נוגע בשמיים…

אחרי ריצת הבוקר (אימון עליות..) ישבתי לי עם כוס קפה ועיתון ודפדפתי להנאתי, מסתבר שהערב יש ב-yes דוקו סרט עם ו-או על האיש והסקייהוק, קארים עבדול-ג'אבר. הריצה הבאה היתה לעבר הממיר, לכוון הקלטה.

1355183-5

בבית הישן אשר גרתי בו היה לי חדר די גדול, רק שלי. הימים היו ימי מנחם לס והכתבות ב"מעריב" או ידיעות-אחרונות ואולי זה היה בחדשות הספורט ופירורי המידע היחידים על הליגה ההיא היו דרכו, זה נראה משהו רחוק וקסום.

לעתים קרובות מאד הייתי נועל את הדלת בחדר בכדי שלא יפריעו לי ומתעקש לקלוע לסל הדימיוני שהיה לי שם בעזרת כדור טניס צהוב. הסל היה בעצם החלון שאותו הצמדתי פתוח לקיר, משאיר רווח שיספיק לרוחב הכדור בלבד. הייתי מנסה לרחף כמו הדוקטור האחד והיחיד ומתנגש לא אחת בקיר, מסיים עם ברכיים חבוטות.

אבל הכי אהבתי להרגיש כאילו אני הסנטר ההוא, הגבוה עם משקפי הפלסטיק והקרחת. הייתי מגביה את היד לשמיים ומנסה לזרוק את הזריקה המושלמת, הסקייהוק המפורסם. ברור שלא הייתי מושלם כמוהו, לא הייתי קולע כל כך הרבה, אבל לא הפסקתי לנסות.

אחד הניסים התרחשו כאשר קיבלתי (או קניתי..) טבעת סל מפלסטיק, עם רשת דקיקה וכדור ספוג קטן, כתום כזה. שוב ושוב הייתי משחק בחדר. את הטבעת הדבקתי על המשקוף מעל לדלת ופתאום היה לי מגרש של ממש, סל אחד מעל לדלת כאמור והשני, כן, החלון המסכן.

אז קארים עבדול ג'אבר לא הייתי ובכל זאת, האזכור היום בעיתון (ואני מחכה כבר לתכנית בערב) החזיר אותי הרבה שנים אחורה. הזכרונות הציפו. הימים שהמקום שאני גר בו היה עדיין כפר קטן, הרחוב של הוריי היה כביש אספלט רעוע ובחוץ על עמוד הטלפון מהעץ אבא שלי תלה לי סל שהכין לבד. יותר מזה לא הייתי צריך.

את הכדורסל הראשון שלי קיבלתי כמתנת אפיקומן לפסח ולא היה מאושר ממני. הייתי מחכה לשעה ארבע בכדי לצאת ולזרוק לסל, לפעמים לבד במשך שעות ולפעמים חברים היו מצטרפים. ואני, אני הייתי בתוך עולם הכדורסל ההוא, מהיבשת הרחוקה, עולם הכדורסל הקסום של המרחף בגופייה מס-6, של קארים, מג'יק ולארי בירד.

אבל…וזה אבל גדול ויתכן שזה רק אני. למרות אהדתי הגדולה לדוקטור, העיניים והאהבה נמשכו תמיד לשחקנים "האפורים" בקבוצות. בין אם זה היה בובי ג'ונס בפילדלפיה, קוין מקהייל בסלטיקס וג'יימס וורתי ומייקל קופר בלייקרס. דווקא הם מכולם עניינו אותי יותר מהכל, שחקני המשנה ששינו את המשחק, שנתנו הכל על המגרש ולא בטוח שכולם זוכרים אותם, הרי את התכנית בטלביזיה עשו לבסוף על ההוא מ"טיסה נעימה"….

תל אביב אדומה קצת יותר הבוקר
הרכש של ג'ורדי בחלון ינואר כלל את קרלוס וטיבי מודל 2013

50 Comments

אלעד 7 במרץ 2016

אני הייתי דוקטור ג'יי.
גם לי היה סל מפלסטיק עם כדור כתום, אלא שהוא היה תלוי על דלת הכניסה לבית (מבפנים).
לפני זה, פשוט הייתי שם קערת פלסטיק מהמטבח על הספה, ובמשך שעות משחק עליה עם כדור ספוג, את הסיקסרס נגד הסלטיקס או קבוצה אחרת.

אריאל גרייזס 7 במרץ 2016

אני הייתי בירד כמובן. בן דוד שלי (שהיה מג'יק) ואני שיחקנו שעות בחדר עם הספוג המצ'וקמק הזה

yaron 7 במרץ 2016

ואז בא אייזאה :-)
שנות התשעים ב- NBA לדעתי הן השיא ומאז הכל ציטטות (כולל שיקגו, לא כולל ג'ורדן)

yaron 7 במרץ 2016

סליחה!!! שנות השמונים.
אוי לי ואבוי לי… חחחחחחחח

גיל שלי 7 במרץ 2016

אני הייתי גיל רוזנברג (היה אז אצן בשם מני רוזנברג שהדליק את דמיוני משום מה). ניהלתי מחברות שלמות של אליפויות דמיוניות בסל ספוג הזה.

בני תבורי 7 במרץ 2016

אני הייתי בגדוד נהגי הפרדות :)

Leonidas 7 במרץ 2016

בתמונה סנטר המבריקס דונלדסון מנסה לחסום את הסקייהוק… בפועל היחיד שראיתי שהצליח היה ראלף סימפסון.

איציק 7 במרץ 2016

הד"ר גם עשה שאת, רק הוא בא מהצד התחמן הזה.

-גיסנו- 7 במרץ 2016

קוריוז:
בתור ילד אהבתי מאוד כדורסל, ובגיל 12 השתתפתי במחנה כדורסל של אדידס (שנת 97 לערך). היו כמה שחקני עבר/הווה/עתיד כגון וילי סימס, יואב ספר, ליאור ליובין, היו שני מאמנים שבאו מקולג'ים כלשהם, וגולת הכותרת – קארים עבדול ג'באר.
יש משהו סוריאליסטי קצת כשבא מישהו ללמד ילדים לסגור לריבאונד ונותן כדוגמה מנסיון אישית את המאבקים עם ביל ליימביר, רוברט פאריש וביל וולטון….
ועדיין הזכרון הכי חזק הוא כמה 2.20 זה גובה בלתי נגמר בתור ילד. למרות שבתמונת הסיום של המחנה, הגבוהים ביותר עמדו על ספסלים מאחורה, וקארים עדיין היה גבוה מכולם לפחות בראש.

אריאל גרייזס 7 במרץ 2016

מבחינתי, גם כמבוגר 2.20 זה בלתי נגמר..

אלעד 7 במרץ 2016

כילד, יצא לי לעמוד ליד לבאן מרסר בטורניר בנדל בצמח. 2.08 עם כיפוף בגב…

איציק 7 במרץ 2016

למדתי באותה כיתה עם עופר פלישר כשהיה רק 2.04… גמד.

גל 7 במרץ 2016

באמת? מקיף ו׳ באר שבע? למדת גם עם אורנה בנאי. למדתי שנה מתחתיך.

איציק 7 במרץ 2016

אכן בכיתה ט' אפילו היתי איתה באותה כיתה.

נולי 7 במרץ 2016

לו אלסינדור (כשמו אז), סיפר שהיה כל כך גבוה בילדותו, עד שהמורה בבי"ס ביקש/ה ממנו כמה פעמים לשבת, למרות שהוא כבר ישב… :)
הסיפור הזה נורא הצחיק אותנו כשהיינו ילדים בעצמנו ושיחקנו "כדורסל" עם כדור טניס ועם הרווח שבין מוט הווילון לקיר בתור הסל.

Amir A 7 במרץ 2016

הרווח שבין מוט הווילון לקיר – וואו, במכה אחת זה החזיר אותי 40 שנה אחורנית. עד שאבא בנה לי סל בחצר ותלה אותו על הקיר של המחסן הישן שהיה שם. זה שהיה מכוסה בשפריץ כך שכל חדירה לסל הסתיימה לרוב בשיפשופים איומים בעור.

קשקשן בקומקום 7 במרץ 2016

מה זה קשור? המוט וילון שמר על תפקידו בשעות שכבר אמורים להיות במיטה/לעשות שיעורים או סתם לנצח במוט וילון

עמית 7 במרץ 2016

קארים אחד מאלילי נעוריי,בגיל 10 זכיתי לראות אותו עם הלייקרס (עוד לפני מג'יק) בגארדן נגד הניקס, וכילד שבא מהקיבוץ לצפות בו מקרוב היתה חוויה מעולם אחר. בגיל יותר מאוחר,המופנמות והשקט שלו שבו את ליבי.
וכמובן שג'באר הפך לכינוי של אנשים גבוהים :)

דביר 7 במרץ 2016

איזה צעיר אני! רק אני הייתי אנתוני פארקר??

עובר אורח 7 במרץ 2016

"אנתוני פארקר מלך השחקים!"

קשקשן בקומקום 7 במרץ 2016

כן. אתה צעיר (ואני אפילו לא כזה זקן, אני בגיל של פארקר)

אריק י. 7 במרץ 2016

אני הייתי טי מאק

דני 7 במרץ 2016

איזה כיף לכם, מבין שלושת האגדות של תחילת ה90- לארי, מייקל ומג'יק בחרתי במג'יק, שניה אחרי זה היה הקטע של האיידס וכל גיל היסודי נתקעתי בתור לייקר רץ לסל תוך כדי קריאת 'ניק ואן אקסל עם הכדור'…

גל ד 8 במרץ 2016

צחקתי בקול רם. באמת.

7even 7 במרץ 2016

וואי…איזו זריקה לילדות.
בתור בית אדום…אח שלי(שגדול ממני בכמה שנים טובות) תמיד היה לינטון טאונס, ואני הייתי דייויד תרדקיל.
תמיד בחדר בסוף היינו מנצחים ביחד את מכבי, כי על המגרש לא תמיד:)

נ.ב – אוף תרדקיל, למה למה לקחת סמים לפני הסדרה מול גליל?

אלון3131 7 במרץ 2016

סבתא שלי, אישה יהודייה בת 90(1.56 בשיאה קרוב ל1.45 היום) סיפרה לי כבר מספר דו ספרתי של פעמים על איך שהיא חזרה לארה"ב בשנות ה60 לעשות תואר שני בUCLA ואיך היא הלכה במסדרון ופתאום נתקלה ביצור אליו היא הגיעה בערך עד הבטן שעונה לשם "לו אלסינדור" רק המבט בעיניים שלה שהיא מספרת את זה (והיא לא חובבת ספורט גדולה) על איך היא מספרת את זה מעביר את התחושה.

YG 7 במרץ 2016

ucla זה האויב. תגיד לסבתא שתעבור צד

shadow 7 במרץ 2016

אני הייתי מג'יק ועם כל הכבוד וורט'י ממש לא היה אפור.
לא סתם קראו big game james. אם לא הפציעה שלו, לך תדע איפה היה מסיים ג'ורדן.

איש הפח 7 במרץ 2016

עם אותו סל פלסטיק וכדור ספוג, ולמרות אהדה לבירד, אני הייתי דווקא… סטיב שלכטר. והאווי לאסוף. מישהו מתחיל לזהות דפוס? רמז א': בכדורגל הכי אהבתי אז את איאן ראש. רמז ב': מזל שנולדתי ב- 76' ולא ב- 36'.

פראליה 7 במרץ 2016

אני הייתי רורי ספארו , גם בגלל מנחם , זה היה בדור שאהבת תנועה מיוחדת דרך שפה מיוחדת בעתון .

אלעד 7 במרץ 2016

מנחם לס ניצל את העובדה שלא היו הרבה שידורים, וגרם לנו לחשוב ששחקנים כמו רורי ספארו, פו ריצ'רדסון, וינסנט אסקיו וקנדל גיל – הם מינימום מועמדים להול-אוף-פיים.

רינוס מיכלס 7 במרץ 2016

השחקן כדורסל ( או אולי אפילו הספורטאי ) שאני הכי מזדהה והזדהתי איתו מבחינת אופי

פשוט תמיד שיחק בשביל הספורט ולא נתן שום משמעות לתשקורת הרעה והמנוולת

עד היום אני זוכר כתבה ב ESPN2 או שזה היה ESPN in , שהכתב ניסה לעשות כתבה על החיים של לו בשנים שאחרי הפרישה והציוריות שבהם , והנושא המרכזי היה שלו בחר ללכת בהתנדבות לאיזה בית ספר ( או מכללה , לא זוכר בדיוק ) של ילדים אינדיאנים ולקדם שם את התוכנית ( program ) של הכדורסל , וכל מה שהכתב הצליח לדלות לגבי הפרטים האישיים של לו , היה ממקורות " סביבתיים " ולא מן האיש עצמו

כי לו נשאר בדיוק כמו שהיה בשיא רגעי האושר והתהילה בחדר ההלבשה ב – " פורום " : חי אך ורק את התוכן ובשביל התוכן , ולא מכיר בעטיפה …

את זה הוא השאיר לארווין

Ljos 7 במרץ 2016

אפשר לשאול למה אתה קורא לו ״לו״?
הייתי חושב שאם אתה מזדהה ומעריך אותו כל כל, תכבד בחירה מאוד משמעותית שלו.

רינוס מיכלס 7 במרץ 2016

איפה ראית שכתבתי שאני מעריך אותו ככלל ?

תקרא טוב טוב מה שאני כותב !!!

כתבתי שאני הזדהתי ומזדהה איתו מבחינת האופי בחיים המקצועיים , לא מבחינת מי שהוא בכל מה שהוא בחר ועשה בחייו , יש הבדל גדול בין שני הדברים

לא חייב שום דבר לאף אחד
, אתה רוצה להשתמש במילה המפגרת הזאת שכתבת , תתרפס ותעשה את זה אתה , אל תכריח אנשים אחרים שלא רוצים ובטח לא אותי

ובטח ובטח שלא על ההתאסלמות המפגרת והחלולה שבחר בה , באופנת קסיוס קליי ומלקולם אקס

Ljos 7 במרץ 2016

אם אתרגם את מה שאתה אומר ואתעלם מהרעל שמסביב, אתה טוען בעצם שאתה מפריד בין המקצוען לאדם, ועם המקצוען אתה מזדהה? סבבה. לא מסכים בהכרח עם ניואנסים מסוימים, אבל תודה על התשובה.

רינוס מיכלס 7 במרץ 2016

אני לא טוען שום דבר

יש הפרדה קיימת מלכתחילה בין אופיו של ספורטאי בחייו המקצועניים לבין מעשיו ובחירותיו בחייו הפרטיים

ואני אכן מאוד מזדהה והזדהתי תמיד עם לואיס הכדורסלן

רינוס מיכלס 7 במרץ 2016

אני לא טוען שום דבר

יש הפרדה קיימת מלכתחילה בין אופיו של ספורטאי בחייו המקצועניים לבין מעשיו ובחירותיו בחייו הפרטיים

ואני אכן מאוד מזדהה והזדהתי תמיד עם לואיס הכדורסלן

טל 12 8 במרץ 2016

השחקן הראשון מבין שחקני ה NBA שהתלהבתי ממנו היה ד"ר ג'י. זה היה בשנת 1982 או 83 . באותה תקופה ה role model שלי היה עדיין מיקי ברקוביץ' (אוהד מכבי סל ). שהייתי הולך למגרש הייתי מנסה לזרוק כמו מיקי והכל כמו מיקי ולא כמו הדוקטור המרחף אותו כמעט לא ניסיתי לחכות,אולי רק ה finger roll שלו.

ב 85 לארי בירד החליף את מיקי אצלי (בגללו אני אוהד סלטיקס מ 85). ראיתי שחקן רגיל לכאורה,נראה שהוא לא ממש קופץ וגם לא רץ יותר מידי מהר (בטח ביחס לדוקטור) אבל דומיננטי הוא אלוף NBA ו m.v.p בליגה הטובה בעולם (או כמו שהיו אומרים:"כדורסל מעולם אחר" בתוכנית בערוץ 1).השתוממתי איך הוא מצליח להיות השחקן הכי טוב בליגה הטובה בעולם. ומאז כשהייתי הולך למגרש (וגם בבית ) בכל תנועה או זריקה ניסיתי לחקות לארי בירד.

miranda veracruz de la hoya cardenal 8 במרץ 2016

אני הייתי דריל דוקינס…

איציק 8 במרץ 2016

אם כבר אז ביבי גורילה.
כמה סלים הרסת בחייך?

miranda veracruz de la hoya cardenal 8 במרץ 2016

פעם פרקתי את הסל בחצר… עם מברג ופטיש.

איציק 8 במרץ 2016

חשבתי להיות מגסי בוגסי אך לא היתי נמוף מספיק.

miranda veracruz de la hoya cardenal 8 במרץ 2016

וספאד ווב ניסית?

איציק 8 במרץ 2016

בטח, אבל גם הוא יצא נמוך :-)

גיא זהר 8 במרץ 2016

אייזיה תומאס גם המקורי וגם העכשויי

איציק 8 במרץ 2016

המקורי כבר די בסדר בגובה, הנוכחי צריך עוד קצת לגבוה.
זו הבעיה עם אנשים ממוצעים, הרוב או גבוהים מהם או נמוכים מהם, מעט מאד יש ממש בגובה שלהם.

Ivan Pedroso 8 במרץ 2016

איזה אדיר :)

אני הייתי כל החמישייה של שיקגו – מייקל, סקוטי, רודמן, לונגלי וקוקוץ' (שמאוד אהבתי אותו אז הכנסתי אותו לחמישייה). הסל שלי היה פינה בחדר שהוגדרה באופן סובייקטיבי כמו האיזור הזה בבייסבול שאליו המגיש חייב לכוון את הכדור שלו. אהבתי לשחק בדמיוני נגד ההוקס שהיו מאוד חזקים אז, יוסטון וכמובן שנגד יוטה.

ואיזה כיף לקרוא שהחווייה הזאת משותפת לילדות של כ"כ הרבה אנשים אחרים.

נ.ב. תודה על שהסבת את תשומת לבי לסרט!

אלעד 8 במרץ 2016

היה דוקומנטארי אדיר. שעה וחצי של נוסטלגיה והנאה צרופה.

עורב סגול 8 במרץ 2016

היה סרט מצוין. האישיות המיוחדת של עבדול ג'באר עברה מצוין

ניר 9 במרץ 2016

remember when is the lowest form of conversation.

Comments closed