עונת הנאסקאר הסתיימה ביום ראשון האחרון בפלורידה במירוץ פלייאוף מרתק ומרטין טרואקס ג'וניור הוא זה שהניף, בצדק, את הגביע הענקי, אחרי שנה לא פשוטה של מאבקים על המסלול ואירועים אישיים מחוצה לו. דרמה ו/או אופרת סבון אמריקאית במיטבה, לא יודע מה איתכם, אני אוהב את הסדרה הזו.

זכיתי במהלך העונה האחרונה שהתחילה אי-שם בחודש פברואר והסתיימה השבוע, לשבת בחדר השידור בצ'רלטון ולפרשן את הליגה המרתקת הזו, כמעט מדי יום ראשון בשעות ארוכות לתוך הלילה, הקפות על גבי הקפות, כן, שמאלה אבל לא רק וככל שצופים בליגה הזו יותר, כך, אני לפחות, מוצא את עצמי מרותק יותר ויותר לסיפורים האישיים שיש שם.

שיטת התחרות שם, כיאה לאמריקאים, נועדה ליצור סוג של קליימקס, שיא, בסיום העונה. כלומר, אתה חייב להיות שם תמיד, לנצח או לצבור נקודות באופן יציב בכדי לזכות להיכנס לפלייאוף ורק אז נותר לך סיכוי לזכות באליפות וכן, ישנם נהגים, בולטים ומוכרים אפילו, שמצאו את עצמם מוקדם מהצפוי, מחוץ לתמונת האליפות.

האליפות של טרואקס הושגה בצדק. שבעה ניצחונות במהלך העונה (את השמיני השיג בראשון האחרון) כאשר כולם למעט אחד הושגו על מסלול באורך מייל וחצי קלאסי (2.4 ק"מ אובאליים). אבל לקשור את כל המסלולים הללו בחבילה אחת חוטא לאמת.

כן, במרבית המסלולים (למעט סונומה ו-ווטקינס-גלן) מדובר על אובאליים וכיוון הנסיעה הוא שמאלה אבל בזה מסתיים הדימיון ביניהם. זוית הפניות, זויות השיפוע ואפילו סוגי המשטח- שונים ממסלול למסלול, מה שגורם למעשה לתחרות שונה לחלוטין בין מסלול למסלול ולכיוונון שונה של הרכב וכן, מרבית הקבוצות משתמשות במכוניות שונות ממסלול למסלול.

ככל שהעונה התקדמה לה היה ברור שטרואקס נמצא שם בכדי להישאר, בכדי להוכיח את עצמו ובזכות, כולם היו חייבים "לספור" אותו כמתמודד ראוי על האליפות השנה ומשהו בהתנהלות שלו בתוך הטויוטה קאמרי ומחוצה לה שידר שהוא יודע מה הוא עושה ומוכן להילחם בכולם.

עונה לא פשוטה עברה עליו. חברתו לחיים נלחמה במהלך כל השנה במחלה, ראש הצוות שלו נפטר ומכונאי בצוות נהרג, כאילו מציבים לו בכל פעם מכשול חדש ומאתגרים אותו והוא יכול היה לכל אותם דברים, מינף את הטרגדיות לטובת מוטיבציה חיובית.

מוקדם יחסית הוא הבטיח את מקומו בפלייאוף אבל לא ויתר והוביל את דירוג הניקוד במהלך כל העונה, זוכה באליפות העונה הסדירה שלמעשה לא נותנת לו כלום מלבד הסטטיסטיקה שהאמריקאים כל-כך אוהבים.

אוהבים? כן. מגיעים לצפות במירוצים…? לאט לאט הם נוטשים את הטריבונות והמגמה ניכרת. לא אחת נתקלנו ביציעים ריקים יחסית, מאכזב. במירוץ האחרון העונה, כאשר תואר האליפות מונח על האספלט, רק 40 אלף איש הגיעו ומארגני הסדרה, יחד עם מי שאמון על חבילת השידורים הנהדרת הזו, חייבים לתת את הדעת איך משפרים את המצב.

את העונה הזו ליווה קרקס הפרידה מהנהג האהוד בסבב, דייל ארנהרדט ג'וניור. הוא מגיע משושלת מירוצים מפוארת אבל לעונה הזו הוא לא בא בכדי להתחרות אלא בכדי להיפרד, להגיד שלום לכל אלו שליוו אותו בכל השנים. בכל סוף שבוע מחדש הוא זכה לכבוד, טקסים ומתנות, נהיגה? לא ממש, הוא כבר לא באמת היה שם.

המירוץ בפלורידה שהכריע את גורל האליפות נבנה כך שרק לארבעה נהגים יש את הסיכוי לזכייה, כל השאר הם שחקני משנה שבעיקר צריכים להיות עסוקים בלא להפריע. כן, מותר לכל אחד לנצח, אבל הוכח בשנים האחרונות שבכדי לזכות באליפות צריך לנצח וטרואקס עשה גם את זה.

הנהג היחיד שלא עשה חשבון למאבקי האליפות או לפחות ניסה לעשות את זה היה קייל לארסון. בתחילת העונה הוא סומן כאחד המועמדים לתואר, כתקווה החדשה של הסדרה הזו, כנהג שיוביל לשנים הבאות והוא בהחלט ניסה והצליח חלקית, אבל "בטן" שיצר באמצע העונה עם תוצאות לא טובות, תקלות טכניות ברכב ותקריות צוותיות גרמו לכך שמצא עצמו מחוץ לתמונה, נשאר לו רק להילחם על הכבוד.

גם צ'ייס אליוט, אחד שעוד נשמע עליו בעתיד, אולי כבר בעונה הקרובה, היה אחד כזה. גם הוא ניסה, אולי יותר מדי. קיר הבטון הרגיש את המכונית שלו (עם המספר 24 המחייב) יותר מדי פעמים וחבל.

השלישי בחבורה ומי שהואשם לאחר המירוץ האחרון כזה שהפריע למאבק האליפות, ג'ואי לוגאנו מצא את עצמו מחוץ למאבק היוקרתי מוקדם מהצפוי ובעיקר היה מתוסכל. גם הוא, כמו אליוט ולארסון יהיה שם בשנים הקרובות וחובתם לנסות ולמשוך את הנאסקאר חזרה לגבהים אליה היא הייתה רגילה. חובתם, אבל תוך כדי נהיגה על המסלול ולא באירועים "שוליים" ומיותרים.

עונת הנאסקאר ארוכה, ארוכה מאד, כמעט כמו הבייסבול (לא באמת בדקתי, רק עניין של הרגשה) והרבה יזכרו ממנה גם את דמעות הפרידה של דניקה פאטריק מנהיגה סדירה, את ההחלטה של מאט קנסט' לצאת מהמכונית מס-20 ולנוח בשנה הקרובה ולא להתחרות ואולי לתמיד אבל בעיקר יזכרו את האליפות של טרואקס.

כולם יזכרו את מכונית מס-78 שתיכנס לדפי ההיסטוריה של הספורט המוטורי האמריקאי, את הטויוטה הזו שמי חלם פעם שמכונית יפאנית תזכה באליפות בסדרה כה אמריקאית-שורשית והיום ניצחונות ואליפויות כאלו הן עניין שבשגרה (ונהגים כבר ביקרו את העניין הזה וטענו שלא באמת היה סיכוי השנה למי שלא נהג בטויוטה).

אז קייל בוש, קווין הארוויק ובראד קוסלובסקי היו שם בכדי להילחם בטרואקס ובתחילת המירוץ היה נראה שדווקא הוא, היחיד ברביעייה שטרם זכה באליפות, דווקא הוא לאחר עונה כל כך טובה, לא מצליח לנפק את הסחורה, דווקא הוא יתרסק ברגע האמת.

בחלקים הראשונים של המירוץ הוא פיקפק ביכולת של המכונית וראש הצוות שלו אמר לו שינהג כרגיל, המכונית "תהפוך" למהירה בחלקים האחרונים, החשובים ושלא ידאג, רק ישמור עליה וינהג ככה שיהיה לו עם מה לנהוג בסיום וזה מה שבאמת עשה.

וברגע האמת? בהקפות החשובות באמת? הוא היה שם ועוד איך. שומר על פער מבטיח (שהלך והצטמצם ככל שכמות ההקפות הלכה וירדה) מקייל בוש בטויוטה הצבעונית ומצליח לחצות את דגל השחמט ראשון, עם דמעות של אושר והתרגשות ונפילת מתח ענקית, אלוף ראוי בהחלט.

ואולי, רק אולי, לאחר הזכייה של אלון דאי באליפות הנאסקאר האירופית נזכה לנקודה ישראלית על המסלולים האמריקאיים בעונה הקרובה. בסונומה הוא כבר היה, עם קבוצה קטנה, תקציב נמוך אבל הרבה רוח קרב, סימן שהוא יכול בהחלט להיאבק בהם, בטח ובטח שבמסלולי הכביש הרגילים, תחזיקו אצבעות.

 

למה אני רץ?
איך שגלגל מסתובב