יש לפעמים את הימים האלו, כשהכל אפור בחוץ, קצת גשם מטפטף, יורד עלינו מלמעלה באיטיות מעצבנת כאילו לא החליט מה הוא ומי הוא רוצה להיות ואז אני מוצא את עצמי משוטט ביוטיוב ושומע מוזיקה מתאימה, איטית שכזו, עם גיטרות שמנסרות את האוזניים, אז אז, באותו הזמן גם מגיע הזיכרון ואולי זכרונות מהילדות, לבית סבא וסבתא.

255gallery_9144

הבית הישן של סבא וסבתא נמצא במרחק 3 דק' הליכה מהבית הנוכחי שלי, אבל הוא כבר לא שלנו, מישהו אחר, זר, גר שם. מדי פעם אני עובר שם, במהלך ריצה ולפעמים סתם כך בנסיעה, בכל זאת, הוא ממוקם ברחוב הראשון של מה שהיה פעם הכפר שלי, ואז, ברגעים הללו, אני מבחין בשער החלוד בכניסה, בשביל שבין עצי השסק שמוביל לבית וממש מרגיש את המתיקות של הפירות הללו בפה שלי, שמתמלא לפתע רוק.

אם אני חופר עמוק, מתאמץ, עם הזכרונות, אני יכול לראות את סבתא במטבח, מכינה איזה סיר מרק טעים כמו שאני אוהב, שמחכה רק לי ולסבא. ואז הוא נכנס, מתיישב ליד שולחן העץ במטבח, כפות ידיו הענקיות אוחזות בכיכר לחם ביד אחת ובשנייה מעין סכין חדה שכזו שהוא היה משחיז לבד. הוא מניח את הלחם על הכרס שעטופה בגופיית עבודה לבנה-אפורה (על שמו זו גופיית סבא כמובן) ואז בתנועה חדה חותך-בוצע פרוסה עבה שיכולה להספיק למשפחה שלמה.

סבתא ניגשת לשולחן עם צלחת מרק מהבילה והרבה דברים טובים בפנים ואני יושב שם ליד, בצד, ממתין לתורי, קודם סבא כמובן ואז זה קורה. הוא לוקח את הכלי של הפלפל השחור ומתחיל לנער מעל לצלחת. המרק מתכסה לו אט-אט בצבע שחור וסבא שלי ממשיך וממשיך וכאילו שזה לא מספיק, הוא לפתע שולף משומקום פלפל אדום קטן, ממזר ועצבני וגם אותו הוא קוצץ, עם היד וזורק הכל פנימה, למרק החם, ערבוב קל, ביס גדול מהלחם והרגע מגיע, סבא אוחז בכף כסופה עשויה מאלומיניום או משהו דומה, פשוטה כזו, טובל אותה במרק ולוקח שלוק גדול לתוך הפה, נהנה מהטעם, מהחריפות.

לאחר הארוחה או הזכרון מהארוחה, אני ניגש לארון החום שעומד בפינת החדר, פותח את הדלתות ומחפש מציאות, תמיד מחטט בכדי למצוא משהו. לפעמים מטבע ישן מתקופת המנדט שנשכח שם (סבא היה ב-הגנה, לא, לא בלם אחורי, ב"הגנה" האמיתית, בנה ושמר על האזור) ולפעמים ספר מרוט שאבא שלי קרא בו. הפעם אני נתקל במשהו אחר, כרך עבה מאד, גדול עם עטיפה כהה.

מתיישב על הרצפה, מדפדף, אוגדן חוברות "דבר לילדים", ריח טחוב של דפים ישנים, אבק ומה לא, נדבק בהם, אני שואף מלוא האף, עוד ריחו שהזיכרון לא איבד וממשיך לדפדף ובמקביל לנחש על מה אבא היה מתעכב, מה עניין אותו יותר בחוברות האלו. הרבה סיפורים שמעתי עליהן, על הספרים שקרא (יד הנפץ ו-וינטו הפכו לגיבורי ילדות שלי). היה לו מנהג מוזר, לאבא שלי, לעטוף את הספרים שלו בעיתוני התקופה, לשמור עליהם ולכתוב על הכריכה, בחלק הפנימי, את התאריך ואת הסיבה או האירוע סביב הרכישה, מנהג שגם אני אימצתי.

ברבות השנים גם אני ביקשתי וקיבלתי מנוי ל"דבר לילדים" והדבר הראשון שהייתי מחפש שם זה את סיפורי הקומיקס הנהדרים. טים וספאד, פרשי הג'ונגל או רוכבי המדבר, לא ממש זוכר (רושם לעצמי לבדוק בגוגל…) ולפעמים זה היה מר גוזמאי עבדאי או איך שקראו לו, מדי שבוע הייתי מחכה להגעה של החוברת, השבועון והיו גם סיפורי כדורגל ואולי לא.

הריחות לוקחים אותי עכשיו לעוגיות של סבתא, מעין עוגיות פריכות שכאלו, חלקות שנמסות בפה. הכי כייף היה לטבול אותן בקפה המתוק אבל לא תמיד היתה לי סבלנות לחכות והייתי לוקח חופן, ממלא את הפה עד אפס מקום ולועס ולועס ולועס וזה היה טעים וממש מתחשק לי כרגע לטעום מהן שוב.

זיכרונות הילדות ממשיכים ומעיפים אותי למשחק כדורגל קטן, על הדשא הירוק-מצהיב שליד בית הכנסת, אותו היכל בו היינו באותה שבת ארורה, עם כל המבוגרים שצמים ולפתע מסוק נשמע בשמיים, כאילו מאיזה סרט דימיוני, סרט ממנו הרבה משפחות לא יצאו עד היום, סרט בלהות. היינו משחקים באותו כדור עור שחור-לבן, קרוע ומסמורטט, כאלו כבר לא מייצרים היום, עושים גליצ'ים על הדשא ונחתכים מגדר התיל החלודה שהקיפה אותנו, אבל ממשיכים ורצים, בועטים, "פסים אנגליים" קראנו לזה, אין לי מושג למה, הרי האנגלים אז היו בועטים למעלה ורצים אחרי הכדור ואולי בגלל זה קראנו לזה ככה.

ילדות מאושרת של פעם, חבורת ילדים, ריחות וטעמים מבית סבא וסבתא ובעיקר זכרונות שעולים וצפים להם מדי פעם, קופצים, נוגעים-עוקצים ונעלמים שוב, עד הפעם הבאה, עד שאחלוף על פני הבית שכבר לא שלנו, אריח איזו אשכולית שתשגר אותי באחת שוב לשולחן ההוא וחצי-חצי עם סבא ואכילת אשכולית עם כפית לאחר שפיזר מעליה בנדיבות סוכר, להפיג מעט את המרירות.

 

לא להסיק מסקנות נמהרות
סטנגה עם סבא בפסח וסלט ביצים