למה אני רץ?

מה גורם לי או לכל אדם אחר שבחר בריצה למרחקים ארוכים להתחייב ולרוץ

אז למה בעצם אני רץ? ניסיתי הרבה פעמים לחשוב על זה ויש לי תשובה די ברורה מול עצמי, אחרי מאות או אלפי קילומטרים שהרגליים שלי עשו, אני די בטוח שאני יודע את התשובה אבל אף פעם לא חפרתי בזה באמת לעומק או העליתי את זה בצורה מסודרת על הכתב, ואני לא בטוח שגם עכשיו אצליח ובכל זאת, קצת מילים על העניין הזה.

הפוסט הזה בעצם נכתב בעיקר בגלל השראה שקיבלתי מפוסט אחר שקראתי, אצל רץ אמריקאי שסיפר שנשאל על ידי חבר מדוע הוא רץ או מדוע הוא מתכוון להשתתף במירוץ אולטרה מרתון למרחק 100 מייל, 160 קילומטרים שבהם הוא הולך (רץ) למשוך את עצמו אל קצה גבול היכולת שלו, לכאוב ולסבול.

החבר שאל אותו בצורה הפשוטה ביותר, מדוע אתה עושה את זה לעצמך והוא, כמו רצים רבים אחרים, ידע את התשובה מול עצמו וניסה לנסח אותה עבורו במילים, אבל זה לא פשוט, לא פשוט להסביר למישהו שלא רץ מדוע אנשים קמים בוקר אחד ומחליטים שהם רוצים לרוץ ולא משנה המרחק, כי באמת, לך תסביר למקורבים אליך, שלא לדבר על "סתם" חברים לעבודה בפינת הקפה, או בשירותים, מה גורם לך, לאותו אדם שבחיים לא חשב על זה בכלל, לקום מוקדם בבוקר, כשעוד חשוך, קר או חם, ואולי בשעות צהריים חמות או ערב מאוחרות, השעון כבר לא באמת משחק תפקיד, מה גורם לך, מרצון לקום, לצאת מהבית ופשוט לרוץ (ולא, לא אני ולא אף אחד אחר, אנחנו לא פורסט גאמפ).

i just felt like running.

נאמר כבר פעם שבריצה אחת, ארוכה בדרך כלל, אנחנו הרצים, משיגים, בעיקר מול עצמנו, מה שנזיר בודהיסטי באיזה מנזר מרוחק, משיג במהלך חודש של מדיטציה או מחשבות מול עצמו. ריצה היא סוג של תראפיה, אין ספק בזה בכלל, היא חיבור בין הגוף והנפש בצורה הטהורה ביותר האפשרית.

הריצה היא גם סוג של קרב, קרב נגד עצמי. במהלך הקרב הזה, בין אם זה במהלך ריצת מרתון, ריצת אימון כלשהי בשטח ולפעמים גם סתם קרב נגד עצמי באם בכלל לצאת לרוץ עכשיו, הריצה כמעט בכל מצב מעמידה אותך מול המראה של עצמך ומאלצת אותך להתמודד מול כל החולשות שלך.

אמרו חכמים לפניי שבלי מלחמה, מבלי להילחם לא נדע אף פעם באם אנחנו גיבורים או פחדנים, הריצה הארוכה היא המלחמה עבורי, עבורנו הרצים. היא המקום המוחלט שבו אנחנו נלחמים בסוג של שדה הקרב הזה בכל פעם מחדש ובכל פעם גורמים לי, לנו לנסות, לבדוק ולמצוא את הפחדים שלנו, את החששות, את הלא-נודע וכן, גם את הגבורה וההצלחה שבמעשה.

ריצה לא נמדדת במרחק הפיזי או הגיאוגרפי שלה, בטח לא עבורי ולא צריכה להיות כך עבור כל רץ. כל ריצה יכולה לקבל את המינוח (המוטעה) "מרתון". למה אני חושב וכותב כך? כי עבור רץ מנוסה, ריצת מרתון תהיה במרחק הקלאסי של 42.2 קילומטרים מתישים ואילו בעבור רץ מתחיל, גם רק ריצה קצרה של 5 דקות שיותירו אותו ללא נשימה אבל מלא בגאווה על שהצליח במשימה, עבורו ריצה כזו תיחשב כמרתון, כגדול הישגיו באותו הרגע וזה נהדר.

עבור כל אחד כל ריצה או כל אירוע בחיים, כל מאבק, עצמי, יכול להיחשב כסוג של קרב, כסוג של מרתון. כל מצב קשה שאנחנו נמצאים בו בחיים, יביא אותנו להתמודד מול כל השדים שלנו, להעמיד מול עצמנו סוג של מראה ולעמת אותנו, לקבל החלטות קשות, לגרום לנו לחשוש ולפחד, להילחם, לנצח או להפסיד, למשוך אותנו לקצה ולנצח ואולי גם להפסיד אבל בעיקר ללמוד על עצמנו עוד משהו, לקחת מכל אירוע כזה עוד משהו להמשך הדרך שלנו בעולם הריצה, בחיים.

אליהוד קיפצ'וגה, מי שנחשב כיום ובצדק, כרץ המרתון הטוב ביותר, אמר שריצת מרתון (ולדעתי כל ריצה ארוכה אחרת) היא לא רק עניין של הרגליים, its not just about the legs, ככה הוא אמר, ריצה היא גם עניין של הלב ושל המחשבה, של התודעה ומה שנגרם לנו מהשילוב בין כל המרכיבים הללו.

כל רץ, לטעמי, כרץ בריצות ארוכות וכמאמן ריצה, כל רץ עבורי הוא סוג של נושא בשורה. תפקידו של כל רץ כזה, כל אחד שתראו על איזו מדרכה אפורה ברחובות היישוב שבו אתם גרים או בכל שביל בטבע שבו תרוצו או תטיילו, כל רץ כזה הוא נושא בשורה, מעביר סוג של מסר עבור כולם, מסר שאומר "אני יכול" , אני מנצח את הקרבות שלי, אני נלחם בכל השדים ובכל הקשיים שלי ואם אני מסוגל לרוץ, משהו שלא חשבתי שבחיים אצליח, אז ברור שאהיה מסוגל לעשות גם כל דבר אחר בחיי, כל דבר שבעבר נראה לי רחוק ובלתי אפשרי.

לא, ריצה לא מעניקה כוחות-על, היא פשוט גורמת לי, ולכל רץ אחר באשר הוא, להאמין ביכולות שיש בתוכו. לאף רץ, לאף אחד, אין מתחת למכנסי הריצה ולגופייה איזו חליפת סופרמן מיוחדת (לפחות לא לרצים שאני מכיר) אבל כל אחד ואחת מתוך אלו שרצים, כל אחד מהרצים בקבוצה שלי הוא גיבור-על בפני עצמו, הוא מנצח אמיתי בקרבות שלו ובמלחמות שלו. כל אחד הוא פיטר פארקר או wonder-woman (איפה גל גדות כשצריך אותה?) שבשנייה משילים מעליהם את היומיום ולובשים בגדי ריצה ויוצאים להילחם את הקרבות היומיומיים שלהם, לקבל את מנת "הריצה" שלהם שעושה להם טוב ודוחפת אותם קדימה, להצלחה.

 

הנפילה
שמאלה

תגובות

  • בנצי גורן

    דובי, כתבת נפלא.

    הגב
    • דובי מילר

      תודהה

      הגב
      • מיטל בדש

        מהמם!

        הגב
        • דובי מילר

          מיטל תודה

          הגב
  • איציק

    יפה דובי. מבחינתי זה מתאים לכל ספורט יחידני בו אתה עם עצמך והמחשבות שלך. אצלי הרבה שנים זה היה שחייה, ולצערי עבר לי ואין לי את הכח הנפשי לחזור :-(

    הגב
    • דובי מילר

      יש לי משפט שאולי ישמע קלישאה אבל כל החיים מתחבאים מאחורי "קלישאות" שנכתבו על סמך ניסיון של אחרים.
      במקום שבו נגמר הכוח, מסתיימת המוטיבציה, נכנסת לתפקיד המשמעת העצמית.
      הרי לכולנו יש ימים או תקופות שאין חשק לכלום, בכל תחום, לאו דווקא ריצה, ואז צריך לגייס את הכוח הזה שנקרא משמעת עצמית, לטובת העניין.
      את הרצון להשיג את המטרה.

      הגב
  • ג'סיקה

    מהמם דובי :-)

    הגב
    • דובי מילר

      תודה רצנית

      הגב
  • איאן ראש

    יפה מאוד. אני רץ לעיתים רחוקות קצרים (רוב הזמן רכיבה), כפי שכתבת המלחמה של ''לצאת או לא לצאת'' קיימת תמיד. אפילו מול עצמי אין לי תשובה למה אני רץ :)

    הגב
    • דובי מילר

      השאלה (הפילוסופית משהו..) אם תמיד צריכה להיות תשובה...?!
      מישהי שאלה אותי פעם ממה אני בורח...

      הגב
  • יהודה

    דובי כל הכבוד
    כאחד שרץ לפעמים 5 ק"מ - ולכן כל פעם זה קשה
    תמיד מאבק - אבל בסיום אני מרגיש שהיה שווה

    הגב
    • דובי מילר

      ההרגשה בסיום תמיד שווה את זה.

      הגב
  • אלכס דוקורסקי

    יפה מאוד, דובי. נהניתי לקרוא.

    הגב
    • דובי מילר

      תודה

      הגב
  • תיקי

    נפלא דובי, מדוייק כל כך. תודה על השיתוף.

    הגב
    • דובי מילר

      תודה לך

      הגב
  • חוה

    דובי, ממש נפלא גם פה ידעת לתת המון מוטיבציה והשראה.
    תוברך

    הגב
    • דובי מילר

      תודה

      הגב
  • גדי

    השראה

    הגב
  • א.ב

    יש בחור באינטרנט
    https://www.youtube.com/user/microboyd
    שכל פעם מנסה ללמוד מיומנות חדשה,
    עכשיו לדעתי ריצה לא שונה בהרבה, אחרי שהשלמתי כמה מרתונים, אני חושב שאולי היה עדיף להשקיע את הזמן במשהו אחר, ללמוד משהו, לעשות משהו ? הרי בסוף כל מה שנתאמן נצליח ברמה זו או אחרת. אולי ריצה זה פשוט מאד קל ולכן אנחנו מעדיפים להשקיע זמן בזה במקום בדברים קשים יותר?

    הגב
    • דובי מילר

      השאלה היא למה אנחנו קוראים הצלחה....

      הגב
      • א.ב

        בדיוק...
        האם לרוץ מרתון ב 3:30 זה בכלל הצלחה?
        כמו שתילמד למבחן ובסוף תקבל 50 זה הצלחה או כישלון? תלוי מה הציפיות.
        בדיוק בגלל זה אני כל פעם מתלבט האם לרוץ או להשקיע את הזמן במשהו אחר.

        הגב
        • דובי מילר

          אני ממש לא מודד הצלחה בריצה במונחים של זמן.
          לא טיפוס תחרותי בעניין הזה.
          הצלחה היא לעמוד במטרה שהצבתי לעצמי ולדעת שעשיתי את המקסימום מבחינתי להשיג אותה- בדרך ובהגעה למטרה עצמה.
          להשקיע בריצה? אני משקיע בעצמי וריצה היא אחת מהדרכים.
          הריצה היא לא המטרה, הריצה היא חלק מהדרך, זה ההבדל בינינו בהשקפה כנראה

          הגב
  • עגל

    דובי כתבת יפה מאוד. אני מאוד מזדהה עם הנכתב. גם שחייה יכולה לתת את הזמן הזה למדיטציה עם עצמך, אולי אפילו יותר מאשר ריצה. אבל אז אין לך את הנופים הפתוחים.
    אני רץ בשטח ובשבילי כל ריצה היא טיול/ניווט/הרפתקה

    הגב
    • דובי מילר

      מאד אוהב לרוץ בשטח, בעיקר בשטח.
      אבל מכיוון שאני מאד אוהב לרוץ, כחלק מהדרך, מצאתי את עצמי אתמול, כחלק מההכנה לאולטרה הקרוב, רץ 10 ק"מ בהקפות של 250 מ' (כן, 40 הקפות).

      הגב
  • ארם אבירם

    מצוין!
    המון פעמים אנשים שואלים אותי, איך אני קם ארבע פעמים בשבוע בארבע וחצי בבוקר ועולה על אופני הכביש שלי (טוב, משתדל פעם בשבוע גם אופני שטח). אני אומר להם שקודם כל יש כמה חוקים:
    1. לא מקבלים החלטות מהמיטה. תקום, תשטוף פנים, תצחצח שיניים ורק אז תחליט.
    2. ממש לא בא לך? תנסה לצאת בכל זאת. להסתובב ולחזור הביתה תמיד אפשר.
    3. תזכור כמה תהיה מאוכזב מעצמך בהמשך היום על זה שלא יצאת.

    הגב
    • דובי מילר

      אהבתי.

      (אני טוען שמי שבוחר מטרה ולא מגיע אליה בגללו פשוט לא רוצה אותה מספיק)

      הגב
  • shadow

    מעולה אני חושב שריצה מעבר להכל היא אינסטינקט בסיסי.

    המלחמה שאתה מתאר היא תוצאה של העולם המודרני.

    הגב
    • דובי מילר

      תודה
      אינסטינקט בסיסי..?
      לא בטוח שזו ההגדרה, מבחינתי, יותר פעולה טבעית של האדם.
      בעבר בכדי להשיג אוכל היה צריך לרוץ אחרי הקורבן.
      באתיופיה וקניה, ילדים, בכדי להגיע לבית ספר היו ועדיין רצים מדי יום מספר קילומטרים הלוך וחזור (הביוגרפיה של גברסלאסי נהדרת).

      הגב
  • רומן

    הבעיה שלי עם ריצה היא שאני לא יודע להכריח את עצמי לרוץ בקצב שנעים לי בו, אני תמיד דוחף טיפה מעבר ואז לא נהנה.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *