סוף עונת התפוזים

יום שישי, כשאנשים כבר ממלאים את בתי הקפה בכל עיר ואם בישראל, "הדרמנו" אייל ואני, לא, לא עוד ראלי על הפרק, אנחנו בפגרה, הפעם המטרה היתה להיות נוכחים ולכבד את טקס סיום עונת המירוצים של התאחדות המכוניות והקרטינג בישראל, לפגוש פנים מוכרות יותר ומוכרות פחות.

15937199_10211558170566903_3131006272579423125_o

במהלך כל השנה האחרונה ובעיקר לקראת סיומה, יותר ויותר קולות נשמעו על כך שאין ספורט מוטורי בישראל, יש ספורט מוטורי ישראלי אבל לא ספורט מוטורי בישראל, קולות שזילזלו במה שכן התקיים כאן השנה והיתה פעילות ענפה, יפה והיו אפילו תוצאות מכובדות. כן, אני יודע שלפחות בספורט שלנו התמעטו המתחרים אבל אנחנו לא יכולים להתחרות במי שבוחר להתבכיין ולא לבוא, אנחנו יכולים להתחרות רק בספורטאים אמיתיים שמתייצבים על קו הזינוק, משאירים את המחלוקות בצד, נותנים בגז ולאחר מכן אפשר לחזור ולא להסכים על דברים.

לראלי האחרון של העונה, בחצרים, הגענו כאשר אייל למעשה אלוף ישראלי בראלי לעונת 2016 וצריך רק לסיים את המירוץ, אני לעומת זאת, מכיוון שהחמצתי ראלי אחד (טיול משפחתי לארה"ב, אייל התחרה עם נווט אחר) מפגר בניקוד האליפות וצריך שננצח ושיקרה גם נס. לאחר שסיימנו את רישום ה-notes החלטנו בצורה הכי הגיונית ומושכלת שאנחנו הולכים על ראלי "אלגנטי", לסיים בלי לקחת סיכונים מיותרים, רוצים את תואר האליפות של אייל, אליפות עבורו זו גם אליפות עבורי, עבור הקבוצה וזה מה שחשוב.

ראלי חצרים היה מאתגר, מלא בעבודה לאייל ליד ההגה ולי בכסא הימני וחוץ מדרמה קטנה בסטייג' הראשון, שאר הסטייג'ים עברו חלק, סיימנו במקום השני, כמו שצריך ועם חיוך גדול שלא ירד מהפנים, גאווה גדולה ותחושת הקלה שכזו, שבטח כל מי שמתחרה בספורט תחרותי מכיר אותה.

אגב, אם מישהו ילך אחורה, לעונה הקודמת, הוא יגלה שגם אז בחישוב הניקוד היינו ראשונים…אבל מה זה משנה, הפנים כבר קדימה ל-2017, לאליפות הראלי והראלי-ספרינט הבאה, לא לפני שסוגרים סופית את זו עם הטקסים.

אז על מה מדברים ספורטאים כמונו כאשר נפגשים..? כן, על מירוצים- ראלי דאקאר שהסתיים, האקו-אפריקה של גב סלע שגם הוא הגיע לטקס וכמובן ראלי מונטה-קרלו שהתנהל במקביל לטקס שלנו והספיק לצערנו לגבות קורבן מהקהל כבר בסטייג' הראשון, לאחר תאונה של הידן פאדון עם היונדאי החדשה, עצוב.

הטקס עצמו ושלל האנשים שעלו לבמה גרם לי לשנייה לחזור לשיחות שערכתי לאחרונה עם מספר אנשים במספר ענפים בספורט המוטורי הישראלי. רציתי לבדוק עד כמה באמת היו מירוצים בארץ בעונה החולפת, בעיקר כי היתה לי הרגשה שהיו והרבה ואפילו מוצלחים, בניגוד למה שמנסים לצייר פה, מציאות שחורה ועגומה.

הספורט הדו-גלגלי, האופנועים, סיימו למעשה 2 ליגות של מירוצים- מוטוקרוס במסלול החולי בוינגייט שאליו אביתר, הבן שלי, גורר אותי מדי פעם לראות וגם ליגת אנדורו עמוסה במשתתפים, פעילה ועצבנית. ליגות האופנועים שילבו בתוכן את הדור הצעיר ממש וזו הדרך להמשכיות של הספורט הזה. מתחרים מגיל צעיר מאד שלומדים לרכוב אבל גם לשמור על החוקים.

ב-4 גלגלי המצב שנראה היה בכי-רע למעשה יכול להרים ראש ולחייך. אליפות הקרטינג שהתקיימה בבית-שאן, במסלול החדש שנבנה שם נערכה בצורה רציפה, אירוע רדף אירוע, המתחרים הצביעו ברגליים והצטרפו לחגיגת האספלט ונראה היה שהספורט הזה חוזר לימיו הגדולים. כאשר אני התחריתי באליפות ה-2 פעימות בקרטינג היו 30 מתחרים ויותר בכל מירוץ, וזה צריך להיות הכיוון גם כיום, כי כמו שאמר ירון אדרי, אחד המובילים בענף הזה, הקרטינג, כמו בכל העולם, הוא הבסיס של כולנו לספורט מוטורי בריא וקיים. ולא התייחסתי כלל למירוצי ה-4 פעימות שמתקיימים בכל מסלול.

2 ענפים שמעט הוזנחו בתחום האספלט היו הדריפט והג'ימקאנה, ספורט מוטורי שמוגדר כעממי יותר ואני מניח שגם הם יתעוררו בעונה הקרובה, אבל הדראג, באירוע בודד בעונה הזו הביא קהל גדול למשטח האספלט, המנחת בדימונה והראה שהמוני בית-ישראל מוכן לבוא ואפילו לשלם בכדי לצפות בהצגה טובה. הדראג זה לא הטעם שלי ועדיין, החבר'ה עושים שם עבודה טובה ורק שימשיכו כך.

עפר ושטח, תחום הקרוב לליבי כמובן. הראלי-רייד, אותם מירוצי שטח ארוכים, שהיה נראה בתחילת העונה כאילו הספורט הזה מת, קם לתחייה ובסדרה קצרה של 3 מירוצים, הצליחו להרים עונה יפה ומספר המתחרים עלה מאירוע לאירוע, כמו גם רמת הארגון של המירוצים הללו שהשתדרגה. התחריתי כנווט בראלי-רייד אחד, באר-מנוחה, ואין לי ספק בכלל שנעשתה שם קפיצת מדרגה ויש למה לצפות לקראת העונה הבאה, כמו גם הפריחה בתחום הכלים התחרותיים החדשים שמצטרפים שם, כל אותם sbs, side by שמוגדרים שם ולכם מוכרים יותר כרייזרים. לכל מי שרוצה להיכנס לתחום הזה, וחדשים רבים כבר עשו את זה, זו אחת האופציות הזולות והמתגמלות ביותר שיש.

אצלנו, בראלי ובראלי-ספרינט, היו 7 מירוצים בעונה הזו ולמרות שמספר המתחרים לא היה גבוה, התחושה הקיימת היא שיצאנו לדרך חדשה, נטולת משקעי העבר ועכשיו נותר לשמור על הגחלת, לבנות המשכיות אמיתית ולפתוח את הדרך לחזרתם של כל אותם ספורטאים שבחרו לא להשתתף ואולי יבינו שמה שיש זה לא מה שהיה, יחזרו להתחרות וליהנות מהספורט הזה, כי לשבת מעבר לגדר, לקטר ולזרוק אבנים מרחוק, זו בטח לא הדרך.

בסופ"ש הקרוב אנחנו מקיימים את הטקס הרשמי של סיום העונה והענקת הגביעים בקטגוריות השונות והאליפויות של הראלי והראליספרינט ואם לא כתבתי על זה מספיק פעמים בתקופה האחרונה- אייל זכה באליפות ישראל בראלי 2016 ואני במקום ה-2 באליפות הנווטים ואילו באליפות ישראל בראליספרינט אייל סיים שני באליפות ואני זכיתי, עונה מוצלחת עבורנו וקבוצת "דרך השטח בשרון".

Share on FacebookTweet about this on Twitter

2 תגובות ל “סוף עונת התפוזים”

  1. ניר בן-ארי (פורסם: 22-1-2017 בשעה 11:02)

    כל הכבוד לכל מי שעזר ותרם לקבוצה, בזכות המאמץ הקבוצתי הגענו לתוצאות.
    ברכות לאיל ודובי ובהצלחה גם בעונה הבאה!

    להגיב
  2. 7even (פורסם: 23-1-2017 בשעה 20:47)

    יופי של סיכום

    להגיב

מה דעתך?