בזמן שהמוני בית-ישראל חיפשו איך לחגוג את חג החנוכה אנחנו לא היינו שם, פשוט כי הדרמנו כמעט הכי רחוק שאפשר בארץ בכדי להשתתף בשני מירוצי הבאחה, מנוחה ועובדה, שחתמו את אליפות ישראל בראלי-רייד לעונת 2017.

לכל מי שלא יודע, לא מכיר או לא עקב אחריי אספר בקצרה. אני דובי ואני נווט ראלי. כן, ההוא שיושב בכסא הימני במכונית המירוץ ואומר לנהג לאן לנסוע בגדול. אם זה מצליח, הנהג שיחק אותה, אם לא אז כנראה שהנווט טעה, ככה זה…וברצינות, מירוצי ראלי זו עבודת צוות לא פשוטה בתוך הרכב, בסביבה לחוצה ומקרקשת כששומעים את שעון הזמן מתקתק, גונב שנייה ועוד שנייה ואנחנו רק רוצים לעצור אותו כבר.

כנווט ראלי אני מתחרה למעשה בשני סוגי מירוצים במקביל. מירוצי ראלי וספרינט למכוניות (עם אייל בן-ארי וצוות "דרך השטח", כבר הרבה שנים) ובמירוצי ראלי-רייד כשבשנה האחרונה חברתי לעובד ארזי וקבוצת "צוות ניר" ואנחנו מתחרים עם "האדומה" בליגת הראלי-רייד הישראלית בקטגוריית T1 4X4.

"האדומה" נבנתה במקור על ידי עידו בסדנה שלו בפרדס-חנה עבור דרור כהן לדאקאר לפני מספר שנים וזה קרה דווקא בדאקאר ההוא שבוטל ומאז הרכב עמד לו וצבר אבק וחלודה, עד שנגאל מיסורייו ובדידותו על ידי עובד, עבר ריענון (ועדיין עובר מדי מירוץ).

בתחילת העונה הצטרפתי לעובד (שבמקור בכלל מתחרה במירוצי עבירות באירופה והחליט לטעום קצת מהירות ומרחק במירוצי הראלי-רייד בארץ) ויחד התחרינו בבאחה חצרים (מקום 2) באחה גולן (מקום 1) ובחמישי-שישי האחרונים הגענו למירוצי סיום העונה בבאר-מנוחה מתוך ידיעה שכל מה שאנחנו צריכים לעשות בכדי לזכות באליפות זה להתחרות נכון, לא לשבור את הרכב ולסיים.

הקטגוריה שלנו סובלת ממיעוט של משתתפים, זה מעצבן, כואב, מוריד מעט מהעניין אבל קשה להתחרות מול מי שלא מגיע למירוצים ואנחנו עושים כמיטב יכולתנו בכדי להתחרות כספורטאים ולהשתפר ממירוץ למירוץ, להסיק מסקנות, להפיק לקחים ולהסתכל קדימה. אהה, והכי חשוב, ליהנות.

סיום עונת הראלי-רייד כלל צמד מירוצי מדבר ארוכים ביום חמישי ושישי, עם שבילים מהירים, חול והרבה הרבה אבק (לאחר מיליון מקלחות בבית אני עדיין מוצא גרגרי אבק במקומות שלא ידעתי עליהם בגוף שלי..) ואתגר לא פשוט לניווט בחלק מהמקומות.

ביום חמישי זינקנו לבאחה מנוחה שכלל 2 קטעי תחרות, הראשון כ-140 ק"מ של נסיעה ולאחריו קטע קישור וקטע תחרותי נוסף של כ-25 ק"מ. שבילי הטנקים המהירים של איזור שטחי האש של שיזפון קיבלו אותנו בהנאה ואהבה, הם נהנו מזה שסופסוף אלו לא מרכבות יורקות אש ועשן אלא רכבי מירוץ מהירים שרק באו לנצל ולגמוע מהירויות בארץ השטחים הבלתי-נגמרים.

אז "האדומה" בכלל לא הרגישה כמרכבה סימן4 או השד יודע לכמה הגיעו כבר והובילה אותנו בביטחה לסיום ללא דרמות מיוחדות, כמעט…והניקוד התווסף לטבלה, צעד אחד קטן ומשמעותי בוצע כהלכה.

לאחר לילה של שינה טובה התייצבנו שוב לקו הזינוק, הפעם מסלול שונה (בעצם אותו מסלול מהיום הקודם רק לכיוון ההפוך) שהפך מהיר הרבה יותר, לאחר הזינוק מד המהירות הראה שוב ושוב מספרים שלא ראינו קודם וזה הרגיש אחרת, מהיר יותר, טוב יותר וכמובן שגם מהנה הרבה יותר.
זהירות גם היא הייתה שם המשחק וגם פה המטרה הושלמה, להגיע שלמים לסיום ועשינו זאת.

כן, יש אליפות, כי אליפות נבנית מול מי שמתחרים נגדו, תוך מחשבה על צבירת נקודות ומבט מפוקח לרחוק ולא רק לתת בגז בפנייה הקרובה, להשתדל לעשות מינימום טעויות והנאה גדולה.

אז עונת 2017 הסתיימה לה ואנחנו כבר עם הראש והמחשבות לעונה הבאה וזה המקום להגיד גם תודה לכל אלו שעבדו קשה בכדי שהמירוצים הללו יתקיימו, עמלו ימים ולילות לבדוק, לאשר ולסמן את השבילים, לתקתק לנו הכל וגם אם יש מעט תקלות בדרך, מי שלא עושה לא טועה.

ובסוף השבוע הקרוב, כן, ממש בשישי הזה, אני שוב בכסא הימני המוכר של הסובארו, אייל יהיה לשמאלי ונזנק לצמד המירוצים האחרונים באליפות הראלי-ספרינט, בערד, אתם מוזמנים.

ג'נרל אלקטריק
קלופ, מחשבות של אוהד