ריחות וטעמי ילדות ומשחק כדורגל אחד קטן

יש לפעמים את הימים האלו, כשהכל אפור בחוץ, קצת גשם מטפטף, יורד עלינו מלמעלה באיטיות מעצבנת כאילו לא החליט מה הוא ומי הוא רוצה להיות ואז אני מוצא את עצמי משוטט ביוטיוב ושומע מוזיקה מתאימה, איטית שכזו, עם גיטרות שמנסרות את האוזניים, אז אז, באותו הזמן גם מגיע הזיכרון ואולי זכרונות מהילדות, לבית סבא וסבתא.

255gallery_9144

הבית הישן של סבא וסבתא נמצא במרחק 3 דק' הליכה מהבית הנוכחי שלי, אבל הוא כבר לא שלנו, מישהו אחר, זר, גר שם. מדי פעם אני עובר שם, במהלך ריצה ולפעמים סתם כך בנסיעה, בכל זאת, הוא ממוקם ברחוב הראשון של מה שהיה פעם הכפר שלי, ואז, ברגעים הללו, אני מבחין בשער החלוד בכניסה, בשביל שבין עצי השסק שמוביל לבית וממש מרגיש את המתיקות של הפירות הללו בפה שלי, שמתמלא לפתע רוק.

אם אני חופר עמוק, מתאמץ, עם הזכרונות, אני יכול לראות את סבתא במטבח, מכינה איזה סיר מרק טעים כמו שאני אוהב, שמחכה רק לי ולסבא. ואז הוא נכנס, מתיישב ליד שולחן העץ במטבח, כפות ידיו הענקיות אוחזות בכיכר לחם ביד אחת ובשנייה מעין סכין חדה שכזו שהוא היה משחיז לבד. הוא מניח את הלחם על הכרס שעטופה בגופיית עבודה לבנה-אפורה (על שמו זו גופיית סבא כמובן) ואז בתנועה חדה חותך-בוצע פרוסה עבה שיכולה להספיק למשפחה שלמה.

סבתא ניגשת לשולחן עם צלחת מרק מהבילה והרבה דברים טובים בפנים ואני יושב שם ליד, בצד, ממתין לתורי, קודם סבא כמובן ואז זה קורה. הוא לוקח את הכלי של הפלפל השחור ומתחיל לנער מעל לצלחת. המרק מתכסה לו אט-אט בצבע שחור וסבא שלי ממשיך וממשיך וכאילו שזה לא מספיק, הוא לפתע שולף משומקום פלפל אדום קטן, ממזר ועצבני וגם אותו הוא קוצץ, עם היד וזורק הכל פנימה, למרק החם, ערבוב קל, ביס גדול מהלחם והרגע מגיע, סבא אוחז בכף כסופה עשויה מאלומיניום או משהו דומה, פשוטה כזו, טובל אותה במרק ולוקח שלוק גדול לתוך הפה, נהנה מהטעם, מהחריפות.

לאחר הארוחה או הזכרון מהארוחה, אני ניגש לארון החום שעומד בפינת החדר, פותח את הדלתות ומחפש מציאות, תמיד מחטט בכדי למצוא משהו. לפעמים מטבע ישן מתקופת המנדט שנשכח שם (סבא היה ב-הגנה, לא, לא בלם אחורי, ב"הגנה" האמיתית, בנה ושמר על האזור) ולפעמים ספר מרוט שאבא שלי קרא בו. הפעם אני נתקל במשהו אחר, כרך עבה מאד, גדול עם עטיפה כהה.

מתיישב על הרצפה, מדפדף, אוגדן חוברות "דבר לילדים", ריח טחוב של דפים ישנים, אבק ומה לא, נדבק בהם, אני שואף מלוא האף, עוד ריחו שהזיכרון לא איבד וממשיך לדפדף ובמקביל לנחש על מה אבא היה מתעכב, מה עניין אותו יותר בחוברות האלו. הרבה סיפורים שמעתי עליהן, על הספרים שקרא (יד הנפץ ו-וינטו הפכו לגיבורי ילדות שלי). היה לו מנהג מוזר, לאבא שלי, לעטוף את הספרים שלו בעיתוני התקופה, לשמור עליהם ולכתוב על הכריכה, בחלק הפנימי, את התאריך ואת הסיבה או האירוע סביב הרכישה, מנהג שגם אני אימצתי.

ברבות השנים גם אני ביקשתי וקיבלתי מנוי ל"דבר לילדים" והדבר הראשון שהייתי מחפש שם זה את סיפורי הקומיקס הנהדרים. טים וספאד, פרשי הג'ונגל או רוכבי המדבר, לא ממש זוכר (רושם לעצמי לבדוק בגוגל…) ולפעמים זה היה מר גוזמאי עבדאי או איך שקראו לו, מדי שבוע הייתי מחכה להגעה של החוברת, השבועון והיו גם סיפורי כדורגל ואולי לא.

הריחות לוקחים אותי עכשיו לעוגיות של סבתא, מעין עוגיות פריכות שכאלו, חלקות שנמסות בפה. הכי כייף היה לטבול אותן בקפה המתוק אבל לא תמיד היתה לי סבלנות לחכות והייתי לוקח חופן, ממלא את הפה עד אפס מקום ולועס ולועס ולועס וזה היה טעים וממש מתחשק לי כרגע לטעום מהן שוב.

זיכרונות הילדות ממשיכים ומעיפים אותי למשחק כדורגל קטן, על הדשא הירוק-מצהיב שליד בית הכנסת, אותו היכל בו היינו באותה שבת ארורה, עם כל המבוגרים שצמים ולפתע מסוק נשמע בשמיים, כאילו מאיזה סרט דימיוני, סרט ממנו הרבה משפחות לא יצאו עד היום, סרט בלהות. היינו משחקים באותו כדור עור שחור-לבן, קרוע ומסמורטט, כאלו כבר לא מייצרים היום, עושים גליצ'ים על הדשא ונחתכים מגדר התיל החלודה שהקיפה אותנו, אבל ממשיכים ורצים, בועטים, "פסים אנגליים" קראנו לזה, אין לי מושג למה, הרי האנגלים אז היו בועטים למעלה ורצים אחרי הכדור ואולי בגלל זה קראנו לזה ככה.

ילדות מאושרת של פעם, חבורת ילדים, ריחות וטעמים מבית סבא וסבתא ובעיקר זכרונות שעולים וצפים להם מדי פעם, קופצים, נוגעים-עוקצים ונעלמים שוב, עד הפעם הבאה, עד שאחלוף על פני הבית שכבר לא שלנו, אריח איזו אשכולית שתשגר אותי באחת שוב לשולחן ההוא וחצי-חצי עם סבא ואכילת אשכולית עם כפית לאחר שפיזר מעליה בנדיבות סוכר, להפיג מעט את המרירות.

 

Share on FacebookTweet about this on Twitter

49 תגובות ל “ריחות וטעמי ילדות ומשחק כדורגל אחד קטן”

  1. matipool (פורסם: 13-2-2017 בשעה 10:49)

    כמה יפה !

    להגיב
    • דובי מילר (פורסם: 13-2-2017 בשעה 10:56)

      תודה רבה

      להגיב
    • מתן גילור (פורסם: 13-2-2017 בשעה 12:10)

      +1

      להגיב
  2. 7even (פורסם: 13-2-2017 בשעה 12:10)

    מקסים !
    ממש דמיינתי את סבא שלי בסיפור שלך.

    להגיב
    • דובי מילר (פורסם: 13-2-2017 בשעה 14:48)

      תודה

      להגיב
  3. כוכבית (פורסם: 13-2-2017 בשעה 12:38)

    איזו יכולת מופלאה לספר סיפור.
    ה-חצי אשכולית, כף, וסוכר בנדיבות, שיגרה אותי 35 שנים אחורנית, והציפה אותי בזיכרונות.
    יש דברים שרק למילה הכתובה יש את היכולת לעשות. תודה.

    להגיב
    • דובי מילר (פורסם: 13-2-2017 בשעה 14:48)

      שמח שנהנית, תודה

      להגיב
    • ר.בקצה (פורסם: 13-2-2017 בשעה 15:00)

      חצי אשכולית עם סוכר.
      אח, הסבים של פעם…

      להגיב
      • דובי מילר (פורסם: 13-2-2017 בשעה 19:51)

        ממש ככה

        להגיב
  4. ארז (פורסם: 13-2-2017 בשעה 13:31)

    נפלא, דובי.
    תודה גדולה.
    וינטו ויד הנפץ עברו גם אצלי בירושה.
    והריחות והטעמים זרקו אותי לבית של סבא וסבתא בו ביליתי כל כך הרבה מילדותי. כולל בייגלה שמיניות גדולים שטובלים במרגרינה, עוגיות של סבתא עם סוכר מלמעלה וצנצנות עם גרגירי רימון שסבא פירק עבורי.
    ולהוא קראו מר גוזמאי הבדאי, למרות שמר גוזמאי עבדאי יכול להיות יופי לגרסה הגברתנית שלו :)

    להגיב
    • דובי מילר (פורסם: 13-2-2017 בשעה 14:50)

      חחחח
      בדאי, נכון, מלשון בדייה, נזכרתי….
      לפני מספר שנים ניסיתי לחזור לספרי קרל מאי, רכשתי את כולם….התאכזבתי….מסקנה..?
      זכרונות ילדות לפעמים כדאי להשאיר שם…

      להגיב
      • ארז (פורסם: 13-2-2017 בשעה 15:21)

        מסכים.

        להגיב
        • matipool (פורסם: 13-2-2017 בשעה 15:35)

          לגמרי .
          זה קרה לי אפילו עם התפסן .

          להגיב
          • ארז (פורסם: 13-2-2017 בשעה 16:22)

            מתי,
            זה קרה לרובנו עם כדורגל ישראלי. נכון שכמעט כולם ראו משחק פה ושם כילדים (ואולי קצת יותר), אבל המעבר משידורי הרדיו הפומפוזיים וציוני ה-8, 8.5 ו-9 במשחקים בין הגדולות לשידורים בטלוויזיה ולאמת העירומה… ואחר כך בכלל – החשיפה העצומה והאינטנסיבית לכדורגל בעולם הגדול לעומת הביצה שלנו.

            להגיב
            • matipool (פורסם: 14-2-2017 בשעה 08:56)

              מכדורגל ישראלי התנתקתי כמעט לחלוטין .
              מתבאס מהפועל כפ"ס שפעם הייתי אוהד שרוף שלה וזהו , פחות או יותר .

  5. דיזידין (פורסם: 13-2-2017 בשעה 13:37)

    יפה.
    אותו דור, אותו וינטו יד הנפץ, אותה שבת ארורה.

    להגיב
    • דובי מילר (פורסם: 13-2-2017 בשעה 14:50)

      את דודה דרל, זוכר? עם הפרד..?

      להגיב
      • דיזידין (פורסם: 13-2-2017 בשעה 16:06)

        פאקינג לא זוכר בכלל.

        "…מה דעתכם על כך, הא? לברנש הזה יש כוח של תאו, שרירים של מוסטאנג, תנועות מהירות כשל צבי, עיניים של נץ, שמיעה של עכבר, ואם לשפוט לפי גובה מצחו הרי שיש לו חמישה קילוגרם של שכל לפחות. הוא יורה כמו איש מלחמה ותיק, רוכב כמו רוח הערבה למרות שעדיין לא שמע עליו כלל, מחסל בקלות תאואים ודובי גריזלי כאילו היו אלה חתולים מאולפים, וברנש מעין זה, שממש נולד להיות איש מערב אמיתי וכבר עכשיו מסוגל לבצע דברים שנבצרו מציידים בעלי ותק של עשרים שנה, ברנש מעין זה מעיז להעלות על דעתו את האפשרות לחזור הביתה כדי להתיישב ליד שולחן רעוע ולכתוב ספרים! האם אי אפשר להשתגע?"

        להגיב
        • דובי מילר (פורסם: 13-2-2017 בשעה 19:52)

          וואוווו

          להגיב
  6. Amir A (פורסם: 13-2-2017 בשעה 15:07)

    נראה לי לכולנו היו את אותם הסבא והסבתא. אצלי בנוסף לחצי אשכולית עם סוכר הזכרון הוא של חצי מלפפון שפורסים לאורך, מפזרים מלח ומשפשפים את שני החצאים יחדיו כדי שהמלך יספג טוב טוב.

    להגיב
  7. MOBY (פורסם: 13-2-2017 בשעה 15:28)

    לאטקס נוטפי שמן ששום מטפחת נייר סופגת לא יכולה לעמוד מולם

    להגיב
    • ר.בקצה (פורסם: 13-2-2017 בשעה 15:32)

      לאטקס…
      הרגת אותי יא מובי.

      להגיב
  8. אסף the kop (פורסם: 13-2-2017 בשעה 17:00)

    אצלי הזכרון זה קרפיונים שוחים באמבטיה ונטבחים עם מערוך על השיש.

    להגיב
    • אריאל גרייזס (פורסם: 13-2-2017 בשעה 18:12)

      אוי ואבוי, יש לנו סבתא משותפת..

      להגיב
    • יוני (פורסם: 13-2-2017 בשעה 18:59)

      בדיוק דה קופ.
      אצלי בתוספת דריכה על עין של דג עטופה בנייר כסף נגד עין הרע

      להגיב
    • matipool (פורסם: 14-2-2017 בשעה 09:07)

      סבא וסבתא שלי גרו בחולון . בית משותף ישן וקטן אבל הייתה להם חלקת אדמה קטנה בגינה האחורית שעליה גדל עץ האבוקדו הכי טעים בעולם שהענפים שלו גלשו אל המרפסת שלהם בקומה השנייה והיינו רק צריכים להושיט את היד ולקטוף אותם . אני מדבר על שנות השבעים שלא הרבה ידעו מה זה אבוקדו .
      חוץ מזה , סבא שלי היה עושה את סלט הירקות הטעים ביותר שאכלתי ולדר אלוהי ממשמשים ואפרסקים שהיה מייבש בתבניות במרפסת הקדמית ששם הייתה שמש טובה .
      היה גם ארון עץ כבד עם ריח ייחודי בתוכו ושם היו מחכים לנו כל השוקולדים .
      ילדות של פעם .

      להגיב
  9. YG (פורסם: 13-2-2017 בשעה 17:04)

    עמק חפר. אי אפשר לטעות.

    להגיב
    • דובי מילר (פורסם: 13-2-2017 בשעה 19:53)

      כן, כולנו כנראה מאותו האזור וסבים וסבתות בני אותו הדור

      להגיב
  10. אביאל (פורסם: 13-2-2017 בשעה 17:39)

    מצוין !

    להגיב
  11. יוני (המקורי, מפעם) (פורסם: 13-2-2017 בשעה 17:40)

    מקסים. שיירד כל יום גשם כזה.

    להגיב
    • דובי מילר (פורסם: 13-2-2017 בשעה 19:54)

      תודה, אבל לא תודה….חחחח
      מעדיף לרוץ ב-30 מעלות בחוץ

      להגיב
  12. אריאל (פורסם: 13-2-2017 בשעה 17:59)

    נהדר. אני צעיר ממך אבל זה לקח אותי לסבא וסבתא שלי לזכרונות ולריחות.

    להגיב
  13. shohat (פורסם: 13-2-2017 בשעה 20:31)

    פוסט יפהפה דובי.

    להגיב
    • דובי מילר (פורסם: 14-2-2017 בשעה 07:37)

      תודה רבה

      להגיב
  14. ארם אבירם (פורסם: 13-2-2017 בשעה 21:44)

    אוי זה מקסים דובי.
    אגב, מה לגבי קומיקס של טקס איש המערב הפרוע? היה לך?

    להגיב
    • דובי מילר (פורסם: 14-2-2017 בשעה 07:38)

      וואוו טקס וויילר, בטח.
      איך שכחתי

      להגיב
  15. אדום מהדרום (פורסם: 13-2-2017 בשעה 21:56)

    מרגש ממש. מציף ומעלה זכרונות רחוקים ומתוקים. תודה.

    להגיב
  16. תומר הוותיק (פורסם: 13-2-2017 בשעה 23:13)

    מעולה!
    כבר לא מייצרים אותם ככה ;-)

    גם אצלכם אם הייתם מקבלים מכה בראש והייתה לכם בלוטה, הם היו מנסים למעוך אותה עם הצד הקהה על סכין?

    להגיב
    • matipool (פורסם: 14-2-2017 בשעה 08:59)

      לי זכור משהו בסגנון .

      להגיב
    • ארז (פורסם: 14-2-2017 בשעה 09:25)

      כן. :)

      להגיב
  17. צור שפי (פורסם: 13-2-2017 בשעה 23:29)

    יפה מאוד דובי. מי שמוכן להשקיע בקריאה איטית אבל מתגמלת כשהעלילה מתרחשת באותו איזור גאוגרפי, רק מוקדם יותר (המחצית השניה של שנות הארבעים, על כל המשתמע..) ממליץ בחום על ״שתי כפות ידים ומלה״ של ישעיהו קורן (הוצאת סימן קריאה). ספר מופלא.

    להגיב
    • דובי מילר (פורסם: 14-2-2017 בשעה 07:40)

      אני אדאג לקרוא אותו.
      ספר אחר שמאד מחזיר אותי לפה, לתקופה הזו הוא – ויסקי של חרובים.

      להגיב
      • גדעון (פורסם: 14-2-2017 בשעה 12:18)

        יש עוד ספר בסגנון.
        אחד מרעננה של דורון נשר.

        להגיב
  18. ערן (המקורי) (פורסם: 14-2-2017 בשעה 00:52)

    וואוו. מרגש. וזורק אותי אחורה אחורה בזמן…
    יופי של פוסט?

    להגיב
    • ארז (פורסם: 14-2-2017 בשעה 09:25)

      לדעתי כן, יופי של פוסט.
      ולדעתך? :)

      להגיב
      • ערן (המקורי) (פורסם: 14-2-2017 בשעה 22:00)

        יופי יופי עם 3 סימני קריאה, וללא אף סימן שאלה :)

        להגיב
  19. S&M (פורסם: 14-2-2017 בשעה 12:13)

    יפה. באמת חורף זה זמן של נוסטלגיה.

    להגיב
  20. גור אילני (פורסם: 14-2-2017 בשעה 12:14)

    עוגיות המדלן של סבתא. הזכרת לי עכשיו.

    להגיב
  21. רובי פאולר (פורסם: 14-2-2017 בשעה 20:08)

    דבר לילדים עם הריח המעופש-מתוק-מצהיב! וארון עץ עם ריח של שוקולדים, פשוט ענק!
    ולאשכולית הייתה להורים שלי סכין מעוקלת וחדה שאפשר לחתוך איתה את הפלחים בתוך האשכולית עצמה ולאכול מתוכה, ואחכ סוחטים את המיץ שנשאר לכוס….
    ומשחקי הכדורגל ההם בבית כנסת…
    אחחח הרגת אותי

    להגיב

מה דעתך?