בקיץ 84' הייתי נער בן-16, עם רעמת תלתלים בצבע שחור שהגיעה עד הכתפיים והסיבה היחידה שלי לרוץ הייתה אם היה כדור לבן-שחור או כתום לרדוף אחריו, אחרת אין סיכוי ולו אפילו קטן שאזיז את עצמי, בטח לא מרצוני החופשי וכאשר אני חושב על זה היום ועל על הקילומטרים שאני גומע, מרצון, זה נשמע לי קצת….כן, בדיוק זה, נהדר!

כמדי קיץ חם ולוהט באותה תקופה, ביליתי חלק נרחב ממנו אצל סבתא וסבא שלי בקריות (קרית-בנימין, אם זה חשוב למישהו) ובין "איים אבודים" ל"מנהרת הזמן" הייתה כמובן האולימפיאדה בלוס-אנג'לס, אירוע השיא של הקיץ (אם לא מחשיבים את הנסיעה לגלידה תל-חנן בצומת קרית-אתא).

אחד הדברים האולי יחידים שאני זוכר מאותה אולימפידה, בכל זאת, עברו כבר אי-אילו שנים, זו מארי דקר. טוב, היא לא בדיוק "דבר" אלא יותר אתלטית אמריקאית, רצת-מסלול (רצנית כמו שאני קורא לזה היום) שכולם, כולל אני, חיכו שתנצח במקצה ל-3000 מ'. איזה עניין מצאתי בה? לא יודע, אבל בכל זאת, נער מתבגר בגילי, מה כבר אפשר לצפות…?

אתמול, במהלך היום, אחרי ריצת השטח על הבוקר שלי התיישבתי לצפות בסרט "הנפילה" ב-yes vod שמספר את סיפורן של מארי דקר (סלייני) ושל זולה באד. הסרט הזה היה אצלי בהמתנה לצפייה כבר מספר חודשים, עוד בטרם עלה להקרנה רשמית ומשום מה דחיתי ודחיתי, אתמול זה קרה.

אחד הדברים ששמתי לב, אתמול, זו היריבות הכאילו גדולה שהייתה בין השתיים, יריבות שבשנת האולימפיאדה אפילו לא ממש הייתי מודע אליה ומה שיותר הזוי מבחינתי היא העובדה שזולה באד השתתפה תחת דגל בריטניה בתחרות ואני בכלל הייתי בטוח שהתחרתה תחת דגל דרום-אפריקה.

לאורך כל הסרט, 90 דק' מרתקות מבחינתי, העלילה מתקיימת במקביל וקופצת בין עבר להווה ובין דקר לבאד וסיפוריהן האישיים, הלא-פשוטים מסתבר, אבל כבר שם הן מתחברות, מתחברות באהבתן לריצה, לתחושה שהריצה נותנת להן, בגוף (זולה באד אגב נהגה לרוץ יחפה) ובנפש, הרגשת החופש שכאילו מאפשרת הכל.

האמריקאית, בעיקר על סמך סיפורי חברותיה-מתחרותיה לקבוצה לאורך השנים, הייתה סופר-אינדיבידואליסטית ותחרותית ורק רצתה לרוץ ולנצח. היה לה את הקיק הזה, הפיניש הקטלני שגרם לה לברוח תמיד בסיום הריצה מכולן ולנצח. ל-באד לעומת זאת הייתה את היכולת הטבעית שדחפה אותה קדימה, הרצון לרוץ מהר ואולי לברוח ממשהו (גם אותי, כמו הרבה רצים אחרים, אנשים שואלים, ממה אני בורח, תנסו גם אתם לרוץ ותבינו).

קטע מעניין בסרט, לפחות מנקודת מבט שלי כמאמן של ילדים ונערים, היה המפגש של מארי דקר עם קבוצת נערות שמתאמנות בריצה. הן ישבו על הדשא בזמן ששוחחה עמן, העיניים שלהן ושלה דומעות מהתרגשות ויחד חולקות חוויות משותפות מריצה, בעיקר השוואת זמנים (דקר זוכרת כל שיא ושיא שלה, מדהים).
כייף לראות את ההמשכיות והמעבר בין הדורות. לא יודע כמה מהבנות הללו באמת יגיעו לאולימפיאדה בעתיד ובכל זאת, אני בטוח שהמפגש השפיע עליהן בדרך כלשהי.

ככל שהסרט מתקרב לסופו, לעבר השיא שלו, המומנטום הולך ומתקרב ואז, באותה ריצה גורלית, עבורן, באולימפיאדה של לוס-אנג'לס, עם המוני אנשים מוטרפים ביציעים, הן יוצאות לדרך, לריצה, לכיוון המדליה.
לא אכנס כאן לתיאורים של מה התפתח תוך כדי אלא רק לאותו רגע דרמטי, שאותו אני כן זוכר מהשידור דאז, אותו רגע שבו דקר מעדה, כנראה ממגע באחת הרגליים של באד, זה לא ממש משנה, והתרסקה לצידי המסלול כשהיא צורחת ובוכה, מכאבים ולי נראה, כיום, יותר מהאכזבה.

זולה באד פשוט באותו הרגע, כששריקות בוז מסביב (בעיקר כי נתפסה כמייצגת משטר האפרטהייד של דרום אפריקה דאז) הרגישה, על פי מילותיה בסרט, שהיא מרוקנת מאנרגיות ופשוט ויתרה, האטה, גם הגוף ואולי הנפש, קרסו ומנעו ממנה לשמור על הקצב. כולן חלפו על פניה במה שהיה אקט הסיום לריצה הזו.

התקשורת חגגה סביב האירוע, סביב הנפילה הפיזית של דקר והנפשית של באד. העיתונאים בכל הזדמנות הרימו "להנחתה" ומארי דקר חסרת הניסיון בדברים כאלו נפלה בפח והשתמשה בכל אירוע כזה בכדי להאשים את באד בנפילה, מה שלא באמת היה.

רגע הסיום בסרט, הדקות האחרונות מביאות אותנו למפגש מחודש בין השתיים באיצטדיון האולימפי בלוס-אנג'לס (הן נפגשו ל-rematch מספר שבועות לאחר האולימפיאדה וזה לא היה כוחות, דקר קרעה את המסלול וניצחה, לבאד לא היה סיכוי אמיתי).

החיבוק הראשוני בין השתיים, למרות החששות מצד שתיהן, השיחה הקצרה שהתארכה וההבנה ששתיהן הגיעו אליה מיד שזו הייתה "סתם" תקרית על המסלול, מפגש רגליים מקרי ושום דבר מעבר. הקרח ביניהן הופשר מיד והדקה האחרונה אולי הכי משמעותית מכולן, יפה ותמימה, אמיתית, שתיהן יצאו לריצה קלה משותפת והתרחקו מהמצלמה, כמו קאובוי במערבון שרוכב לעבר השקיעה.

שוק המכוניות
למה אני רץ?