינות בכדורגל, את הריח של הכדור הישן – כזה היה לי ב 1979 בערך. מעניין,אגב, איך נקרא באותה תקופה המסטיק שהיה מזכה אותך בתמונה(קלפים) של כדורגלן מהליגה הלאומית. זה היה קרטון עליו מסטיק ובצד השני התמונה,היינו מכנים אותו מסטיק מרובע נדמה לי. קיוויתי אז לזכות בתמונה של אבי כהן ממכבי ת"א.כולם דיברו עליו ועל המעבר הצפוי שלו לליברפול.

סער 29 בינואר 2016

מסטיק גול

סער 29 בינואר 2016

התוכנית "משחק השבוע" שודרה ביום ה' והראתה משחקים ששיחקו בסופ"ש הקודם. עולם אחר..

דובי מילר 30 בינואר 2016

מצחיק לחשוב כיום כמה חוסר מודעות היתה, לי לפחות, לעניין זמן המשחק…
לא חשבתי על זה עד שלא הזכרת זאת.

טל 12 30 בינואר 2016

וואלה לא זכרתי את השם.אני זוכר שהיו לי קלפים של עודד מכנס,ויקי פרץ וכו

פורד פרפקט 29 בינואר 2016

מזכיר נשכחות. אני צעיר בכמה שנים אבל בכל הזדמנות היינו הולכים לשחק. שמים שני תיקים או שתי אבנים. ואו כדורגל או סטנגה ועד החושך לא מפסיקים.
פוסט נהדר לפתוח איתו את הסופ"ש

דובי מילר 30 בינואר 2016

תודה

באבא ימים 30 בינואר 2016

לגמרי סיפור החיים שלי. כולל הבניין עם העמודים. למעט כשהיו מונדיאלים. אז הייתי הולנד ושנאתי את הגרמנים הרשעים והארגנטינאים המנוולים. הקטע של ארגנטינה עם פושעים נאציים לא היה יכול להיות מקרי, נכון?

דובי מילר 30 בינואר 2016

מונדיאלים זה כבר סיפור אחר…איכשהו תמיד אהדתי את גרמניה…

Matipool 30 בינואר 2016

גם אצלי באבא , רק שאצלנו הייתה רחבת אספלט גדולה באמצע בין בניינים שהקיפו אותה ששימשה בלילה לחנייה ואחה״צ למשחקים שלנו בשכונה ( בעיקר כדורגל ) .
אולי בני תבורי זוכר את האחים אלישע ודניאל אבס שהצליחו להגיע לבוגרים של הפועל פ״ת אבל לא החזיקו שם . הם גדלו אצלי בשכונה ואפשר להגיד שהייתי די מנטור שלהם בנוגע לכדורגל ( הייתי שחקן טוב מאד ברמת השכונה / כיתה ) .
ב-78׳ גם אני הייתי עם הולנד ( כמה שהצלחתי אז להבין בגיל עשר ) , ב-82׳ עם ברזיל וזיקו ומאז עם אנגליה ששוברת את ליבי כל פעם מחדש .

גלעד בלום 30 בינואר 2016

פוסט מושלם לחתייארים כמוני…ימי חמישי היו הדובדבן שבו ראינו כדורגל אמיתי עם אווירה אנגלית, קצב , הרמות מהאגפים בלי לעצור כדור, שדר אנגלי מהוקצע וכוכבים שרק קראנו עליהם בעיתונים (חדשות הספורט…) , היו עוד יציעי עמידה ואחרי כל שער זה היה נראה כאילו אנשים הולכים להימחץ ( בסוף זה קרה וביטלו את יציעי העמידה).

היה כמובן מבט ספורט בשבת בערב עם נסים קיוויתי ואחר כך אורלי יניב המתוקה ויורם ארבל הפחות מתוק אבל עם קול רדיופוני ואורי לוי עם הקול שמרדים אותך.

לחולי ספורט כמוני גם היה את תכנית הספורט בערבית בימי שני בשש ורבע, הייתי פריק של משחקי הליגות הנמוכות של המגזר (מין אל יאסר איל אל ימין….קוראת איל קאדם) על מגרשי החול והצילום החובבני, בתכנית הזאת סיקרו גם ענפים אחרים כמו טניס ואתלטיקה.

אסור לשכוח את התכנית המיתולוגית ״מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר״ בטלוויזיה החינוכית עם הפתיחה המוזיקלית האדירה והנקודה המיתולוגית של ארתור אש נגד ג׳ימי קונורס בגמר ווימבלדון 1975. ולמהדרין הייתי גם מוסיף את פינת הספורט של יורם שמרון ב״זהו זה״.

אצלנו ברמת השרון לא היה מגרש דשא בשכונה, היינו משחקים במגרש האספלט של בית הספר ״ארנים״ (היום יש שם אולם כדורסל) עד החשיכה, זו היתה שכונה של אנגלוסקסים והיה ייצוג ללא מעט קבוצות, יונייטד היתה אז קבוצת תחתית, ליברפול שלטה בליגה והיה לה רוב אבל היו אוהדי טוטנהאם כמוני, ווסטהאם, איפסוויץ!, קיו פי אר, איזה ימים. ואז בגיל 9 נפתח מרכז הטניס ברמה׳ש….

דובי מילר 30 בינואר 2016

גלעד, לדעת אנחנו בני אותו גיל בערך ומה שהכי מצחיק הוא שקרובת משפחה שלי, לפני מיליון שנים בערך, כאשר לשנינו היו תלתלים, החליטה שאתה ואני דומים.
אני חושב שזה היה על סמך איזו פרסומת (של גלי נדמה לי..) שצולמת בה..

Matipool 30 בינואר 2016

בדיוק כמוכם . אני חושב שאנחנו בני אותו גיל ( יליד 68׳ ) . גלעד אולי שנה יותר אם אני זוכר טוב ( היית כוכב רציני אז עם התלתלים והפרסומת לגלי ) .
בזכות משחק השבוע , ליברפול וקווין קיגאן נכנסו בגיל 6-7 לחיי ולא עזבו עד עכשיו .

ריצ'י מקאו 30 בינואר 2016

אני יליד 67 והכפר היה קיבוץ אבל חוץ מזה הכל אותו דבר. איזה זכרונות.

גלעד בלום 30 בינואר 2016

במחשבה שנייה נדמה לי שתכנית הספורט בערבית בהנחיית סלומון מוניר לפני שהיה מנכ״ל רשות השידור היתה ביום שלישי דווקא. אגב היה גם את הערוץ הירדני ששידר את גמר הגביע האנגלי כל שנה וזכה לרייטינג אדיר מישראל.

באבא ימים 30 בינואר 2016

אנתאהאת אל מובארא בנאתיג׳ה וואחד סיפר לסלאח שאבאב עכא… (המשחק הסתיים בתוצאה אחת אפס לבני עכו)

נאביל מנסור…שוטה קאוויוה… יא סאלאם! (נאביל מנסור…בעיטה חזקה…איזה יופי!)

לידס יונייטד בלקומסאן אל ביידא (לידס יונייטד בחולצות הלבנות)

סיבאק דאראג׳את אל הוואייה (מירוץ אופניים)

אורי בינימין אל מודפע אל מוהאג׳ם (אורי בנימין המגן התוקף)

רוב הערבית שיש לי זה משם

מאיר (חדש בשכונה) 30 בינואר 2016

הייתי אומר "וואחד ספר" (1:0) לגלעד בלום, אבל נדמה לי שבכל זאת התכנית בערבית היתה ביום שני בשש וחצי ולא בשלישי. היינו אז מקוששים דקות של כדורגל. יכולנו אז רק לחלום לראות כל כך הרבה כדורגל בשידור חי.
ואת דובי הייתי שואל האם היית מחכה גם את התספורות המוזרות של הכדורגלנים האנגלים דמויות המגדלים על הראש? האם אתה זוכר קבוצות אנגליות שבאו אז למשחקי ראווה בארץ? לי עולות בראש מנצסטר סיטי עם לי, סמרבי, רודני מארש וקולין בל בשנת 1972 ואפילו סטוק ואיפסוויץ עם רובסון המאמן שהיה ידידו של מרימוביץ.
ואי אפשר לסיים תגובה למאמר כזה בלי לכתוב "דרבה רוקנייה ללפאריק לידס…." בשפתנו "בעיטת קרן לזכות לידס".

אלי 30 בינואר 2016

ליברפול באו בשנות השמונים, ואם אני לא טועה אז בני טבק הבקיע.

Matipool 30 בינואר 2016

ליברפול הגיעה לפחות פעמיים ( אולי שלוש פעמים ) בסוף שנות השבעים / תחילת שנות השמונים .
פעם אחת היה המשחק באיצטדיון ר״ג לפני המעבר של אבי כהן לליברפול עם הסיבוב במכונית באיצטדיון ביחד עם קני דלגליש ומלכת היופי דאז ופעם נוספת – משחק הכתרת כדורגלן העונה של עיתון חדשות ז״ל בבלומפילד .

טל 12 30 בינואר 2016

מתי צודק,היה משחק ב 79 בין כוכבי ישראל לליברפול (3-3). אבי כהן שיחק מחצית ראשונה עם הכוכבים ומחצית שנייה עם חבריו החדשים מליברפול.היה משחק ב 83 בין נבחרת ישראל לליברפול (3-4) ובמשחק זה בני טבק כבש את כל השערים לישראל. ב 87 היה 0-3 לישראל מול ליברפול.

דובי מילר 31 בינואר 2016

זכיתי לראןת את כל המשחקים של ליברפול בארץ.
לפני אחד מהם היתה איזו התערבות בין ברוס גרובלר לבין זאהי ארמלי לגבי הליכה על הידיים לארוך קו ה-16, מצידו של גרובלר.
אני אפילו זוכר מה לבשתי למשחק הזה ועם מי נסעתי (טראומה קשה..)

Matipool 30 בינואר 2016

אצלי נתקע ״שאט פיל עוואל״ או משהו כזה .

ויכסלפיש 30 בינואר 2016

מי שהפל לבכיר ולמנכ"ל זה יוסף בראל, שהיה מנהל הטלוויזיה הערבית, ולא סלומון מוניר, THOSE WERE THE DAYS

גלעד בלום 30 בינואר 2016

וואלה ויכסלפיש תודה על התיקון אני נהיה סנילי

דובי מילר 30 בינואר 2016

תכנית הספורט בערבית של ימי שני היא קלאסיקה.
רבע פירור של ספורט מוטורי, מירוצי מכוניות שהיו בהם רק זינוק וסיום כאילו כל מירוץ פורמולה-1 הוא דראג בעצם.
אבל מבחינתי גולת הכותרת היתה ההיאבקות מאנגליה…אבל זה כבר לפוסט אחר…

קורדל סטיוארט 30 בינואר 2016

יום שני בערבית וביום שלישי ״ מהר יותר גבוה יותר.., נו באמת . ואני עוד יליד 73

Amir A 30 בינואר 2016

גן העיגול בגבעתיים (למי שמכיר זה בצומת של רחובות בורכוב וקרן קיימת). לפני שהפכו אותו לעוד איזה אי תנועה דקורטיבי הוא היה מגרש כדורגל שלילד קטן נראה ענק. וגם אצלנו שיחקו עם העמודים, כשלכל ילד היה עמוד ומי שהצליחו לבעוט את הכדור ולפגוע בעמוד שלו 3 פעמים נפסל מהמשחק. וכמובן שהילדים הגדולים תמיד לקחו לעצמם את העמודים הקצרים יותר (המשטח שעליו היה בנוי הבית שלנו לא היה מישורי). עברו כבר 40 שנה מאז לערך ועדיין הזכרונות האלו חיים בראש כאילו התרחשו אתמול.
וכן. אורלי יניב. איזו תספורת של אריה היתה לה.

איתן 30 בינואר 2016

היו היו זמנים כשבאסימון היה חור, שבטלפון הייתה חוגה,אנטימחיקון אך הכדור נשאר עגול

צור שפי 30 בינואר 2016

משחק השבוע כבר זכה להנצחה לפנתיאון במערכון ההוא של לול עם לוצ׳יה דה לה מרמור כשהאדמו״ר אורי זוהר (אח״כ שונמך לרב) שובר את הטלוויזיה. אכן היה רק ערוץ אחד אז, בשחור-לבן אבל מצד שני לא היה ריאליטי מה שמראה שהאנושות לא בהכרח השתפרה מאז.

Matipool 30 בינואר 2016

ואיזה משחק היה אמור להיות משודר ? ..
ליברפול – יונייטד מאז ולתמיד ולא יעזרו כל מיני אברמוביצ׳ים ושייח׳ים למיניהם .

אופיר 30 בינואר 2016

נדמה לי שאפשר לחלק את ההיסטוריה המודרית ל-"לפני האינטרנט" ו-"אחרי האינטרנט", כי אני צעיר מדובי די משמעותית (יליד סוף שנות ה-70) והילדות שלי זהה לתיאורים של דובי, גלעד והאחרים: כדורסל בצהריים בקיץ בחוץ ב-40 מעלות, חורך את הדשא בחצר של ההורים עם כדורגל, לא מחמיץ משחק השבת, מבט ספורט ואת התוכנית של סלומון מוניר וצופה במילאן הגדולה מפרקת את סטיאווה בוקרשט בערוץ הירדני (מבעד לשלג).
גם את גמר ווימבלדון ההוא ב-2001 בין גוראן וראפטר עוד ראיתי בערוץ הלבנוני באמצעות אנטנה מאולתרת כחייל משוחרר בחדר המעופש בקיבוץ בו עבדתי.

אבל דובי כפרה, אתה מרגיש טוב? מה זה פרץ הנוסטלגיה הזה…?! אתה מזכיר לי שהזמן זורם רק בכיוון אחד וזה הורס לי את הבריאות.

מאיר (חדש בשכונה) 30 בינואר 2016

אופיר, הזכרונות מתקופות אחרות, קרי נוסטלגיה הן מהיתרונות הבודדים של חטיארים כמוני ודומי. מה, לא ננצל אותו?☺

דובי מילר 30 בינואר 2016

אופיר
זה מה שכייף בריצות ארוכות, זכרונות הילדות עולים…

cookie-monster 30 בינואר 2016

וואו

דובי מילר 30 בינואר 2016

חחחח
הכל בסדר..?

holden 30 בינואר 2016

התכנית של סולמון מוניר היתה בימי שני בשש שלושים וחמש,
משפט המפתח של השדר: פוראסה כבירה-יעני הזדמנות גדולה.

אני עוד מהתקופה של השבועון : "פנדל", חוברת שהייתי מחכה לה בכליון עינים, בעמוד הפותח היה את הלוגו של שחקן בחולצה כחולה בועט בעיטה מכל הלב לבין חיבורי הקורות ואילו השוער נראה לי לבש אפודה אדומה או כתומה בזינוק מרהיב רואה איך הכדור נושק לרשת.

בפנדל היה מין מדור קומיקס על חבורת נערים מהאיסט-אנד בלונדון,במקביל היה את סדרת הספרות על אלון הכדורגלן הישראלי הנועז ושאר שותפיו לקבוצה, בעט אלון בעט,
אכן לכדור העור ששיחקנו בו היה ניחוחו מיוחד שזכור לי עד היום

יואב 30 בינואר 2016

הולדן,
ביג לייק. פנדל היה עיתון אגדי עם לוגו ניצחי.
הייתי מכור לחבורת איסט אנד ולספורטאים הצעירים(וגם לימאים הצעירים אבל זה לא קשור). רפי השוער היה לא פחות אגדי מאלון((:
מל רובינס היה שמו של הכדורגלן המפורסם בקומיקס שלקח את איסט אנד תחת חסותו, נכון?

holden 30 בינואר 2016

יואב אתה יורד איתי לדקויות:)
הזכרון שלי בוגד בי ואני לא עד כדי כך זוכר את מל רובינס, ייתכן כי היה תעשין אנגלי שלקח את החבורה הנפלאה הזו מהאיסט אנד תחת חסותו,
אני כן זוכר את הקשיים של אותם נערים בשכונה קשת היום של לונדון ואת המפלט שהם מצאו במשחק הכדורגל, אני משוכנע שלאחד מאותם שחקנים קראו ג'ימי? או שאני מתבלבל עם ג'ימי גריבס?
רפי השוער אכן היה אגדה מהלכת,
זו היתה תקופה שבה הפטריוטיות הישראלית גאתה ואין כמו סיפור על חבורת כדורגלנים אלמוניים שעושה חייל ברחבי היבשת,
משום מה זכור לי שרוב המפגשים היו עם הכוכב האדום בלגרד את תחת חסותה של יגוסלביה הגדולה,
היה מרגש לעקוב אחר הצלחות אלון ורפי,
זה היה החבורת חסמ"בה של אוהבי הכדורגל,
אמנם לא היה את ירון זהבי ותמר היפה או מנשה התימני אבל בהחלט הזדהיתי עם הכדורגלנים הצעירים

holden 30 בינואר 2016

במקום לפשפש בץאי הזכרון שלי שכבר לא מי יודע כמה החלטתי לגגל, בזכותך יואב נזרקתי לכמה זכרונות עבר שלי כנער קורא ונלהג של הספרות של אבנר כרמלי או שרגא גפני, אכן היה חלוץ בשם מל רובינס ששיחק בקבוצת " סלייטפול" האימתנית,
יואב, כנס ללינק הזה ותהנה מהסדרות המופתיות כולל הימאים הצעירים ועלילות אלון ורפי במצרים וביגוסלביה
http://www.yekum.org/2011/12/%D7%94%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99-%D7%94%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%9F-%D7%97%D7%9E%D7%99%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%A0%D7%94-%D7%9C%D7%A1%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%9C-%D7%A9%D7%A8%D7%92/

holden 30 בינואר 2016

גפני חזר לעסוק בעולם הכדורגל בסידרה אחרת בשם חבורת איסט אינד " סדרה בריטית במקור של סופר בריטי בשם "א. סקורצ'ר " שתורגמה ועובדה לעברית בידי אשר דורי על עלילות קבוצת כדורגל של ילדים משכונת עוני שמתחברת לכדורגלן מפורסם ועוזרים לו במאבקיו בספורטאים מושחתים כמו גם בקבוצות כדורגל יריבות בליגת הנוער וחבורת נוער עברייני עיינת ופושעים למינהם .

דובי מילר 31 בינואר 2016

לי משום מה תקוע סיפור קומיקס על רוי מקבוצת ה-רוברס וגם שם יש איזו חבורת ילדים…
לגבי חבורת האיסט-אנד, אני זוכר שניסיתי בתמימותי לבדוק אם יש באמת מקום כזה, שכונה כזו וכאשר ביקרתי בלונדון גיליתי אזור כזה, שכונה אפורה, כמו הרבה שכונות לונדוניות והייתי בטוח שגיליתי את אמריקה.

הסמל פפר 31 בינואר 2016

השחקנים המובילים בחבורת האיסט אנד היו סקיפ הקפטן ושועל.
חיתוך הכדור סביב הונטיל היה מתבצע רק לאחר שעזרה ראשונה בדמות עיתון בקרע הייתה קורסת.

סימנטוב 30 בינואר 2016

פוסט נהדר. זוכר את הכורסה היא הייתה לא הייתה נוחה (על גבול הפשע הארגונומי). לפעמים היינו צריכים לעבור לאנטנה הפנימית והיינו מתארגנים לפני התוכניות ומוצאים את הפוזיציה הכי טובה לקליטה. בגדול הערוץ הירדני היה שדרוג (או שהוא היה אקזוטי?) לא זוכר מה ראינו מקפריסין אבל גם הוא הופיע לפעמים (מוזר תמיד היה שלג בקפריסין). ההצע היה דל וכל כך התאים לכמיהה של אוהד יונייטד בשנות השבעים…

ריצ'י מקאו 30 בינואר 2016

תודה דובי. החזרת אותי לימים שאני והחבר הטוב שלי היינו נפגשים כל יום לשחק ולדמיין שאנחנו ליברפול. יש עוד אחד או שניים מהילדות, שלמרות שלא ראיתי אותם עשרים שנה, אין ספק שאם ניפגש היום הם יקראו לי "קני". טוב… הכרחתי אותם כשהיינו בני שתיים ערה בערך.

אלכס 31 בינואר 2016

אחחח הילדות, תענוג נוסטלגי לתקופה שלא תחזור.

the bird 31 בינואר 2016

תודה על הפוסט !!!!!
החוויות האלו של לשחק שעות עם הכדור
למטה עד שאמא הייתה מוציאה משלחת חיפוש
היו ימים …..(:

Comments closed