איפשהו באזור שש בבוקר, מסביב רק חול וחול, אפילו השמש לא ממש החליטה אם היא מתעוררת או שמנסה לגנוב עוד קצת מתחת לשמיכת העננים ואני כבר בתוך האדומה, מתיישב בכסא בכדי לערוך בדיקות אחרונות, כסא, רתמות וקשר בקסדה, אבל איפה הקסדה הצהובה שלי…? פאק, אני יודע בדיוק איפה היא, ליד דלת הכניסה בבית, במקום בו הנחתי אותה אתמול בערב….

21077316_1870540009629799_1793031153359538170_n

ראלי-רייד חצרים היה הסיבוב השני באליפות ישראל במירוצי ראלי-רייד, סדרת מירוצי השטח הארוכים (להבדיל מהראלי והספרינט הקצרים שגם באליפות זו אני משתתף כנווט) והמירוץ היה אמור לכלול 160 קילומטרים של שבילי חול מדבריים כשהדרך לניווט היא באמצעות מכשירי ג'י-פי-אס.
מודה שלא אהבתי את רעיון הניווט ככה, אנחנו אולי המקום היחיד בעולם שעושה את זה, בכל מקום אחר משתמשים בספר-דרך, זה היה נראה לי "קל" מדי ו-"לא חוכמה"….אז זהו, שחצרים הוכיח לי אחרת.

העיניים נעוצות במסך האייפד שמול העיניים ב"משרד שלי" ואני צמוד למושב השמאלי, מימיני עובד ארזי, נהג וותיק אבל לא בתחום הזה ושנינו במכונית המירוץ החדשה שלו, שנבנתה אי-שם בתחילת שנות ה-2000 עבור דרור כהן להשתתפות בראלי דאקאר, אותו הראלי שבוטל בגלל התרעות טרור. המכונית שכבה לה בנחת ונגאלה מבדידותה על ידי עובד.

21032325_10213797247542428_9024858007623479859_n

לפני המירוץ הספקנו לעשות שני אימונים, בתוואי שטח שונה לחלוטין, התמקדנו בתקשורת בינינו בעיקר ובתחושות שהרכב משדר וזהו והלך טוב והנה אנחנו על קו הזינוק מחכים שהעסק יתחיל לו, הדבר האמיתי.

השעון מוריד את הספרות לאחור ואנחנו יוצאים לדרך עם פנייה שמאלית ומיד אחריה עוד אחת בשביל. החץ הקטן במסך שמולי מנסה להיות על הקו הסגול כל הזמן, מנסה שלא יברח לו ואני מכווין את עובד, לשמאלי לכיוון הרצוי, פה ושם הבחירה בשבילים קשה, סבך של רצועות חול שמתחברות אחת לשנייה, מסתבכות ועושות לנו חיים לא פשוטים כלל.

החום בתוך הרכב עולה ועולה (מי חשב שזה רעיון חכם לארגן מירוץ באוגוסט..?) אני ספוג במים, נוטף בקסדה שהשאלתי מניצן שקל (מיליון פעמים תודה לא יספיקו להביע את תודתי להצלה הזו) מנסה לשלב בין העיניים שמסתכלות החוצה לבין הקו על המסך, בכלל לא פשוט העסק הזה ולא פעם אנחנו מפספסים פנייה כזו או אחרת בגלל קריאה מאוחרת שלי.

הראלי הזה בנוי משתי הקפות של 80 ק"מ וההרגשה בתוך ההקפה הראשונה היא שהעסק לא נגמר, שזה ארוך כמו איזו עונה של טלנובלה דרום-אמריקאית אבל לבסוף אנחנו קרבים לשטח המסומן וללא עצירה מיותרת עפים הלאה להקפה השנייה.
הקצב עולה, הביטחון מתגבר ואיתו גם פחות פיספוסים, ההרגשה טובה, עד ש…

בום, פנצ'ר בגלגל קדמי ימני שפגש במעקה הבטיחות לפני חצייה של כביש. שתי דקות וקצת של עבודת צוות מהירה (בחיים לא החלפתי פנצ'ר כל כך מהר) ואנחנו שוב בדרך, שומרים על קצב גבוה, עם מרווח זהירות ובטיחות עבורנו, ללא סיכונים מיותרים.
מנוע השברולט מגיב היטב לבעיטות הדוושה של עובד, נראה ש-400 ומשהו הסוסים בהחלט הגיעו לעבוד היום.

מאבד לרגע את הריכוז לנוכח הנוף המדברי שגורם לי לרצות לצאת ולרוץ פה ואנחנו מפספסים פנייה ממש לקראת הסיום, לא טוב, אסור שזה יקרה, אבל מה אפשר לעשות, ריצה נמצאת בדם אצלי, ברגליים, בנשמה.
אנחנו חוצים את קו הסיום ולוקחים נשימה רטובה ועמוקה, את הסרבל שלי אפשר לסחוט ומה שייצא ממנו יספיק בטוח למלא את הכנרת.

מתגלגלים לאט לאט לכיוון המיקום שלנו, מחוייכים ונרגעים מעט, מסדירים נשימה ובהחלט ניתן להרגיש את המירוץ הזה על הגוף.
אז שאלת השאלות היא איך היה..? לא פשוט, לא קל ואפילו קשה, אני לא זוכר שהשתתפתי בראלי-רייד בארץ כשניווטתי עם ג'יפיאס והיה לי קשה ברמה הזו וזה טוב, מאתגר, הופך את כל העניין להרבה יותר מעניין, כן ירבו.

מלכתחילה הגדרנו את המירוץ הזה כאימון ומכיוון שהיו רק שני רכבים בקטגוריה, סיימנו במקום השני וזה המקום לתודות גדולות-
אלי שחר, הספונסר שלנו, האיש מאחורי "צוות ניר", הקבוצה שלנו באליפות הראלי-רייד שתומך ודוחף קדימה.
משה שלום עיצובים שתומך מרחוק ואחרון אחרון חביב כמובן תודה ענקית לעובד ארזי, האיש שישב משמאלי ונאלץ לשמוע אותי במשך כל הראלי הזה וגם לסבול את הטעויות הקטנות שלי, כי אף אחד לא מושלם ולא משנה כמה הוא מנוסה.

אלפא חוזרת..?
סוף שבוע של אליפות