הנפילה

קיץ 84 ואולימפיאדת לוס אנג'לס: דקר, באד ונער חרמן נפגשים בסיפור אחד

בקיץ 84' הייתי נער בן-16, עם רעמת תלתלים בצבע שחור שהגיעה עד הכתפיים והסיבה היחידה שלי לרוץ הייתה אם היה כדור לבן-שחור או כתום לרדוף אחריו, אחרת אין סיכוי ולו אפילו קטן שאזיז את עצמי, בטח לא מרצוני החופשי וכאשר אני חושב על זה היום ועל על הקילומטרים שאני גומע, מרצון, זה נשמע לי קצת….כן, בדיוק זה, נהדר!

כמדי קיץ חם ולוהט באותה תקופה, ביליתי חלק נרחב ממנו אצל סבתא וסבא שלי בקריות (קרית-בנימין, אם זה חשוב למישהו) ובין "איים אבודים" ל"מנהרת הזמן" הייתה כמובן האולימפיאדה בלוס-אנג'לס, אירוע השיא של הקיץ (אם לא מחשיבים את הנסיעה לגלידה תל-חנן בצומת קרית-אתא).

אחד הדברים האולי יחידים שאני זוכר מאותה אולימפידה, בכל זאת, עברו כבר אי-אילו שנים, זו מארי דקר. טוב, היא לא בדיוק "דבר" אלא יותר אתלטית אמריקאית, רצת-מסלול (רצנית כמו שאני קורא לזה היום) שכולם, כולל אני, חיכו שתנצח במקצה ל-3000 מ'. איזה עניין מצאתי בה? לא יודע, אבל בכל זאת, נער מתבגר בגילי, מה כבר אפשר לצפות…?

אתמול, במהלך היום, אחרי ריצת השטח על הבוקר שלי התיישבתי לצפות בסרט "הנפילה" ב-yes vod שמספר את סיפורן של מארי דקר (סלייני) ושל זולה באד. הסרט הזה היה אצלי בהמתנה לצפייה כבר מספר חודשים, עוד בטרם עלה להקרנה רשמית ומשום מה דחיתי ודחיתי, אתמול זה קרה.

אחד הדברים ששמתי לב, אתמול, זו היריבות הכאילו גדולה שהייתה בין השתיים, יריבות שבשנת האולימפיאדה אפילו לא ממש הייתי מודע אליה ומה שיותר הזוי מבחינתי היא העובדה שזולה באד השתתפה תחת דגל בריטניה בתחרות ואני בכלל הייתי בטוח שהתחרתה תחת דגל דרום-אפריקה.

לאורך כל הסרט, 90 דק' מרתקות מבחינתי, העלילה מתקיימת במקביל וקופצת בין עבר להווה ובין דקר לבאד וסיפוריהן האישיים, הלא-פשוטים מסתבר, אבל כבר שם הן מתחברות, מתחברות באהבתן לריצה, לתחושה שהריצה נותנת להן, בגוף (זולה באד אגב נהגה לרוץ יחפה) ובנפש, הרגשת החופש שכאילו מאפשרת הכל.

האמריקאית, בעיקר על סמך סיפורי חברותיה-מתחרותיה לקבוצה לאורך השנים, הייתה סופר-אינדיבידואליסטית ותחרותית ורק רצתה לרוץ ולנצח. היה לה את הקיק הזה, הפיניש הקטלני שגרם לה לברוח תמיד בסיום הריצה מכולן ולנצח. ל-באד לעומת זאת הייתה את היכולת הטבעית שדחפה אותה קדימה, הרצון לרוץ מהר ואולי לברוח ממשהו (גם אותי, כמו הרבה רצים אחרים, אנשים שואלים, ממה אני בורח, תנסו גם אתם לרוץ ותבינו).

קטע מעניין בסרט, לפחות מנקודת מבט שלי כמאמן של ילדים ונערים, היה המפגש של מארי דקר עם קבוצת נערות שמתאמנות בריצה. הן ישבו על הדשא בזמן ששוחחה עמן, העיניים שלהן ושלה דומעות מהתרגשות ויחד חולקות חוויות משותפות מריצה, בעיקר השוואת זמנים (דקר זוכרת כל שיא ושיא שלה, מדהים).
כייף לראות את ההמשכיות והמעבר בין הדורות. לא יודע כמה מהבנות הללו באמת יגיעו לאולימפיאדה בעתיד ובכל זאת, אני בטוח שהמפגש השפיע עליהן בדרך כלשהי.

ככל שהסרט מתקרב לסופו, לעבר השיא שלו, המומנטום הולך ומתקרב ואז, באותה ריצה גורלית, עבורן, באולימפיאדה של לוס-אנג'לס, עם המוני אנשים מוטרפים ביציעים, הן יוצאות לדרך, לריצה, לכיוון המדליה.
לא אכנס כאן לתיאורים של מה התפתח תוך כדי אלא רק לאותו רגע דרמטי, שאותו אני כן זוכר מהשידור דאז, אותו רגע שבו דקר מעדה, כנראה ממגע באחת הרגליים של באד, זה לא ממש משנה, והתרסקה לצידי המסלול כשהיא צורחת ובוכה, מכאבים ולי נראה, כיום, יותר מהאכזבה.

זולה באד פשוט באותו הרגע, כששריקות בוז מסביב (בעיקר כי נתפסה כמייצגת משטר האפרטהייד של דרום אפריקה דאז) הרגישה, על פי מילותיה בסרט, שהיא מרוקנת מאנרגיות ופשוט ויתרה, האטה, גם הגוף ואולי הנפש, קרסו ומנעו ממנה לשמור על הקצב. כולן חלפו על פניה במה שהיה אקט הסיום לריצה הזו.

התקשורת חגגה סביב האירוע, סביב הנפילה הפיזית של דקר והנפשית של באד. העיתונאים בכל הזדמנות הרימו "להנחתה" ומארי דקר חסרת הניסיון בדברים כאלו נפלה בפח והשתמשה בכל אירוע כזה בכדי להאשים את באד בנפילה, מה שלא באמת היה.

רגע הסיום בסרט, הדקות האחרונות מביאות אותנו למפגש מחודש בין השתיים באיצטדיון האולימפי בלוס-אנג'לס (הן נפגשו ל-rematch מספר שבועות לאחר האולימפיאדה וזה לא היה כוחות, דקר קרעה את המסלול וניצחה, לבאד לא היה סיכוי אמיתי).

החיבוק הראשוני בין השתיים, למרות החששות מצד שתיהן, השיחה הקצרה שהתארכה וההבנה ששתיהן הגיעו אליה מיד שזו הייתה "סתם" תקרית על המסלול, מפגש רגליים מקרי ושום דבר מעבר. הקרח ביניהן הופשר מיד והדקה האחרונה אולי הכי משמעותית מכולן, יפה ותמימה, אמיתית, שתיהן יצאו לריצה קלה משותפת והתרחקו מהמצלמה, כמו קאובוי במערבון שרוכב לעבר השקיעה.

שוק המכוניות
למה אני רץ?

תגובות

  • אלכס דוקורסקי

    דובי, תודה רבה. סרט יפה מאוד. לפני מספר חודשים שידרו ב"יס דוקו" סדרה של סרטי ספורט, שהוא היה גם ביניהם.
    מעבר למה שתיארת, עצוב היה לראות כיצד אנשי ה-ANC ניסו לקדם את מטרותיהם, הצודקות אמנם, על חשבון נערה צעירה ומאוד תמימה.
    שתיהן היו, בדרכן, "ילדות פלא", עמוסות בכשרון רב. יכולתן יוצאת הדופן לא הביאה להן אמנם מדליות אולימפיות אבל שתיהן החזיקו בשיאי עולם שונים וזכו בתארים עולמיים (דקר על המסלול ובאד במירוצי שדה).

    הגב
  • Matipool

    כמה נוסטלגיה.. תודה.
    אני בגילך בדיוק והייתי אז חזק בענייני האולימפיאדה וזוכר גם את המקרה של דקר ובאד אם כי האלילים שלי אז היו סבסטיאן קו וקרל לואיס.
    איים אבודים בפעם המי יודע כמה כבר לא הייתה מפחידה אבל כמה מפחידים היו "הקיו" והאנשים שלו בפעם הראשונה. זוכר עד היום את שיר הפתיחה על טוני, מארק אנד דיוויד, אנה אנד סו יאנג..
    מנהרת הזמן עם דאג וטוני - איזה ימים אלו היו! דה בסט טיים אוף מי לייפ.
    דווקא אז בניגוד להיום הייתי כל הזמן פעיל ספורטיבית. המון כדורגל וכדורסל. היום אני בטטת כורסה שרק במזל עדיין בלי כרס.

    הגב
    • משה

      אני זוכר את הריצה הזו מצויין.
      הייתי צעיר ממך בכמה שנים אבל כמי שגדל בעולם בו האמריקאים הם הטובים תמיד ממש כעסתי על באד והצטערתי בשביל דקר. היום אני מעריך שנערת הפוסטר האמריקאית הזו בעיקר הייתה מרגיזה איתי.

      הגב
    • דובי מילר

      סבסטיאן קו נגד סטיב אובט, מבחינתי לפחות היה ה-וואו הגדול של מוסקבה 80׳ (אם אני זוכר נכון).
      קרל לואיס- הוא על-זמני, תמיד היה ותמיד יהיה שם.

      הגב
  • ק.

    סרט מעולה, כבר כמה חודשים ביס VOD.
    כואב הלב בעיקר על הדרום אפריקאית ומה דהייתה צריכה לעבור

    הגב
    • דובי מילר

      רואים בסרט כמה שהיא ילדה תמימה ומבולבלת

      הגב
  • shohat

    פוסט יפהפה דובי.
    אין מה לעשות, דברים כאלה קורים. בעיקר מזל רע.
    מצער שדקר קלקלה המורשת שלה כשנכשלה בבדיקת סמים בשלהי הקריירה שלה, 1996 והושעתה.

    הגב
    • דובי מילר

      תודה.
      לא ידעתי לגבי הסמים, לא מוזכר לגבי זה כלום בסרט

      הגב
  • אסף the kop

    אני זוכר מהאולימפיאדה הזאת בעיקר זה את טקס הפתיחה המרשים וכמובן את גבריאלה אנדרסן-שייס באחד משיאי הספורט וניצחון הנפש אי פעם.

    לגבי איים אבודים, השגתי עותק של כל הסדרה (אוסטרלית במקור, עונה אחת בסה"כ) ואני מחכה שהקטנים יגדלו מספיק להבין אנגלית (עותק ללא תרגום).

    הגב
    • דובי מילר

      לאחר הנפילה שהייתה לי עם חלוצי החלל החלטתי לא לראות סדרות ילדות, פתאום הכל נראה ומרגיש אחרת.
      מעדיף להישאר עם זכרונות הילדות.

      הגב
      • אסף the kop

        זה לא עבורי... וחלוצי החלל היה כיף !

        הגב
  • shohat

    היתה ונותרה מחלוקת לגבי הפסילה הזו. דובר בבדיקת שתן באטלנטה 96 בה נמצאה כמות גדולה פי שש של טסטוסטרון מהכמות המקובלת. אנשי דקר ניסו לתקוף אמינות הבדיקה והיו פסיקות סותרות עד שב1999 הורשעה והושעתה לשנתיים רטרואקטיבית (כלומר 96-98) ונשללה ממנה מדליית כסף מאליפות העולם באולמות. בתקופה זו היתה בת 37 ומאמנה היה אלברטו סלאזאר (שטוען היום שלא אימן אותה). הבדיקה שבוצעה כבר לא נחשבת תקפה היום, כלומר היא כבר לא בשימוש.

    הגב
  • גיל שלי

    פוסט נהדר, הייתי בדיוק באותו גיל וויתרתי על טיול בחול כדי להשאר לבד בבית ולראות את האולימפיאדה הזאת. האולימפיאדה הכי כיפית שהיתה לי למרות החרם הרוסי

    הגב
  • גיא זהר

    אחלה פוסט. אני גם בגיל פחות או יותר והמקרה הזה זכור היטב. יש לינק לסרט?

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *