הורים וילדים

אפילו כאשר תזכה באליפות העולם, יזכרו את אבא שלך. מעצבן


החידון של דורפן בנושא הורים וילדים
בספורט ובמיוחד השאלה שנגעה לעניין הפורמולה-1 (התשובה היא משפחת היל, כמובן) והתגובות של חלק מהמגיבים פה, ב-באזר לגבי ווילנייב הזכירה כמה אכזרי ספורט יכול להיות, במיוחד אם אבא שלך היה "תותח" בתחומו.

לא מפתיעה כלל העובדה שרבים חושבים שז'יל וילנייב היה אלוף הפורמולה-1. הוא היה כל אהוד על כולם, כל כך נחמד לכולם ונהג "בן-זונה" שידע לזרוק את המכונית שפרארי נתנו לו, ואז לתפוס אותה בחזרה, להגיע הכי קרוב לגדר במונקו, או לנהוג ממש על הקצה בדיז'ון ולפעמים מעבר לו במסלול הרחובות של לונג-ביץ', זה ממש לא משנה.

ז'יל הצליח במעט הזמן שלו בפורמולה-1 לעשות לעצמו שם גדול, לנצח במספר מרוצי גראן-פרי וגם להיהרג בתאונה מחרידה. הבן שלו, ז'אק, היה זה שזכה באליפות העולם בפורמולה-1, הוא גם זכה באינדי-500 הכל-כך נחשב ולמרות זאת רבים חושבים ומחשיבים אותו לפחות טוב מאבא שלו.

זה פשוט מצחיק או לפחות לא מובן שלא להגיד מתסכל. נכון, כולם העריצו את אבא שלך, אתה חיית בצילו, גדלת וידעת שהכיוון מבחינתך ברור, מרוצי מכוניות ואם אפשר לפורמולה-1, מצוין.

עשית את הכול בדרך, בצורה הכי טובה שאתה יכול, מדף הגביעים בבית מראה את זה וגם ספרי ההיסטוריה והסטטיסטיקה, אבל אף אחד לא באמת מעריך את הנצחונות שלך, אף אחד לא באמת מחשיב וזוכר שאתה הוא האלוף ולא הוא אבא שלך. מעצבן.

ווילנייב, הבן, הגיע לפורמולה-1 לאחר שעשה לעצמו שם בארה"ב וזכה בכול מה שאפשר, הוא הגיע לקבוצת וויליאמס באחת התקופות הטובות ביותר שלה, המכונית שלה היתה הכי טובה על המסלול, כל כך טובה שאני חושב שנאמר עליה שאפילו קוף יוכל לנצח איתה מירוץ.

מיכאל שומאכר היה אחרי שתי האליפויות שלו בבנטון ומישהו היה צריך לעצור אותו. כבר במירוץ הראשון זינק ז'אק מהפול-פוזישן וכמעט גם ניצח, בהמשך העונה, 1996, הוא הספיק לזכות בניצחונות אבל מי שלקח את האליפות היה אחד דיימון היל, אחד שהנעליים שהיה צריך להיכנס אליהם היו אפילו יותר גדולות משל ז'אק.

כן, ההרכב של וויליאמס בשנתיים הללו היה היל ווילנייב, שני שמות ענקיים, שני נהגים דור-שני עם חובת הוכחה והרבה מצלמות עליהם והם עשו את זה הכי טוב שאפשר. היל זכה באליפות של 96' וווילנייב בזו של 97' – מה עוד אפשר לבקש?

הם הוכיחו את הנקודה שלהם, הם מספיק טובים בכדי לזכות, להגיע לטופ. ואת מי זוכרים? את האבות שלהם בעיקר. מעצבן.

גרהאם ודיימון היל
"טיים אאוט" אומר - "טיים אאוט" יודע
ישראל, אלופי העולם ברחמים עצמיים / ארז ברויטמן, טאיוואן

4 Comments

דובי מילר 18 בדצמבר 2010

המצחיק הוא שהדיון הרציני מתפתח דווקא אצלי בפייסבוק…

בני תבורי 18 בדצמבר 2010

דובי,
הגעתי למונטריאול יומיים אחרי התאונה של ז'יל ווילנייב, האבל ניכר בכל מקום שם, עם דגלי קנדה וקוויבק בחצי התורן ותור ארוך של אבלים ליד ביתו של ווילנייב.
לגבי ז'אק, נדמה לי ששמעתי שאחרי שזכה באליפות הוא די זנח את הספורט המוטורי. יש משהו בדברים האלה?

ניינר 18 בדצמבר 2010

ז'יל וילנב, הטרגדיה הכי גדולה בתולדות הפורמולה 1 (בצוותא עם איירטון סנה). יצא לי לראות אותו נוהג-אין דברים כאלה.

דובי מילר 18 בדצמבר 2010

תבורי – הוא לא זנח אלא הזניחו אותו וחבל. הוא פשוט עשה בחירה גרועה והימר בכיוון הלא-נכון. לאחר וויליאמס הוא בחר בסוכן/חבר שלו קרייג פולוק שבנה קבוצה עם כסף גדול. הקבוצה לא הצליחה ומשם כבר היה קשה לווילנייב לחזור כמו שצריך. עד לאחרונה הוא חיפש וניסה ולא הצליח, כנראה שעכשיו כבר החליט לוותר.
בשנתיים האחרונות התחרה בארועים בודדים במסגרת ליגות שונות ואפילו עשה את זה די יפה ב-NASCAR. השנה הוא אמור להתחרות גם באנדרוס-טרופי ולזה אייחד פוסט מיוחד…

ניינר – הספורט המוטורי רצוף ומלא בטרגדיות. לדעתי הכול עניין של זמן ונקודת מבט, אישית ותקופתית.
אישית כמובן שאני מסכים איתך, בשני המקרים – ווילנייב וסנה אבל יהיו רבים אחרים שיגידו שדווקא המוות של ג'ים קלארק למשל הרבה יותר טראגי ואין לזה סוף.

Comments closed