כרמל-טרייל או איך רצים מירוץ שטח של 3 ימים..?!

בסופ"ש האחרון השתתפתי במירוץ שטח של שלושה ימים בכרמל, היה כייף.

אז איך מסכמים את הכרמל-טרייל? את מירוץ שלושת הימים שבו השתתפתי בסוף השבוע האחרון? לא ממש יודע ולא בטוח שנכון וצריך לסכם (זהירות, יתכן שמדובר בפוסט ארוך..).
ריצה עבורי היא סוג של דרך, חלק בלתי נפרד מהחיים וכמו שאני תמיד מנסה להציג ולהסביר, האתגר והקושי שבדרך אל המטרה עושים את זה.
15327450_10211199697165292_9037286350078327405_n
אני לא מחפש להוכיח לאף אחד שום דבר, רק לעצמי.
מציב לעצמי מטרות, יותר ויותר רחוקות ומאתגרות במטרה למשוך את עצמי לשם ובדרך ללמוד עוד דבר או שניים על עצמי ועל החיים שלי ושל אחרים.
החלום הגדול שלי בתחום הריצה הוא לעשות את אחד ממירוצי המדבר הרב-יומיים (חלומות לא שווים כלום אם הם לא מתגשמים..) וכאשר לפני מספר חודשים פורסם על מירוץ הכרמל-טרייל, משהו בפנים אמר לי שאני חייב לנסות את זה (לנסות= לעשות), נרשמתי.
למרות שאני כבר מנוסה בתחרויות סיבולת שונות (מרתון, איירונמן) ובריצות ארוכות בשטח (אולטרה) לא ניסיתי אף פעם מרחקים כאלו יום אחרי יום ובטח שלא בשטח כזה הררי כמו הכרמל וגם לא ממש ידעתי איך לבנות תכנית אימונים.
אני לא קל רגליים ולא קל משקל ולכן מראש ידעתי שמה שמנחה אותי זה הנפח, הרבה קילומטרים ברגליים באימונים עם יעדי ביניים לבדוק את עצמי ולנסות להימנע ככל האפשר מפציעות מיותרות, לא פשוט.
את התזונה שלי, ממש כמו בכל תכנית אימונים, החלפתי לטבעונית, ככה נוח לי בגוף.
האימונים בחודשים האחרונים התקדמו בקצב הרצוי, תחנות הביניים- 30 ק"מ בתנך-תש"ח והמרתון המדברי באילת כשאליהם צמודה ריצה נוספת, יום לפני או יום אחרי, עברו מצוין וההרגשה בפנים היתה נהדרת וכך גם הורדת העומסים במקביל ככל שהתקרב המועד של הכרמל.
יום קודם, כמתוכנן, העמסת פחמימות, הכנת ציוד ומבט דואג במזג האויר, אני צריך עוד איזה 10 מעלות לפחות…
בוקר חמישי, אחרי לילה מלא בהתעוררות של התרגשות (ברגע שאפסיק להתרגש אדע שזהו..) והריטואל של מים, אספרסו, צנים עם חמאה ודבש, קפה שחור, עוד מים ולדרך.
מגיע לשטח הכינוס אי-שם על ההר, מתחם שנקרא "ים כרמל", לוקח את ערכת המשתתף וחוזר להתחמם באוטו, קר, קפוא לי, אבל הלב חם וזה בסדר.
מעט לפני הזינוק מתחיל חימום קל, להעיר את הגוף להסדיר את הדופק ואת ההתרגשות, פוגש פנים מוכרות מריצות אחרות, מרכלים קצת, מדברים על הלא-נודע העומד בפנינו ומחייכים.
ערן, הכרוז המוכר, מקריא את הזמן לאחור ואנחנו יוצאים לדרך, ליום ה-1 מתוך שלושה. יום שכולל 38 ק"מ מאתגרים על הכרמל, עליות-ירידות-עליות-ירידות ולקינוח עוד עלייה ועוד אחת.
מראש בחרתי בקצב מאד מאד איטי ושמרן, לא ידעתי למה לצפות והדר עוד ארוכה. מצליח מדי פעם להעיף מבט בנוף המדהים שנשקף מכל כיוון ולפני שמבין מה קורה מתחילים כבר לטפס את הר חורשן וזוכה להכיר את פנינה שהגיעה מ-ערד לרוץ פה (רישום לעצמי- חייב לבוא לרוץ פה, שוב!!!) מתברבר מעט בשבילים שלא היו מסומנים טוב (לזכות המארגנים יאמר שקיבלו את ההערות שלנו ולמחרת הכל תוקן), בזכות צמד הקיבוצניקים שרצו לידי אני לא הולך לאיבוד. הרגליים מרגישות טוב, הברך הימנית מציקה כבר מהקילומטר העשירי בערך אבל זה מה יש ואני פשוט מתקדם קדימה, צעד אחר צעד ומרגיש מאושר. למה..? תחשבו איזה כייף זה לקום בבוקר ופשוט לעשות את מה שאתם הכי אוהבים, ככה זה.
בכל פעם שהיה קצת קשה (או הרבה קשה, והיה..) אני מזכיר לעצמי שזו הדרך שאני בחרתי בה, שאני פה בגלל שאני רוצה את זה וזו חלק מהדרך אל המטרה.
עוד קילומטר ועוד קילומטר ומגיע לעלייה האחרונה, כנראה. פוגש חבר'ה של כיבוי-אש שעושים דילול ביער נגד שריפות והם מעודדים, שולח אליהם חיוך וממשיך, רואה את קצה העלייה והופ, שמאלה לסיום, מדהים.
לא, לא מאפשר לגוף או לראש לשחרר מתח, יש עוד יומיים לרוץ.
מתחיל מיד בהחזרת נוזלים- מים ואיזוטוני, החזרת אוכל, מתמתח מעט וישר לחימום באוטו והביתה לנוח, מחר יום חדש. החיוך משום מה לא יורד מהפנים.
בוקר יום שישי, היום השני לתחרות הזו, שמבחינתי היא לא תחרות כלל, היא ריצה וזהו ואני בקצב הרגיל, סדר פעולות קבוע לחלוטין, מה שהולך טוב לא משנים.
התכנון למסלול של היום אמור להיות פשוט יותר, יורדים מהכרמל (אני שונא ירידות!) רצים לאורך החוף, בהתחלה דרומה עד לחוף דור ואז צפונה עד נווה-ים ומשם דרך מטעי הבננות מטפסים חזרה. מתכנן לרוץ בקצב קבוע, שוטף את כל הקטע המישורי, מקווה לטוב מהברך שמציקה, הדבקתי אותה טוב היום. את רוב הדרך אני עושה יחד עם רונן ומושיק. את רונן אני מכיר עוד מקורס המאמנים ומפגישות בשבילי ריצה כאלו ואחרים. רצים, שותים, לועסים ובולעים ג'ל, מדברים, מקשקשים ונהנים מהנוף, הים מדהים לצידנו. לכולנו ברור שכל אחד רץ את הריצה שלו ובשלב מסויים מתנתק מהם, ממשיך קדימה בקצב שלי, להרוויח זמן רגליים לפני העליות המכאיבות שמחכות לי.
במטעי הבננות, ממש כאשר התוואי משתנה, הברך מאותתת שהיא רוצה כבר לגמור עם היום הזה, מאט את הקצב, נותן לה להתאושש. רונן ומושיקו חולפים על פניי, מודיעים שנותר עוד קילומטר לערך ושואלים למצבי, אני מאותת שהכל אחלה ומטפס לנקיק עם סימון השבילים השחור-לבן, סלע ועוד סלע וגם זה נגמר, גורר את עצמי לשביל הלבן, בעלייה וילא, הנה הסיום מתקרב, מי שחשב שזה יהיה ככה, חוצה את קו הסיום ומתיישב לנוח, שותה ושותה, נח, מחייך, עוד יום עבר, לא פשוט, 33 ק"מ…
עף הביתה להתחמם, לאכול (פסטה, אלא מה..) ולנוח, מחר יום חדש.
שבת בבוקר, היום האחרון למסע הזה, לריצה הזו, לחוויה הזו. היום אלו הם 25 ק"מ.
הגוף עייף, השרירים מאותתים, גם הברך (מקבלת אקסטרה הדבקה, לכל מקרה) אבל הלב חם והראש חזק והחיוך הדבילי לא יורד מהפנים.
ברחבת הזינוק כולם מתכנסים, מתרגשים, ברור לכולם שאנחנו עושים פה משהו "אחר". כל אחד והריצה שלו, המאבק שלו, הדרך שלו, השדים שלו והופ, יוצאים לדרך. הכיוון היום הוא מזרח, ירידה ענקית ומעצבנת ומשם, דרך כרם המהר"ל, מתחילים הקפה גדולה של עליות וירידות, לא פשוט אבל הכל בסדר. פוגש את שלום, שזכיתי לרוץ עמו ביומיים הקודמים מספר קילומטרים ובשתיקה כאילו מחליטים לרוץ יחד, לסיים יחד. רצים, מדברים, נושמים, שותקים, מבינים אחד את השני, אחד מה מרגיש השני, חלק מהיופי בריצה שכזו. מדי פעם מביטים מסביב, נהנים מהנוף המתחלף מול העיניים. בקטעים ישרים אפילו זוכים להגביר קצב, מי חשב שאחרי שלושה ימים של ריצה אצליח לרוץ בקצב כזה..? בכל פעם אני מתפלא על הגוף שלי ועל מה שהוא מצליח לעשות (כן, הראש חלק מהגוף..), מגיעים לעלייה האחרונה באמת, שוב אותו הקטע בין נקיקי הסלע של אתמול, הפעם זה עובר מהר יותר, מניח כי קורה מכיוון שאנחנו שניים, עולים אל הכורכר הלבן ימינה ומשם מתגלגלים בעלייה לכיוון הסיום, זוכים שוב להגביר את הקצב והנה השלט וקו הסיום שכל כך חיכיתי לו, חוצה אותו עם חיוך, דמעות חונקות את הגרון, הנשימה מתקצרת קצת, כן, אני מתרגש מעוד יעד שהגשמתי.
ממש אחרי הקו פוגש את ענת, אשתי (שמכילה את כל הריצה ודרך החיים שבחרתי) ואת אביתר, הבן שלי (האמצעי)- נמנע לחבק אותם בגלל הג'יפה אבל כל כך כייף היה לי לראות אותם שם, מחכים לי, זה עושה משהו.
לוקח נשימה ארוכה, נרגע, שותה ושותה ועכשיו מרשה לעצמי לשחרר, להתפרק קצת, מתיישב, עכשיו אפשר לתת לגוף לשחרר את הלחץ, את המתח, לפחות עד הפעם הבאה.
אז מה מרגישים אחרי דבר כזה..? קשה להגדיר את זה ועוד יותר קשה להסביר את זה במילים למישהו שלא רץ (וזה ממש לא ממקום של התנשאות).
הסתכלו על החיים שלכם, על הדרך שעברתם ונסו להסתכל קדימה, רחוק, לחלום, הציבו לעצמכם מטרות, רחוקות ורוצו אליהם. בסופו של דבר אין גבול ליכולת ואין סיבה שאדם לא יגשים את החלומות שלו, אם דרך ריצה או בכל דרך אחרת. אל תסתכלו על ריצה כאילו היא סתם ריצה, קחו את זה כמטאפורה ותראו כמה שזה עוזר, מבטיח (ומי שלא חושב ככה או מצליח, דברו איתי ואסביר איך).
Share on FacebookTweet about this on Twitter

17 תגובות ל “כרמל-טרייל או איך רצים מירוץ שטח של 3 ימים..?!”

  1. טל (פורסם: 11-12-2016 בשעה 15:22)

    כיף ומרגש לקרוא.
    אני גם רץ כבר 5 שנים, אמנם לא בנפחים האלו (המקסימום שלי הוא 30 ק"מ בינתיים… דגש על בינתיים) אבל ההרגשה (וההנאה הענקית !!!) מוכרת.

    כל הכבוד !!!
    נשמע שהייתה תחרות מאוד מיוחדת ובתוואי קשה מאוד.

    המלצה (לא מניסיון אישי אבל בכל זאת…) לאתגר הבא: תתחיל לרוץ מאזור מעלה אדומים ותתחבר למרתון ירושלים – זה ייצא ביחד סביבות 60 ק"מ ויהיה חתיכת אתגר :)

    • דובי מילר (פורסם: 11-12-2016 בשעה 15:25)

      תודה.
      השנה "נאלץ" לוותר כנראה על ירושלים, עושה את מרתון ברצלונה…

  2. shohat (פורסם: 11-12-2016 בשעה 19:56)

    כל הכבוד דובי. תיאור יפה של חוויה חזקה!

    • דובי מילר (פורסם: 12-12-2016 בשעה 04:57)

      תודה

  3. אלכס דוקורסקי (פורסם: 12-12-2016 בשעה 00:54)

    מצטרף לטל ולנחשון. כל הכבוד על המאמץ ותיארת מאוד יפה את החוויה.

    • דובי מילר (פורסם: 12-12-2016 בשעה 04:57)

      תודה רבה

  4. שרון נבו (פורסם: 12-12-2016 בשעה 07:39)

    כל הכבוד!!! ממש חוויה לקרוא על החוויה שלך.

    • דובי מילר (פורסם: 12-12-2016 בשעה 11:25)

      שרון תודהה

  5. א.ב (פורסם: 12-12-2016 בשעה 09:50)

    לפעמים אני חושב שרצים טיפה מגזימים.

    • דובי מילר (פורסם: 12-12-2016 בשעה 11:27)

      צודק, בדיוק חשבתי על זה שיש מגיבים שטיפה מגזימים…

      רצים תמיד מגזימים- באורח החיים שלהם, בכמות הדיבורים והכתיבה על ריצה ובמרחקים שהם רצים, ככה זה, לך תבין.
      בעצם אל תלך, תרוץ….שיהיה במה להגזים.

      • א.ב (פורסם: 12-12-2016 בשעה 14:24)

        לא זאת כוונתי,
        גם אני רץ הרבה כולל כמה מרתונים (אומנם לא אולטרה שזה מדהים)
        אבל יש כל כך הרבה שבעיקר נהנים לדבר על זה…
        אם זה מה שמדרבן אותם אז סבבה כי בסוף הם רצים, אבל כל יום רואים כתבה כזאת על ריצה, קצת מעצבן.

    • shohat (פורסם: 12-12-2016 בשעה 13:00)

      Moderation is a fatal thing. Nothing succeeds like excess.
      Oscar Wilde

  6. אלון (פורסם: 12-12-2016 בשעה 13:17)

    Everything in moderation, including moderation

  7. עגל (פורסם: 12-12-2016 בשעה 14:08)

    נהדר! חוויה של ממש.
    אני מת לעשות משהו כזה גם כן אבל כל הזמן יש לי בעיות בברכיים ובמקומות אחרים. כנראה שאם ארוץ יותר זה יעלם . . .

  8. מאשקה (פורסם: 12-12-2016 בשעה 15:12)

    דובי, תודה לך,טור מקסים, כיף היה לקרוא ואולי במקצת להרגיש את הברך שלך :) ( שלי כואבת בהליכה של עשרות ק"מ )
    הבנתי טוב מה שכתבת על הצבת אתגרים אישיים בחיים עם חלומות שכיף כי מתגשמים לפעמים.
    שמור על עצמך לריצות הבאות בארצנו הקטנה.

  9. פה איתמר (פורסם: 13-12-2016 בשעה 01:34)

    כתוב יפה
    מעורר חשק לקפה.
    זה לא מסוכן לנהוג אחרי 4 שעות ריצה?

  10. אורית דן (פורסם: 13-12-2016 בשעה 08:59)

    מקסים דובי מתואר כל כך ציורי כולל הקושי של העניין

לא ניתן להגיב.