בשבת השתתפתי, יחד עם קבוצת הריצה שלי, במירוץ מלאכיות הדממה ברמת אביב ג’, מירוץ קטן שהמטרה שלו להעלות את המודעות למחלת תסמונת-רט, שפוגעת מגיל צעיר בעצבים ובשרירים, בעיקר של ילדות, כואב ומרגש. אנחנו משתתפים במירוץ הזה כבר שנה שנייה וכולם מחכים לרגע הזה, למקצה האחרון שמוקדש כולו למלאכיות.

ואז זה קרה.
עמותת מלאכיות הדממה הוקמה על ידי שמוליק זיסמן, זוכרים אותו? כן, הרכז האנרגטי של מכבי תל-אביב כאשר הייתי ילד (כן, מוטי היה הראשון, אני יודע וזוכר) והוא מגייס מדי שנה למירוץ הזה את כל גיבורי הילדות שלי, ההם עם הגופיות הצהובות שהביאו גביע ראשון מאירופה.

עמדו שם, חילקו גביעים והצטלמו- מיקי ברקוביץ (שחוץ משיער שקצת האפיר נראה כאילו עוד שנייה ילבש שוב את הגופייה מס-9 ויעלה למגרש) אולסי פרי וכמובן זיסמן עצמו (ואולי פיספסתי עוד אחד או שניים, בכל זאת, היו דמעות בעיניים).
עמדתי והסתכלתי בהם והבנתי.

הבנתי למה הפסקתי לעקוב אחרי מכבי תל-אביב (כדורסל, כן..?) למה הם לא מעניינים אותי יותר וממש לא מזיז לי אם הם מנצחים בארץ או מפסידים, מתי בכלל הם משחקים באירופה.

כשהייתי ילד זכרתי והכרתי כל אחד ואחד משחקני מכבי, גם אלו שלכאורה היו נערי פוסטר, הם היו “שלנו”. היו שם כמובן מיקי ומוטי והיו גם ג’ים בורטרייט, לו סילבר, אריק מנקין ועוד ועוד וזכרתי אותם, ידעתי כל צעד שעשו על המגרש וכל זריקה מיוחדת (סילבר, זוכרים..?) ומה לא בעצם..

בכדי לאהוד קבוצה ולא משנה איזו, צריך איזו הזדהות, משהו שימשוך ויצבוט בפנים, שיגרום לי לרצות להיות שם, אבל אם השנים זה הלך ודעך, נמוג לגמרי, אבד.
אני כבר לא עומד בקצב החלפות השחקנים, שלא לדבר על לזהות אותם, זה נגמר מזמן ומה שהכי זה שזה ממש לא חסר לי.

בשנה ההיא זכינו בגביע אירופה ובאירווויזיון וכולם לבשו צהוב וזכרו על נקודה ונקודה כיצד היא נקלעה. בליגה בארץ זו לא הייתה שאלה בכלל ובאירופה? כל ליי-אפ של מיקי או דאנק של אולסי הכרתי, נשארתי עם הזכרונות ועם הכייף וההתרגשות לראות אותם מכבדים אירוע חשוב.

תעזבו את הילד