סטנגה עם סבא בפסח וסלט ביצים

"הייתי מחבק חזק חזק את הכדור, נושם לתוכי את ריח העור, שהתערבב עם ריח חזק של דבק מגע, ידעתי, סבא הספיק לתקן לי את הפנצ'ר שעשיתי רק אתמול"

איכשהו תמיד ביום הראשון של חג הפסח, הבוקר הזה של אחרי הסדר יש שקט מיוחד, שקט של חג, אבל אם הייתי מקשיב טוב הייתי כבר שומע את סבתא עומדת במטבח, ליד השיש ומכינה ארוחת בוקר, את הארוחה המיוחדת של היום הזה.
אבל עד שהארוחה הזו תהיה מוכנה לזלילה, הייתי קם בעצלתיים, מותח איבר או שניים ויוצא החוצה.

2816570_300

דלת הרשת היתה חורקת כשהייתי פותח אותה, מסמנת את השנים שעברה, יורד שלוש מדרגות שיש לבנות לחצר של סבא, דורך בשקט על משטחי הבטון האפורים אבל סבא כבר היה קולט אותי בחצי אוזן. הוא היה לבוש במכנס עבודה קצר וחולצת כפתורים דהויה, ככה היה אוהב לעבוד בחצר שלו, להסתובב במחסן הקסמים שלו.

"בוקר טוב" היה קורא לעברי ולפני שהייתי מספיק לענות היה משליך לעברי כדור כדורגל עור בצבע לבן עם מחומשים שחורים. הפיה היתה חתוכה-גזורה בצורה עגולה ומתוכה בלטה גבשושית כתומה שחורה שכזו, גורמת לכדור לאבד מעט מהצורה העגולה שלו. זה לא היה משנה לנו הרבה.

הייתי מחבק חזק חזק את הכדור, נושם לתוכי את ריח העור, שהתערבב עם ריח חזק של דבק מגע, ידעתי, סבא הספיק לתקן לי את הפנצ'ר שעשיתי רק אתמול, הנה הכדור כבר מוכן למשחק.

"משחקים?" הוא היה שואל אותי וצועד לעבר ה"מגרש" שלנו. רחבת בטון קטנה שהיתה שם בחצר והיום כבר יש עליה בית. השערים היו בצד אחד עמוד ברזל חלוד, בזנט ובצד השני הקיר הקטן של גרם המדרגות ממנו ירדתי קודם. בצד השני, זה שבו אני תמיד הייתי עומד היה בעצם הקיר החיצוני של המחסן, עם מסגרת הברזל שמעליו שיצרה שער "כמעט" אמיתי.

"סטנגה" הוא היה אומר לי ומיד ניצבנו בשני עברי המגרש, שהמרחק ביניהם היה בסך הכל עשרה מטרים קטנים, שנראו לי כמו וומבלי או אנפילד אז. סבא, נעול בסנדלי בית לא ריחם עליי, לפחות לא נתן לי להרגיש ככה והיה מפציץ אותי מכל הכיוונים, אני…ובכן, מדי פעם הבעיטה היתה עפה לחצר של השכנים, לחלון הצדדי או לדלת המטבח ומבהילה את סבתא.

סבתא היתה עסוקה בשלה, קוצצת בצל דק דק, מערבבת בקערה גדולה עם שאריות הביצה הקשה ותפוחי האדמה מליל הסדר "צוויבל מיט איי" קוראים לסלט ביצים המיוחד הזה של הבוקר של אחרי ליל הסדר, בצל עם ביצה למי שלא יודע אידיש, הרבה בצל כי ככה אנחנו אוהבים.

המשחק בין סבא לביני לא יכול היה להתארך יותר מדי זמן כי קולה של סבתא היה נשמע "בומי, אוקורס אני" או איך שאומרים את זה בהונגרית…בומי היה הכינוי של סבא, בנימין והיא תמיד היתה שואלת אותו באותו הצליל אם הוא רוצה לאכול כבר. הוא היה מסתכל עליי והיינו גונבים עוד בעיטה או שתיים במשחק הגורלי הזה בין ליברפול להפועל קרית-אתא, כן, סבא שלי היה אוהד שלהם (הם עדיין קיימים..?).

"ילא, הולכים לאכול" הוא היה אומר לי והיינו מפסיקים את המשחק "נמשיך אחר כך" ושנינו היינו צועדים במהירות לעבר השולחן, הצלחות כבר חיכו לנו שם וכל מה שנשאר זה למלא מלמעלה בפלפל שחור והרבה, סבא היה שם גם קצת מלח. ה-מצה ברוייט כבר חיכה, חם וריחני בצלחת, כי אי אפשר לאכול את האחד בלי השני, הרכב מושלם, ממש כמו משחק הסטנגה שלנו, אי אז, כשהייתי צעיר.

עכשיו, כשאני מתקתק את המילים הללו על המקלדת, אני ממש מרגיש את הטעם של סלט הביצים המיוחד הזה, של המצה-ברוייט ואם אקח נשימה ממש עמוקה אני אפילו עשוי להרגיש את הריח המיוחד של אותו כדור כדורגל שכמוהו כבר אין כיום, גם סטנגה כבר לא משחקים שם וגם סבא כבר איננו.

בגדי השונאים החדשים
הפועל ירושלים ושאלת פיאנג'יאני

35 Comments

מתן גילור 12 באפריל 2017

נהדר.

דובי מילר 12 באפריל 2017

תודה

אריאל 12 באפריל 2017

יפה מאוד

דובי מילר 12 באפריל 2017

תודה רבה

אריאל 13 באפריל 2017

תודה לך. ואם אפשר עוד כאלה אני אשמח. גדלתי עם סבא שמעולם לא דמיין אפילו לשחק איתי כדורגל אבל עישן נרגילה עם סבתא כל יום, והסיפורים שלך זורקים אותי לשם וזה נעים להיזכר.

גיא זהר 12 באפריל 2017

מצוין

דובי מילר 12 באפריל 2017

תודה.

S&M 12 באפריל 2017

איזה סבא מדליק! חחח.. סיפור נהדר.
פעם סבים היו צעירים, בטח היה בשנות החמישים שלו. סטנגה, יא אללה. גדול!

דובי מילר 12 באפריל 2017

חבל על הזמן כמה מדליק הוא היה.
סטנגה, לימד אותי לקפוץ ראש בבריכת ביאליק וכשהתחלתי להתחרות במירוצי מכוניות היה בא לראות אותי.

Matipool 12 באפריל 2017

איזה סבא !

דיזידין 12 באפריל 2017

איזה יופי.
לא יודע למה, ואולי בעצם כן, אבל התרגשתי עד לחלוחית בעיניים.

דובי מילר 12 באפריל 2017

:)

איתן 12 באפריל 2017

לא יודע למה,אבל רק המוח שלי מעוות?
כשאומרים סבא וביצים,זה איזה קונוטציה לא טובה … :)

דובי מילר 12 באפריל 2017

כן, כנראה אצלך משהו…חחח

קירקגור 12 באפריל 2017

כתוב נהדר. תודה.

למיטב ידיעתי ליברפול עדיין קיימת, כן.

דובי מילר 12 באפריל 2017

כן, חיה ונושמת

Matipool 12 באפריל 2017

יפה מאד, דובי .
מבין שגם אתה התחלת לאהוד מהתקופה של קווין קיגאן ?

דובי מילר 12 באפריל 2017

תודה.
אוהד של ליברפול מהלילה ההיסטורי של ה-1-3 על מינשנגלדבאך, זה היה המפגש הראשון בינינו ומאז רק הם.
המצחיק הוא שכיום, כמאמן ריצה שפוגש ילדים באימונים הם שואלים אותי את איזו קבוצה אני אוהד ואני עונה ליברפול, הם אומרים לי, לא, בארץ…
וכשאני אומר שבאהדה יש רק קבוצה אחת הם לא מבינים את זה.
וכן, בצעירותי חיבבתי את הפועל באר-שבע וגם כיום עוקב מרחוק, אבל ליברפול יש רק אחת.
כתבתי על זה פוסט בעבר לדעתי.

אביאל 12 באפריל 2017

יפה מאוד !

דובי מילר 12 באפריל 2017

תודה

MOBY 12 באפריל 2017

מרגש,
כבר לא מייצרים את הסבים האלו של פעם, האלה עם האופניים הקסקט, קול הבס וריח העשן הדבוק לבגדים ולעור.
לא סתם הם אושיית מותגים לא נגמרים כמו גופיית ותחתוני סבא.

שחר ע. 12 באפריל 2017

מקסים

פרלה 12 באפריל 2017

אוסגווינדלע
יוצא מן הכלל

פרלה 12 באפריל 2017

אוסגווינדלעך

צור שפי 12 באפריל 2017

יפה, עדין ומרגש. תודה וחג שמח.

דובי מילר 13 באפריל 2017

תודה, חג שמח

אריק 13 באפריל 2017

נהדר

7even 13 באפריל 2017

יפה ומרגש.
איך פעם כל שני אבנים במרחק מסויים היו מיד הופכות לשער ומשחק כדורגל מאולתר.

דובי מילר 14 באפריל 2017

ממש ככה
ועוד לא כתבתי על הכדורגל עם שערים קטנים שהיה משחק איתי
אולי בפוסט אחר

אופיר מ 13 באפריל 2017

כלכך יפה

אופיר מ 13 באפריל 2017

וכעת בלוטות הטעם שלי דורשות ממני בעוז סלט ביצים עם בצל ירוק ופלפל שחור

דובי מילר 14 באפריל 2017

חחחח
בתיאבון

עפר ויקסלבאום 14 באפריל 2017

נפלא, דובי!
איפה אתה?
חשבתי שאתה בגמלאות.
לאן נעלמת?
חסרת לי, חבר.

דובי מילר 14 באפריל 2017

לא נעלמתי
פה כל הזמן
אבל לפוסטים כאלו צריך רגעים מיוחדים

אלכס דוקורסקי 14 באפריל 2017

סיפור מקסים, דובי. תודה רבה.
שבת שלום.

Comments closed