איכשהו תמיד ביום הראשון של חג הפסח, הבוקר הזה של אחרי הסדר יש שקט מיוחד, שקט של חג, אבל אם הייתי מקשיב טוב הייתי כבר שומע את סבתא עומדת במטבח, ליד השיש ומכינה ארוחת בוקר, את הארוחה המיוחדת של היום הזה.
אבל עד שהארוחה הזו תהיה מוכנה לזלילה, הייתי קם בעצלתיים, מותח איבר או שניים ויוצא החוצה.

2816570_300

דלת הרשת היתה חורקת כשהייתי פותח אותה, מסמנת את השנים שעברה, יורד שלוש מדרגות שיש לבנות לחצר של סבא, דורך בשקט על משטחי הבטון האפורים אבל סבא כבר היה קולט אותי בחצי אוזן. הוא היה לבוש במכנס עבודה קצר וחולצת כפתורים דהויה, ככה היה אוהב לעבוד בחצר שלו, להסתובב במחסן הקסמים שלו.

"בוקר טוב" היה קורא לעברי ולפני שהייתי מספיק לענות היה משליך לעברי כדור כדורגל עור בצבע לבן עם מחומשים שחורים. הפיה היתה חתוכה-גזורה בצורה עגולה ומתוכה בלטה גבשושית כתומה שחורה שכזו, גורמת לכדור לאבד מעט מהצורה העגולה שלו. זה לא היה משנה לנו הרבה.

הייתי מחבק חזק חזק את הכדור, נושם לתוכי את ריח העור, שהתערבב עם ריח חזק של דבק מגע, ידעתי, סבא הספיק לתקן לי את הפנצ'ר שעשיתי רק אתמול, הנה הכדור כבר מוכן למשחק.

"משחקים?" הוא היה שואל אותי וצועד לעבר ה"מגרש" שלנו. רחבת בטון קטנה שהיתה שם בחצר והיום כבר יש עליה בית. השערים היו בצד אחד עמוד ברזל חלוד, בזנט ובצד השני הקיר הקטן של גרם המדרגות ממנו ירדתי קודם. בצד השני, זה שבו אני תמיד הייתי עומד היה בעצם הקיר החיצוני של המחסן, עם מסגרת הברזל שמעליו שיצרה שער "כמעט" אמיתי.

"סטנגה" הוא היה אומר לי ומיד ניצבנו בשני עברי המגרש, שהמרחק ביניהם היה בסך הכל עשרה מטרים קטנים, שנראו לי כמו וומבלי או אנפילד אז. סבא, נעול בסנדלי בית לא ריחם עליי, לפחות לא נתן לי להרגיש ככה והיה מפציץ אותי מכל הכיוונים, אני…ובכן, מדי פעם הבעיטה היתה עפה לחצר של השכנים, לחלון הצדדי או לדלת המטבח ומבהילה את סבתא.

סבתא היתה עסוקה בשלה, קוצצת בצל דק דק, מערבבת בקערה גדולה עם שאריות הביצה הקשה ותפוחי האדמה מליל הסדר "צוויבל מיט איי" קוראים לסלט ביצים המיוחד הזה של הבוקר של אחרי ליל הסדר, בצל עם ביצה למי שלא יודע אידיש, הרבה בצל כי ככה אנחנו אוהבים.

המשחק בין סבא לביני לא יכול היה להתארך יותר מדי זמן כי קולה של סבתא היה נשמע "בומי, אוקורס אני" או איך שאומרים את זה בהונגרית…בומי היה הכינוי של סבא, בנימין והיא תמיד היתה שואלת אותו באותו הצליל אם הוא רוצה לאכול כבר. הוא היה מסתכל עליי והיינו גונבים עוד בעיטה או שתיים במשחק הגורלי הזה בין ליברפול להפועל קרית-אתא, כן, סבא שלי היה אוהד שלהם (הם עדיין קיימים..?).

"ילא, הולכים לאכול" הוא היה אומר לי והיינו מפסיקים את המשחק "נמשיך אחר כך" ושנינו היינו צועדים במהירות לעבר השולחן, הצלחות כבר חיכו לנו שם וכל מה שנשאר זה למלא מלמעלה בפלפל שחור והרבה, סבא היה שם גם קצת מלח. ה-מצה ברוייט כבר חיכה, חם וריחני בצלחת, כי אי אפשר לאכול את האחד בלי השני, הרכב מושלם, ממש כמו משחק הסטנגה שלנו, אי אז, כשהייתי צעיר.

עכשיו, כשאני מתקתק את המילים הללו על המקלדת, אני ממש מרגיש את הטעם של סלט הביצים המיוחד הזה, של המצה-ברוייט ואם אקח נשימה ממש עמוקה אני אפילו עשוי להרגיש את הריח המיוחד של אותו כדור כדורגל שכמוהו כבר אין כיום, גם סטנגה כבר לא משחקים שם וגם סבא כבר איננו.

ריחות וטעמי ילדות ומשחק כדורגל אחד קטן
ללא סיכוי אמיתי