גדלתי במשפחה, שמאז שהייתי בגיל קטן נושא רכב ותחבורה הסתובב בבית.
לאבא שלי הייתה משאית ליילנד אדומה שמאוחר יותר נמכרה והגיעו אוטובוסים וחברת אוטובוסים ולי..? לי שמו חבית נפט ישנה בצבע תכלת עם חלודה, תקעו מוט ברזל באדמה וחיברו לו הגה שחור וגדול וזו הייתה מכונית הצעצוע שלי, בחצר של סבא וסבתא.

1-6-קנה-מידה-רדיו-בקרת-RC-רכב-דגם-רכב-1-6-מרוצי-מכוניות-פורמולה-F1

תמיד אהבתי מכוניות, בעיקר מאצ'בוקס קטנות כאלו- לרוב היו אלו משאיות צעצוע אבל לעתים המשא הכבד התחלף לו ברצון למהירות, באנגלית זה נשמע טוב יותר need for speed ואז שיחקתי עם מכוניות מירוץ קטנות- לוטוס שחורה, פרארי אדומה- פעם הייתי אנדרטי או פיטרסון ופעם לאודה, לפחות זה מה שאני זוכר.

זה לא הגיע הרבה מעבר לזה, כלומר אם לא מחשבים את הקארט שקניתי zip yamaha אם זה חשוב, או כסא ימני במירוצי ראלי אבל לא זו הכוונה שלי, זה בעיקר לא התקדם לשום מקום מעבר כי החיים לקחו אותי בדרך אחרת, מצויינת (ולחשוב שויתרתי בזמנו על הזמנה לג'ים ראסל..).

עכשיו בואו נעזוב אותי רגע ונעבור לפורמולה-1.

אתה ילד בן-4, 5 ואולי אפילו 8 וחלום הילדות של אבא שלך הוא שתהיה נהג מירוצים, שתנהג יום אחד במכונית פורמולה-1 ואולי תזכה באליפות העולם ותירשם בדפי ההיסטוריה כמו הנהגים עליהם הוא גדל.

מגיל צעיר הוא הושיב אותך בקארט ושלח אותך לכל מירוץ קארטינג אפשרי, קנה לך את מיטב הציוד, ליווה ועודד וגם ייעץ לך מה לעשות, ממש כמו אותם אבות של ילדי כדורגל, רק שהוא רצה עבורך משהו אחר ואתה "זרמת" עם זה, נהנית לסובב את ההגה, ללחוץ גז וברקס ואפילו עשית את זה טוב.

עונה אחר עונה, שנה אחר שנה, גביע רדף גביע ואליפות אחרי אליפות והתחלת לטפס במעלה הקטגוריות, מקארטינג למכוניות, פורמולות קטנות single seater והפירמידה מתחילה להתכווץ בחוד למעלה, יש כבר פחות אפשרויות ויותר קשה למצוא מכונית תחרותית, כסא שבאמת יוביל אותך לקצה, לשפיץ, למקום אליו כל החלומות מתנקזים, לפורמולה-1.

והנה, זכית באחת מהאליפויות היוקרתיות שאפשר לזכות, הרבה גם בזכות הכסף של אבא וכן, גם הכישרון שלך שיחק תפקיד בזירה הקשוחה הזו. הצלחת להוכיח שאתה באמת אחד הכי טובים שיש ואפילו זכית לכתבה קצרה ב-autosport בתור אחד שצריך להתייחס אליו בעתיד.

ואז…אתה יושב עם אבא, על בקבוק בירה קרה, בפאב השכונתי, כולם מכירים אותך שם ואתה מכיר את כולם, לועס קצת בוטנים ומנסה להבין מה הולך לקרות בעונה הבאה, איפה להתחרות וכמה זה יעלה.

החלום הוא הפורמולה-1 כמובן ויש הצעות ואז אתה מבין שלא משנה כמה כסף תביא איתך מהבית וכמה כישרון יש לך, לא משנה כמה טוב שאתה או מה אומרים וחושבים עליך, במצב הנוכחי, אם תמצא מקום בפורמולה-1, הכי גבוה במקרה הטוב שתצליח להשיג בכל מירוץ, ושוב, במקרה הטוב, זה רק המקום השביעי.

אתה מבין שבכדי להגיע למכונית תחרותית באמת, בכדי לקבל צ'אנס אמיתי לניצחון, אתה חייב להיות איזה נהג חסות של פרארי, מרצדס או של רד-בול ואם לא הגעת משם או שאתה לא מקורב מספיק, הסיכוי שלך להוציא משהו בסדרה הזו, תלוי יותר באחרים.
תלוי בתקלות טכניות של המכוניות המובילות, אם וכאשר, או במאבקי כוח, אגו ותאונות בליגה הפנימית שלהם, בכדי שהסיכוי לדירוג גבוה יותר יקפוץ למעלה.

כיום בסדרת הגראן-פרי ישנם נהגים שנחשבו לכישרונות הגדולים ביותר (כמו תמיד, בכל שנה או תקופה יש כאלו) ויושבים במכוניות שהסיכוי שלהם לסיים בעשירייה הראשונה הוא גבולי וזו המציאות הכואבת שם למעלה, בקצה הפירמידה.
פאסקל וורליין, ג'וילן פאלמר הם רק שני שמות שמסמנים את התופעה הזו.

שניהם כיכבו בסדרת פחותות, זכו במירוצים והיו בטוחים שהם מגיעים לפורמולה-1 והכל יהיה נהדר. פאלמר מדשדש ברנו ולא מצליח יותר מדי, זוכה לביקורות שקורעות אותו ו-וורליין? גם הוא לא מצליח יותר מדי והם "סתם" שתי דוגמאות, יש עוד ועוד דוגמאות כאלו.
אז כן, תמיד היה שם ככה, אבל מהזוית הצידית, שלי, השאלה הנשאלת היא האם נהג, צעיר וכישרוני, מגיע לפורמולה-1, להגשים חלום ויודע שיאלץ להילחם על כל פירור קטן של הצלחה, בכדי שאולי יום אחד יצליח להשיג משהו ויזכה לסיכוי אצל הגדולים או שאולי כדאי לעשות חושבים ולעבור להתחרות בקטגוריות אחרות.

* למעשה זה פתאום מזכיר לי שחקן כדורסל ישראלי, שהיה כוכב במכבי תל אביב לאורך כל השנים, כל קבוצות הגיל, והמקסימום שיזכה בו, אולי, זה למסור כדור בחימום למישהו זר מהחמישייה…

 

סטנגה עם סבא בפסח וסלט ביצים
אלפא חוזרת..?